1. אבן ודרך
השופט המחוזי נעם סולברג הוא אדם חרוץ ושיטתי. לשיטתו, אם יפרק את החומר שמוטל על כף המאזניים לפרודותיו ויניחן זו לצד זו בסדר הנכון, יוכל לקבוע את מהותו וטיבו. כך הוא נוהג ביצירתו, בפסיקה עצמה, שאותה בנה מאבני בניין קטנות הסדורות זו לצד זו, וזו על גבי זו, וכך הוא נוהג ביצירתם של עורכי "עובדה", שהוא מפרקה למרכיביה, טקסט, קול, וידיאו, רצף. דקונסטרוקציה של מעשה העריכה, הכלי המניפולטיבי שבאמצעותו פועלת התקשורת על לבו ותודעתו של "הצופה הסביר".
לכאורה, הפירוק יביא לפענוח תמונת המציאות, יפריד את האמת מן השקר ואת הכוונות הטהורות מן הזדון. אבל למעשה גם הפירוק לחלקיקים האלמנטריים של הכתבה אינו אלא מניפולציה. אין בכך כוונה להעליב, להפך. מניפולציה היא כלי העבודה העיקרי של אנשים שמעלים רעיונות על הכתב ומבקשים לשכנע בדבריהם.
(צילום: אתר בתי-המשפט, עיבוד תמונה: "העין השביעית")
השופט סולברג ישב בדין בתביעת לשון הרע ששמה המקוצר "סרן ר' נגד אילנה דיין". סרן ר', מפקד המוצב גירית שבדרום הרצועה, נחשד כי בבוקר יום ה-5 באוקטובר 2004 ירה לצורך וידוא הריגה בילדה כבת 14 שנשאה ילקוט גב והסיגה את גבולו של המרחב האסור בכניסה שמחוץ למוצב. על-פי תחקיר "עובדה", ששודר ב-22 בנובמבר 2004, הילדה נורתה על-ידי חיילי המוצב ונפלה אל מעבר לתלולית חול. סרן ר', שיצא את המוצב, ירה לעברה שתי יריות כדי "לוודא נטרול", וצרור נוסף, ליתר ביטחון, בכיוונה הכללי.
סרן ר' הועמד לדין צבאי על בסיס עדות חייליו, ולימים, ב-15 בנובמבר 2005, זוכה מכל האישומים שיוחסו לו. במשפט הצבאי התקבלה גרסתו כי לא שמע בזמן אמיתי את הדיווחים שמדובר בילדה, ובנסיבות הכוננות הגבוהה יצא להסתער כאילו מדובר במחבל נושא מטען. מעבר לשתי יריות כדי "לנטרלו", ירה סרן ר' צרור כדי להבריח את שותפיו של המחבל, למקרה שהיו כאלה בשטח. בעת שידור הכתבה, על סמך עדות חייליו, ובהסתייגויות שונות, קבעה דיין כי סרן ר' ביצע "וידוא הריגה" והביאה ציטוט מזעזע שנשמע מאוחר יותר מפיו ברשת הקשר של המוצב: "כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו".
2. דין נוקב
השופט סולברג מצא את הנתבעות (דיין וחברת טלעד) חייבות בדין לאחר שלא קיבל את טענת "אמת דיברנו" שהושמעה בשמן, וחייבן בפיצויים בגובה של 300 אלף שקל (10% מסכום התביעה) בתוספת הוצאות המשפט ושכר הטרחה של פרקליטו של התובע, בגובה 80 אלף שקל, פלוס מע"מ. כמו כן חייב השופט פרסום במסגרת שידור "עובדה" של הטעון תיקון על-פי פסק הדין, בתוספת הבהרות והשלמות הנגזרות מזיכויו המלא של התובע בבית-הדין הצבאי כשנה מאוחר יותר.
