לאחר השלמת הנסיגה מעזה פורסם במוסף "הארץ" (9.9.05) ראיון שערך ארי שביט עם תת־אלוף גרשון הכהן, מפקד האוגדה שפיקד על פינוי יישובי גוש־קטיף. הכותרת היתה "היהודי החדש". שביט אינו מסתיר את התפעלותו מהאיש, שהוא מתאר "אדם מרתק" אשר "חי את הדרמה הישראלית באינטנסיביות של משורר ולוחם. הוגה ומצביא. בנאי ועובד אדמה". עולמו הנפשי של הכהן, כך שביט, הוא "עולם שבו האהבה לצבא והמסירות למדינה גוברות על כל ערך אחר. עולם אשר אמונתו בממלכה ובחיילות היא כמעט דתית".

וכך מתאר הכהן, ההוגה והמצביא, והחייל הצייתן, את דמות "היהודי החדש":

"דוגמה ליהודי חדש: פסח שלפני מלחמת ששת־הימים, ועידת בני־עקיבא... אל מול הרבנים והקהל מופיעים בני הקיבוץ הדתי מעמק בית־שאן בהופעה של תרגילי התעמלות. המראה הוא מראה של מזרח גרמניה. נערים שזופים וחסונים במפגן ראווה המציג בגאווה את בני הארץ. אני מזדהה עם המראה הזה... הרצון לגדל נוער שאינו רק נוער של בית־מדרש, אלא נוער של כוח פיזי, יופי ושרירים".

היהודי "החדש" והשרירי קם מעפרה של ההתנתקות: "...באופן פרדוקסלי דווקא בהתנתקות, צה"ל קיבל מעין היתר לחזור אל איזו צבאיות סוחפת שכמוה לא ראינו כאן מאז 1967. לכן הוא היה יעיל כל־כך ומסודר כל־כך והרשים את כל מי שצפה בו. בעיני זה חשוב מאוד. כי אני רואה באתוס החיילי מרכיב משמעותי בניסיון של הציונות ליצור ליהודים מתכונת חיים חדשה. וליצור יהודי חדש". זהו אותו אתוס חיילי שמתואר בראיון כנאמנות עיוורת לריבון, כציות קר־רוח לפקודות.

הבשורה שנושא עמו אותו "יהודי חדש" היא בשורה של חיים בזמן משיחי, פשוטו כמשמעו, כפי שעולה מתיאור סופו של בית־הכנסת בנווה־דקלים: "שרים אני מאמין בביאת המשיח. שרים התקווה. שני שירים אשר בעיני חצובים מאותו מקור השראה. תחשוב: ואף על פי שיתמהמה. יתמהמה. כלומר ימשיך להתמהמה גם בעתיד. בעיני זה לוז הקיום היהודי. זה הקיום היהודי באיזו תקוות אין קץ".

ארי שביט לא רק מתפעל מתת־אלוף כהן, הוא גם שותף לחזונו. במאמר מסכם בגליון ראש השנה של "הארץ", בכותרת "שנת חלוקת הארץ", הוא מתאר את ייחודו של המצב הישראלי. בעוד שהעולם נשטף במימי אסונות הטבע הגדולים, ב"אי הישראלי" היתה זו שנה של בניית סכרים. "דווקא כאן, השנה האחרונה הביאה לידי מימוש את ישראל החדשה שעלתה מתוך שנות האלפיים. ישראל אשר יודעת שהיא מוקפת ים סוער. ישראל אשר מבינה שהיא חיה בדריכות מתמדת לקראת סופה עתידית".

ובכן, זוהי ישראל החדשה, מקום מושבו של היהודי החדש. אי מוקף מים סוערים. לבד מול איתני הטבע, יהדות השרירים ה"חדשה" אינה חסרת אונים. זו ישראל אשר "חשה שאין מקום לפאניקה. שהיא עצמה תקבע במידה רבה את עתידה. ועל כן היא הולכת ובונה סוללה. הולכת ובונה חזית חוף. עושה כך שהנחשולים לא יחדרו לחייה".

בחלומי חזית החוף כבר נשלמה. מסביבי נערים חסונים בגופיות מבצעים תרגילי התעמלות בסדר מופתי. הם רכים למראה אבל, אני יודע, יבצעו כל משימה שתוטל עליהם. ביני ובין הגלים פרושה חומה אנושית, מורכבת מחיילים שלובי ידיים, מאוחדים, עמידתם איתנה. בים, מישהו מסביר, מסתתרת מפלצת איומה, פלסטין שמה. אני מציץ מעל לכתפי החיילים אל הים ומביט בגלים מתקרבים ונסוגים. בעיקר נסוגים.

אני מתעורר, עוד יהודי חדש ישן. שנה טובה.

גיליון 59, נובמבר 2005