בזעירה שבמדינות האיחוד האירופי, הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג, מופיעים לא פחות משישה עיתונים יומיים. 475 אלף נתיניו של הדוכס הגדול יכולים לבחור בין עיתונים בשלוש שפות: גרמנית, צרפתית וגם בשפה המקומית - הלוקסמבורגיש. הוותיק שבעיתונים, ה"לוקסמבורג וורט", יומון עם קשרים הדוקים לכנסייה, רואה אור מאז 1848, אבל גם ב־2001 הופיעו שני יומונים חדשים בצרפתית, ורבע מבתי־האב בדוכסות אינם מוותרים על עיתון יומי.
העובדה ששוק העיתונות משגשג לא מונעת מן הצמרת הפוליטית בדוכסות להביט בחשש בנעשה מסביבם: הם יודעים שתאגידי תקשורת רב־לאומיים גדולים לוטשים עיניהם להרחבת השווקים שלהם לכל פינה אפשרית, וכי עיתונים יומיים נמצאים בתהליכי התכווצות בכל רחבי תבל. כדי לצמצם את הסכנה הזאת, ולהבטיח שהעיתונות המקומית המגוונת תשרוד, מעניקה הממשלה סיוע לעיתונים. מדובר לא רק בסיוע עקיף, בדמות הנחות על תעריפי הובלה ומנגד תשלום בתעריף גבוה עבור פרסומות והודעות רשמיות של המדינה, אלא גם בסיוע ישיר: סובסידיה לעיתונים.
בניגוד למדינות רבות בעולם השלישי ובארצות שהיו בעבר חלק מברית־המועצות, שם תשלומים כאלה מועברים בדרך־כלל במעטפות חומות ומתחת לשולחן, הסיוע מועבר בגלוי, בהתאם לסעיפי חוק התקשורת משנת 1998, הקובע את הקריטריונים להעברת התשלומים.
בנורבגיה החל הסיוע הישיר לעיתונים בשנת 1969, בעקבות מסקנותיה של ועדה ציבורית שבחנה את תהליך סגירתם של יותר ויותר עיתונים ככל שהתעצמה הטלוויזיה ונגסה בתפוצת העיתונים ובתקציבי הפרסום. מאז 1982 מוטלת האחריות על מתן ההקצבות לעיתונים על אגף התקשורת במשרד לענייני תרבות וכנסייה, ובשנים האחרונות עומד תקציב הסיוע השנתי לעיתונים בנורבגיה על כ־34 מיליון דולר, סכום שחולק בשנת 2003 ללא פחות מ־128 עיתונים, מרביתם מקומונים.
החוק קובע כללים ברורים מי יכול ליהנות מן הסבסוד הממשלתי. מדובר אך ורק בעיתונים "נושאי דעה", או כלשון החוק הנורבגי: "עיתון הכולל ידיעות ומאמרים בנושאי השעה האופייניים לעיתונים יומיים, באופן שניתן להבחין ביניהם לבין סוגים אחרים של פרסומים".
מן הסובסידיות נהנים בעיקר עיתונים קטנים, עם תפוצה של כמה אלפי עותקים, אך גם יומונים גדולים יותר, עם תפוצה המגיעה לשמונים אלף עותקים, הנמצאים במעמד של "מספר 2" ויש חשש שייעלמו בגלל עוצמתו של העיתון המוביל באותה עיר. הסיוע מיועד למנוע את התופעה המתפשטת של ערים גדולות שנשארו עם יומון אחד בלבד.
אוסטריה מקדישה אף היא משאבים להבטחת הישרדותם של עיתונים יומיים "בעלי חשיבות מיוחדת לעיצוב דעת הקהל, שאין להם נתח שוק דומיננטי", כפי שקובע החוק לקידום העיתונות משנת 1985. מדובר בעיתונים המגיעים לאחוז עד 15 אחוז מכלל תושבי מחוז מסוים, ולא יותר מחמישה אחוזים מכלל שמונה מיליון תושבי המדינה. עיתון שמבקש סיוע חייב להקפיד שהשטח המיועד למודעות בתשלום לא יעלה על 22 אחוז מכלל השטח המודפס. כדי להבטיח חלוקה הוגנת של הסובסידיות, הוקם במשרד הקנצלר גוף מיוחד, הכולל פקידי ממשלה ולצדם נציגי התאחדות בעלי העיתונים ואיגוד העיתונאים.
לצד מדינות אלה ניתנים מענקים לעיתונים במדינות נוספות, בהן פינלנד (חלוצת הסובסידיות בשנת 1951), שבדיה (מולדתו של חינמון הרכבת "מטרו", המאיים על עיתונים רבים ברחבי העולם), אזורים מסוימים בבלגיה ובספרד, דנמרק, הולנד, שווייץ וצרפת. התופעה מטרידה כבר שנים אחדות את האיחוד האירופי, בעיקר משום שמדובר בסבסוד ממשלתי שעלול לפגוע בתחרות ההוגנת בין תאגידי תקשורת ברחבי היבשת המתאחדת.
בנורבגיה מתנהל כבר שנים ויכוח ציבורי בין מפלגת העבודה, התומכת בהתלהבות בהמשך הסובסידיות, לבין המפלגה השמרנית, המתעקשת לראות בעיתון מוצר מסחרי, שעליו לעמוד על רגליו בכוחות עצמו מבחינה כלכלית. ויש גם מי שמזכיר כי מרבית העיתונים הנהנים מהסיוע נוטים לשמאל.
יש גם ביקורת על הקשר הבעייתי שנוצר בין עיתון הנהנה מתמיכה לבין הממשלה, המעניקה לו תקצוב. כשניסה ב־1977 ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון להנהיג בארצו סיוע ממשלתי לעיתונים, נדחתה ההצעה בתוקף על־ידי הוועדה המלכותית שבחנה את מצב העיתונות. חברי הוועדה קבעו כי מעורבות תקציבית של הממשלה בעסקי העיתונות "תהיה אסון לאינטרס הציבורי", משום שסיוע כזה יקשה על העיתונים למלא את תפקידם כמבקרי הממשלה ולהגיב באופן עצמאי על מעשיה ומחדליה.
בפרלמנט בשווייץ - מדינה עם 230 יומונים ושבועונים ל־7.3 מיליון תושבים - סערו הרוחות ב־2003, כאשר הוחלט לעבור לשיטה של תמיכה ישירה בעיתונים, כדי להבטיח מגוון של מקורות מידע ודעות. פטר ויגלט, חבר פרלמנט ממפלגת המרכז, טען כי הסובסידיות יפגעו בחופש העיתונות. "מי שנוטל כסף מן המדינה", הזהיר ויגלט, "סופו שיצטרך גם לציית להנחיותיה".
ואילו בעל הבלוג הנורבגי יורגן סטארק שואל, מדוע מוענק בארצו סיוע בעיקר לעיתונים קטנים, דלי תפוצה, ולא לאינטרנט, המדיום החדש הצובר תאוצה והופך לזירת שיח מרכזית. "הגיע הזמן לנתק את חוט התמיכה לעיתונים", כתב סטרק, "או לפחות להיות הוגנים ולתת גם לנו, הבלוגרים, נתח מן הסיוע".
גיליון 63, יולי 2006