השופט מבהיר כי גם אילו היו הדברים המשודרים ב"עובדה" דברי אמת, אין ודאות שניתן היה להחיל עליהם את הגנת העניין הציבורי. השופט פוטר את דיין מכוונת זדון לפגוע בתובע, מציין שלא שיקולי רייטינג הניעו אותה, אבל אינו מוצא תום לב בגישתה. הוא אינו מאשים את הנתבעות בעבירת סוב-יודיצה, אך מציין "שעד גבולן בוודאי באו", ופוטר אותן גם מכמה תביעות קנטרניות אחרות.
פסיקת סולברג היא אבן דרך בתולדות התקשורת, בין אם תתקבל בערכאה העליונה (בהנחה שערעור אכן יוגש) ובין אם תידחה על-ידי בית-המשפט העליון. אבן דרך מחמת יסודיותה, בגלל הגישה הביקורתית המגובשת שמוצגת בה, ומפני שלמעשה אינה עוסקת רק בתביעה הספציפית שהוגשה לבית-המשפט, אלא בביקורת התקשורת, ברמה הרחבה והמהותית ביותר.
בשולי פסיקתו מציין השופט סולברג כי הציע לאילנה דיין לחסוך את הדיון היקר והממושך ולהסכים לשדר ב"עובדה" כתבה חדשה, עדכנית, "שיהא בה כדי לתקן את פגמי קודמתה". לדבריו, "דרך זו עדיפה עשרות מונים על פני ניהול משפט ארכני, יקר ומעיק. אך בשל מספר טעמים, ובהם חוסר נכונותה של אילנה דיין להודות בטעות כלשהי, לא צלחה האפשרות הזאת". מעניין היה ללמוד בפסק דין כה פרטני מה הם הטעמים הנוספים שגרמו לכך שהפשרה המוצעת לא צלחה, אבל דווקא כאן לא ירד השופט לפרטים.
אני משער שאילנה דיין נאבקה כאן לא רק על שמה המקצועי הטוב, אלא גם על מרחב הביטוי שהיא חושבת שראוי כי בית-המשפט יותיר בידיה. השופט סולברג הבהיר את עמדתו, לנוכח סירובה להיענות להצעתו, כי "'יפה כוח פשרה מכוח הדין', ברם, משלא צלח הדבר בתובענה דנן, 'ייקוב הדין את ההר'. משבאנו עד הלום, אין עוד מנוס מפסיקת פיצויים בשיעור הולם", כתב (פסקה 242), כמוכיח את דיין על היותה סרבנית פשרה.
כדאי לציין כבר בראשית הדברים את ההבדלה שהשופט סולברג יוצר בהמשך פסיקתו בין דיין (וחברת טלעד) לסרן ר'. חשוב להבהיר כי השופט נוטל על עצמו במשפט זה תפקיד חברתי ומגדיר בגילוי לב את סדר יומו הפנימי. הוא רואה את עצמו כמי שבא לגונן על התובע, שלתפיסתו הוא "קורבן קל", קצין שפועל בשליחות הציבור, מפני התקשורת הכוחנית (הפועלת, מן הסתם, לסיפוק צרכיה), ולהציל את שמו הטוב של התובע ממרמס. התקשורת, שאינה מוזכרת כאן בשמה, מוצגת כאויב האיש הפשוט, והשופט כמגינו. אני מקווה שכעיתונאי, לא אצטרך אי-פעם להישפט בפניו.
כך כתב השופט בעניין בפסק דינו:
234 עוד יש להוסיף בשקילת שיקולים הרתעתיים-חינוכיים את "פער המעמדות" שבין התובע ובין הנתבעות. התובע היה איש צעיר לימים בעת ששודרה הכתבה, קצין זוטר בצה"ל, שפעל בשליחות הציבור תחת נסיבות אובייקטיביות קשות במיוחד. אין מדובר באיש בעל אמצעים, קשרים, השפעה פוליטית או תקשורתית. הוא ושכמותו לעולם יהיו קורבנות קלים ומועדים לרמיסת שמם הטוב ודמותם. על בית-המשפט להגן עליהם, לאזן כהלכה בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. מנגד, הנתבעת 2 היא תאגיד, חברה בע"מ. [...]
3. אבן מצבה
לכאורה יכולים הכל להתברך בסיום הפרשה. התובע בא בוודאי על סיפוקו; "התאגיד", חברת טלעד, לא יתרושש בגלל גובה הקנס; אילנה דיין בוודאי תתאושש ותמשיך במלאכתה; השופט סולברג יוכל להתמוגג בכורסתו למראה אילנה דיין המקריאה את עיקרי פסיקתו נגדה מאולפן "עובדה", כפי שהורה לה; ואשר לתקשורת – זו תלמד לקח ותנקוט אמצעי זהירות כדי שמקרה כזה לא יישנה.
אלא שפסק הדין של סולברג עלול להתברר כאבן דרך במובן אחר: הוא עלול להיות לאבן מצבה לתחקיר הטלוויזיוני ה"קלאסי". לאחר שהשופט פוסל לא רק את הכתבה, כי אם גם את דרך העבודה והתפיסה המקצועית של צוות "עובדה", אפשר יהיה לצפות לשתי התפתחויות:
האחת, ניסיון לפעול על-פי הפרוטוקול שהשופט סולברג מועיד לעיתונות הטלוויזיה החוקרת. לנסות לשדר תחקירים הכורעים תחת נטל הסייגים ששם להם פסק הדין, והדרישות השואפות לשלמות שהוא מעמיד בפניהם. במקרה כזה, בלי שנרגיש ולא במוצהר, הן המערכות העיתונאיות והן הזכיינים יפנימו את המסר. התוצאה תהיה פחות תחקירים ותחקירים פחות נשכניים מצד אחד, ויותר מגזין רך ומופעי תחקיר קוריוזיים שעל גבול הבידור, קטנים ובלתי מזיקים, מן הצד אחר. זה יהיה צעד קטן אבל חשוב – ואולי מכריע – לקידום טלוויזיית הריאליטי, שבה כל הגיבורים מספקים דרמה לוהטת כשהם חתומים מראש על מסמכים משפטיים המגוננים על הרשת המשדרת מכל חשש תביעה.
במשתמע מפסיקת השופט סולברג, בטלוויזיה מסחרית בת זמננו אולי לא תיתכן עוד תוכנית תחקירים מן הסוג ש"עובדה" מייצגת. ייתכן כי שפת הטלוויזיה, הקצב של המדיום, כלי הקידום העצמיים והצורך במסרים מהירים, חדים ומועצמים נוגדים במהותם את הפרשנות השמרנית של חוק לשון הרע וההגנות מפניו – חוק בן 45 שנה שנוצק בתבניתה של העיתונות היומית מעולם האתמול.
אם "עובדה", תוכנית ותיקה ומוערכת, עם צוות מוכשר ומיומן בראשות אילנה דיין, הבמאי גלעד טוקטלי והעורך דורון גלעזר, המשמר את הלהט לחשיפת פגמים ולתיקון החברה, ניגפת כך בפני כס המשפט, נראה שהתהום שנפערה בין אסכולת דיין להלכת סולברג תהיה קשה – ואולי לא ניתנת – לגישור. הנה נימוק שמן הראוי כי לאורו יבחן בית-המשפט העליון את פסק הדין, מתוך ראייה רחבה של העולם המשתנה.
4. דרך שאין בלתה
שיפוט אינו – ולא ייתכן שיהיה – מדע מדויק. הליך השיפוט כולל מעצם טיבו ירידה לפרטים בדיעבד, אבל לא פחות מכך הוא דורש ריחוף בגובה הנכון מעל האובייקט השלם ויכולת התבוננות בו, בטבעו ובאורחותיו. שיפוט הוא אנליזה, אך גם הסתמכות על החושים. הוא מצריך ידע מעמיק בתורת המשפט ובניהול המשפט, אבל לא פחות מכך הבנה עמוקה של המרחב שעליו הוא חל, במקרה זה המרחב התקשורתי.
כך מעיד השופט סולברג על דרך עבודתו:
157 פעמים אין-ספור צפיתי בכתבה. נזהרתי שלא להכריע על-פי בחינת כל פרט ופרט בכתבה כשלעצמו, במנותק מן המכלול, כדי שלא תשתבש התמונה הכללית. מאידך גיסא, לא היה מנוס מניתוח פרטני של הכתבה, כי המסר העולה מן הכתבה כולה מורכב מן המסרים הפרטניים העולים מכל קטע. זו הדרך ואין בִּלתה: לבחון כל קטע וקטע כפי שהוא ואת המסר שהוא מעביר אל הצופה, כדי שניתן יהיה לצרף את כל המסרים לתמונה השלמה המתיישבת בתודעתו של הצופה.
דברים בוטחים ונחרצים, כפי שרק שופט יכול לנסח. אבל מפסק הדין מתברר כי מתוך המלאכה הפרטנית, הסינתטית, מתפרצות מפעם לפעם נהמות לב, שאינן תואמות את כללי חדר הניתוח. מתברר שעל הפריטים המנותחים שורה רוחו של המנתח, שלא כל קביעותיו העובדתיות מייצגות את האמת – אם בכלל קיימת אמת אחת ויחידה – ולא כל מסקנותיו הן היחידות המתבקשות מן המתווה שהוא עצמו משרטט.
כמי שתביעות לשון הרע הן שטח השיפוט המובהק שלו, מבקש השופט סולברג כי נתרשם מעומק הבנתו את המדיום, העיתונות הטלוויזיונית, ובקיאותו בו. אבל זהו מאמץ של משקיף מבחוץ. מסקנותיו מן הבדיקות המדוקדקות הן בוטות ומשולחות רסן, כלפי הנתבעות, ובמשתמע כלפי התקשורת בכללה. הייתכן כי תוצאתה של עבודת ניתוח צוננת תבוא לביטוי במשפט הבלתי צונן הבא:
"התובע היה אפוא, בעל כורחו, הקורבן שהוקרב כדי לספר את הסיפור באופן שהמסר יעבור" (עמ' 3 מיני-רציו)
כך כותב השופט בתמצית המקדימה לפסיקתו, ובכך הוא ממחיש שהכלי התקשורתי המהותי של הפיכת "נושא" ל"סיפור" אינו זר לו לכאורה. הנה נראטיב קלאסי על אודות קורבן שהוקרב, על לא עוול בכפו, כדי שכלי תקשורת יוכל לספר סיפור עסיסי. על אף בקיאות זו בנראטיב ובמסר, אני מתרשם שהתמצאותו של השופט במרחב התקשורתי רחוקה מלהיות מקיפה ומעמיקה כמו הידע שלו בניהול משפט.
5. מי הוא הגיבור
במהלך המשפט ביקשה אילנה דיין לראות את הכתבה הנידונה כסיפורו של מוצב קדמי בזירת חיכוך יומיומי, קטלני, עם האויב, כשבה בעת החיילים בו מסוכסכים עם מפקדם ושרויים בעימות כה מר עימו, עד שהם מוציאים החוצה מידע על התנהגותו (שלימים מתברר, בבית-הדין הצבאי, כשקרי). הפרשה שדולפת היא סיפור בתוך סיפור: האופן שבו נהגו החיילים ומפקדם בתקרית קשה אחת שבה נהרגה הילדה בת ה-14 איימן אל-האמס, שנורתה על-ידיהם ספק כמחבלת וספק כילדה תמימה.
דיין הבהירה כי זהו סיפורו של המוצב וחייליו. ואילו אני – כמו השופט סולברג, אם כי מזווית ראייה אחרת לגמרי – נוטה לראות בסיפור תקרית "וידוא ההריגה" את הציר המרכזי (הנה דוגמה לפרשנויות השונות האפשריות ליצירה עיתונאית אחת). מעבר לנימוק הדרמטי, סיפור יחסי החיילים ומפקדם לא בא לכלל מיצוי בכתבה.
המפקד, סרן ר', הוא הדמות הדומיננטית, מתוקף מעמדו, סמכותו ואישיותו. הוא הגורם לתסיסה נגדו מצד חיילים ותיקים ושבוזים, והוא זה שאמור להתמודד עם תוצאות היד הנוקשה שביקש להפעיל. סרן ר' היה גורם מרכזי בפעילות שהביאה להריגת הילדה, לא רק כנותן הוראות, אלא גם כמסתער וכלוחץ על ההדק.
סרן ר' הוא משרת ציבור, המועסק על-ידי הציבור ונהנה מאמונו, ובכל מה שנוגע לדבריו ולמעשיו, יש לציבור עניין בו, ברבדים שונים – מרמת התנהלותו בעת התקרית הספציפית, דרך האופן שבו הוא מגלם את דמות המפקד בצה"ל של היום, ועד לאופן שבו הצבא מיישם ערכים הומניים בימים הקשים ובמקומות הקשים של האינתיפאדה השנייה.
תיאור הקצין כקורבן שהוקרב כדי לספר את הסיפור מעיד עמוקות על אי-הבנתו של השופט תקשורת מהי.
6. פאזה, אפס וכל שאר
גישתו של השופט לאורך כל כתיבת פסק הדין היא כי הדקונסטרוקציה של הכתבה נשוא התביעה תוביל מאליה אל המסקנה האחת האפשרית, שהוא בעצם מכוון אליה מראשית כתיבת פסק הדין. דומה כי הוא מניח שאפשר להגיע לפתרון כמעט מתימטי, אם מציגים פירוק נכון של הנתונים, על בסיס שאלות עבודה נכונות. וכי אם המשוואה נוסחה ונפתרה נכון, אמורה להתקבל תשובה חלקה וברורה: פאזה או אפס. אמת או לא אמת. והרי "לא אמת" הוא שקר.
נראה כי בשלב מסוים השופט עצמו נתקף בספקות באשר לכתיבה הפסקנית על אודות החומר ששודר, והוא מעיד על הספקות הללו ביושר רב. ובכל זאת הוא מבהיר כי "התמונה הכללית המתקבעת בתודעתו של הצופה" תואמת את הכרעתו:
158 אמת נכון הדבר, יותר מדרך אפשרית אחת יש כדי להבין את המשודר בכתבה. צופים סבירים עשויים להבין הבנות שונות וסותרות מן הצפייה בה. איש איש בהתאם לאופיו, לנטיותיו, למִזגו, לשִׂכלו, לנסיון חייו, להשקפותיו המוקדמות, לעולם האסוציאציות והדמיון שלו – תמונת מציאות שונה יכולה להתגבש בתודעתו. זה טיבו של כל שדר, של כל מסר הנקלט בחושיו של בן-אנוש, ועל אחת כמה וכמה שזהו טיבה של כתבה טלוויזיונית, המשלבת בו-זמנית שימוש באמצעים חזותיים, ווקאליים וטקסטואליים. ייתכן אפוא בהחלט כי לא כל צופה יבין את כל אחד מן הקטעים שדנתי בהם כפי הכרעתי-שלי, כי זו הבנתוֹ של הצופה הסביר. ייתכן גם כי טעיתי בייחוס חשיבות מופרזת או מופחתת לפרטים מסוימים בכתבה. ועם כל זאת, הנני משוכנע, הרבה מעבר לנטל הנדרש במשפט אזרחי, כי בסופו של דבר התמונה הכללית המתקבעת בתודעתו של הצופה בכתבה היא כפי שהכרעתי לעיל, או דומה לה דמיון רב.
אלא שאין אנו עוסקים בניתוח מתימטי, ואפילו הפסיקה האנליטית ביותר מבוססת על הנחות פתוחות, תלויות תרבות, ידע, קונטקסט, ויותר מזה, על רגש. כבר בשלבי הקריאה הראשונית של פסק הדין, הרבה לפני שאני עומד על הארכיטקטורה המשפטית, ולמרות הכתיבה הקורקטית לכאורה, אני מרגיש את רוח הפסיקה. אני יכול לחוש שהיא באה לומר משהו גדול ורחב מן התכנים המנוסחים שהיא מבטאת. תחושתי היא שהפסיקה מבטאת את תיעובו המרוסן של השופט כלפי הנתבעת דיין וכלפי מה שהיא מייצגת. דווקא כגודל המחמאות שהוא מרעיף על סגולותיה, נראה כי הוא מבקש ללמד אותה ושכמותה לקח בל יישכח. בהזדמנות זו הוא מבקש לשפוט את אינספור כתבות התחקיר הטלוויזיוני שלא הגיעו לאולם המשפט שלו.
אין בביקורת שאני משמיע כאן על היבטים וחלקים בפסק הדין כדי לטעון שאילנה דיין וצוותה ביצעו מלאכה מושלמת בכתבה הזאת ובנגזרותיה (קדימונים, למשל). אני יכול למצוא פגמים בכתבה זו, כפי שמצאתי בכתבות אחרות ששידרה, לאחת מהן גם התייחסתי לאחרונה במדור זה. אבל מן המערכת המשפטית למדתי והפנמתי מושג אחד, חשוב, שדומה כי השופט סולברג אינו מרבה להפעילו: מידתיות בחומרת הביקורת ומידתיות בחומרת החלטת הדין.
כאן צריך להכריז כי אין כתבות עיתונאיות מושלמות. לא רק בגלל האילוצים, הזמן ומגבלות הזמינות של המידע ומגבלות הגורם האנושי המטפל בהן, אלא מפני שכתבה עיתונאית, כמו יצירה ספרותית, שבויה במבנה שלה, בתיחום בזמן, בציר הנראטיבי, בבחירה מה לציין ועל מה לוותר, בניסיון היצירתי לבנות תמונת מציאות ראויה מחלקים של תצריף, רופפים לעתים קרובות, בסגנון ההגשה; והעיקר, במגע הקסם שהופך את כל המרכיבים יחד לרצף שמשקף מציאות.
ההבדל המהותי העיקרי בין כתבה עיתונאית ליצירה ספרותית הוא במחויבותה המוצהרת של הראשונה לשיקוף המציאות כהווייתה. ולכך יש להוסיף הבדל מעשי: בכתבה עיתונאית חייבים להַבנות את אופן שיווקה. על העורך של כתבה עיתונאית לפעול כדי להישמע, להיקרא, להיצפות. עליו לעבד את הטקסט לכותרת מושכת עין, לכותרות משנה מעוררות עניין ולחומרי קידום כמו הקדימון, הטיזר, הפתיח. כותרת חייבת להיות פרובוקטיבית, מסקרנת, מגרה את הדמיון. כותרת צריכה למכור. לא בשביל רייטינג, כפי שטועה להכריז כל שונא עיתונות, אלא כדי לשרוד בין אלפי פריטי עיתונות אחרים המכסים את סדר היום, שכל אחד מהם מכריז במלוא קולו על סחורתו.
אפשר להתקומם נגד התקשורת המסחרית ונגד סגנונה הקולני, וגם את זה אני עושה מעת לעת. אבל התקשורת מכירה את קהליה מנסיון חיים מתמשך של ניטור והתאמת עצמה לתגובת הקהל. לכתיבה שקטה, בלשון ממעיטה, סולידית, אין היום הרבה קוראים, למרבה הצער. כל כתבה זועקת: קראו אותי, צפו בי. אל תזפזפו. ובכל זאת כה נוח לעבור בלחיצה קלילה לבית האח הגדול.
אם הזכרתי את ביקורתי כאן על כתבת "עובדה" שעסקה ביצוא הבטחוני להודו, היה זה משום שהחומר העיתונאי בה פורסם רובו ככולו, מוקדם יותר, בעיתונות המודפסת – ולא עורר שום הד. העיתונות הכתובה מפרסמת אלפי מלים בנושא חשוב בלי שתצליח לעורר הד ציבורי ולחץ לתיקון הנדרש. המעבר של התחקיר הכתוב לטלוויזיה, יש להכיר בכך, כרוך בהגברת עוצמת הקול, בהעצמת המסרים, והוא אכן מניב תשומת לב ציבורית גבוהה בהתאם.
הטלוויזיה מצליחה לשווק גם נושאים חשובים, מעוררי מחשבה ודיון, במחיר של פישוט ודרמטיזציה. אבל זו עדיין משוואה אפקטיבית מבחינת התוצאה. מקרהו של סרן ר' פורסם בהבלטה בעיתונות הכתובה, ולמעשה אותה כתבת "עובדה" נשוא המשפט לא היתה אלא חוליה אחת בשרשרת של כתבות "מזועזעות" בעיתונות היומית על הפרשה – אפילו לא תחקיר מסכם. "עובדה" נתבעת אפוא בגלל הצלחתה להביא את הפרשה לקהלים רחבים ובגלל הפגמים שהביאו להצלחה זו.
הנה שאלה לשופט סולברג: האם רצף הפגמים שהוא מוצא בכתבה המשודרת מצדיק את ריסוקו של הז'אנר כולו?
7. עובדה, האמת
לדעת השופט סולברג, השם "עובדה" מחייב במיוחד.
76 [...] וכך, כמובן עולה גם משמו של המשדר – "עובדה" – ומהמוניטין שיצאו לו ולאילנה דיין; לא בכתבה בידורית קלילה עסקינן ולא ברכילאות. כל אֵלו מצטרפים למה שנאמר במפורש ואינם מותירים מקום לספק: הכתבה נתפסת בעיניו של הצופה הסביר ככזו שנועדה לחשוף עובדות, להציג אמת
האומנם "עובדה" כשמה כן היא? האם עלינו לצפות שלבנים המכובסים בקלין יהיו נקיים יותר מאלה המכובסים באבקה אחרת? ואילו היה שם התוכנית "60 דקות" או "הו אילנה", האם ניתן היה לדרוש ממנה פחות?
כמו כל מערכת תחקירים – כתובים או מצולמים – "עובדה" זקוקה לעובדות. אבל לעובדות כשלעצמן אין ערך. רובן אינן אלא פיסות בפאזל, חסרות משמעות ללא ההקשר הנכון. הערך הנוצר במהלך הכנת הכתבה הוא מליקוט פיסות שונות והתאמתן זו לזו כך שתיווצר תמונת מציאות הקרובה ככל שניתן למציאות עצמה (שנסתרת מעין). כמה מהפיסות הללו לא יימצאו לעולם, ואחרות מתאימות רק בחלקן. העורכים צריכים להפעיל אינטואיציה, ניסיון, יצירתיות ותבונה כדי ליצור תמונת מציאות על-פי חלקי התצריף. לדעת ללקטם, למיינם, לחברם. המוניטין שיצאו ל"עובדה" הם שדיין וצוותה יודעים לעשות את זה. ואין לשכוח שגם תמונת מציאות היא מצב דינמי, משתנה, נזיל – במרחב ועל ציר הזמן.
ועוד הוא כותב:
115 וגם זאת שמענו – דברים המתיישבים על הדעת – כי דרכו של עולם היא שכל עיתונאי יערוך את כתבתו בדרך שונה מרעהו. כפי ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (תלמוד בבלי, סנהדרין פט ע"א), אף-על-פי שזה וגם זה דבר א-לוקים אחד בפיהם, כך, להבדיל, אין שני עיתונאים עורכים כתבה בסגנון אחד, אף אם שניהם אמת ידברו. דבר שייראה לעיתונאי אחד נחוץ, יכול שייראה לחברו מיותר. תמונה שהאחד יעריך כחשובה תיראה בנאלית להשקפתו של השני, וקטע מצולם שהאחד ישלבוֹ במלואו, יחליט רעהו להקרינו למקוטעין. זהו טבעו של המקצוע, וזו טבעה של יצירה בכלל, אף של יצירה האמורה לשקף אמת
"לשקף אמת" הוא מושג חמקמק, יומרני ובלתי ניתן למדידה. כל נערה ונער יודעים היום לדקלם את "יש לי את האמת שלי". כפי שאין אובייקטיביות, ואת זה כבר מבינים אפילו מי שאינם עיתונאים, אין גם אמת. אמת הוא ערך ששואפים אליו, ולא אמת מידה. האם פסק דין של בית-דין צבאי, שמתייחס לתחקירים שנערכו בשטח, הוא אמת? האם כל הדרך אליו, מסכת העדויות והנתונים שנמסרו, כולן אמת? או שכדברי המשורר, האמת נמצאת אי-שם...
8. מים מזוקקים, סביבה סטרילית
119 מהי אמת המידה לעריכה ראויה ולגיטימית, והיכן עובר הגבול בינה לבין זיוף ועריכה מגמתית? התשובה לכך היא חדה ופשוטה: הצגת החומר באופן שבו הצופה הסביר מקבל תמונה אמיתית על אודות האירועים היא עריכה ראויה; והצגת החומר באופן שהצופה הסביר קולט תמונה שאינה תואמת את פני המציאות לגבי האירועים היא עריכה פסולה
הגדרה שאני מסכים לה בקלות. בהנחה שנסכים בשאלה "מהי תמונה אמיתית".
אחת הבעיות הגדולות בתיק שלפנינו היא שהוא נלקח מן השדה אל המעבדה, ובה נערך ניסיון נואש, נוגע ללב, לתפוס את הרגע. ללכוד את המציאות, ובמקביל למדוד מולה את הכתבה שמשקפת אותה. זהו ניסיון שנועד לכישלון, משום שלא ניתן להחיל את תנאי המעבדה על שוק התקשורת "בעולם האמיתי".
כמדומני שמעט כתבות בתולדות העיתונות בישראל זכו לניתוח בן 40 אלף מלה כסיכום של תהליך שנמשך שנים. השופט, התובע והנתבעת הקדישו זמן ומשאבים אדירים כדי לדון בכתבה אחת, כאשר השופט מייצג את הצלע החסרה במשולש – אותו "צופה סביר".
המשולש בעולם האמיתי הוא של "מושא כיסוי–כלי תקשורת–קהל". אלא שהשופט, במקרה שלנו, משמש, כעדותו, לא רק נציג הקהל הנעדר (אותו "צופה סביר"), אלא פועל בשמו של הקורבן, כלומר "מושא הכיסוי". שתי צלעות במשולש נמצאות אפוא ביד השופט. ומכאן שיש הטיה מובנית גם בהליך המעבדתי.
השופט מבקש לייצג צופה סביר. אלא שאין צופה סביר כפי שאין כלי תקשורת אחד. כשפרשה כמו זו של מוצב גירית מתפוצצת, מתחוללת מהומה. כל כלי התקשורת מפרסמים ככל יכולתם. הקהל הרחב מקבל מידע ותובנות מכאן ומשם, ממקור ראשון ושני ושלישי – תובנות שקשה לבודדן. מה גם שהקהל הרחב כמעט שאינו ניתן לאפיון, אף שאפשר לאפיין סטריאוטיפים בתוכו (מה שמיד אעשה).
כל שאני מבקש לטעון הוא שאין בין תנאי המעבדה שבהם נשקלת הכתבה הזו ובין העולם האמיתי שום קשר. הקצב, הבהילות, הרעש, המהומה, התוהו ובוהו – כל אלה הם מאפייני העולם האמיתי. פסיקה, מושחזת ככל שתהא, לא תתקנם.