זה היה לפני כעשרים, כן, כעשרים שנה, אפילו קצת יותר. שמואל שניצר ז"ל היה עורכו הראשי של העיתון "מעריב". אני הייתי בעל טור בעיתון. אריק שרון היה בעת ההיא בוגר מלחמת לבנון והמנחיל הגדול והפעלתן של השטחים. כלומר, הוא היה האויב.
בכמה הזדמנויות הציע לי מר שניצר לכבוש קצת את היצר ולחדול מלכתוב נגד שרון בחמת זעם. תתרסן, הוא אמר, תתמתן, כי יום יבוא ושרון עוד יבצע את המדיניות שלך. אדרבה, אמרתי, אדרבה, כשיבוא היום, אכתת חרב לעט ואתמוך בשרון, בחדווה ובתנופה.
במשך שנים הרבינו לכתוב ולשדר, לדווח ולפרשן: מדיניות, פוליטיקה, ביטחון, חברה, כלכלה, משפט ומוסר ותמיד, למעשה, עסקנו ב"כיבוש"; הכיבוש על קללותיו ונזקיו, דמו ודמיו.
הכיבוש הוא חוויית עוגן, חוויה מכוננת, אצל רבים מהעוסקים באקטואליה בעשורים האחרונים. והנה צץ שרון, שרון חדש, חוזר בתשובה, הנוטל סיכון אישי ופוליטי ומתחיל, רק מתחיל, לנסות לנתק חוליות אחדות משלשלת הכיבוש הזה.
כאשר נפגש ממלא מקום ראש הממשלה, השר אהוד אולמרט, עם ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, הוא אמר לו שישנו מנהיג אחד על פני כדור הארץ, שנהנה מרוב מוצק ותמיכה מלאה במפלגה, בפרלמנט ובממשלה, עד שהחליט לשנות מדיניות והפך תוך יום לעלה נידף, והאחד הזה הוא שרון.
לא אחד, אמר טוני בלייר, יש שניים כאלה. גם אני, מהרגע שהצטרפתי לנשיא בוש למלחמה בעיראק.
▪ ▪ ▪
הימין הקיצוני נוכח בתקשורת בהמוניו. נוכחותו פטורה מכללי אסור ומותר. זוהי נוכחות בסיסית, גולמית, תועמלנית. מרבית אנשי הימין, הכותבים בעיתונים ומופיעים בטלוויזיה וברדיו, אינם עיתונאים מקצועיים אלא שגרירי עמדה. שגרירים בוטים, חד–כיווניים, היפר–אקטיביים. הם אינם מחויבים לעבודה עיתונאית היקפית, רב–תחומית, שמטפלת במושאיה ללא הבדל דת, גזע ומין, שמאל וימין.
מחגי סגל ועד ישראל הראל, מאורי אליצור ועד אורי אורבך, מאליקים העצני ועד נדב העצני - איש מהם איננו סוכן ידיעות. כולם סוכני השפעה. עכשיו הם עוטים על עצמם אדרת עיתונאית ומציבים בפנינו אתגר מקצועי. משגיחי כשרות תקשורתית, שמתיימרים להחליט מה כשר ומי טרף.
היזהרו, הם טומנים כאן מלכודת פתאים. מלכודת שקופה, כמעט עד כדי עלבון. הם תובעים שאנחנו, בשם האיזון והאובייקטיביות, נתקוף בעבורם את שרון.
ייאמר מיד: לא, תודה. אנחנו לא חברת השכרה. איננו פנויים להובלה. אנחנו עיתונאים, לא זבנים. יש לנו קליינטים משלנו ויש לנו מטען משלנו. בניגוד ליומרה הדתית הידועה - עגלתנו אינה ריקה.
סליחה, במשך שנים, שנים רבות מדי, כאשר אותו שרון ברא את המתנחלים ופיזר אותם שתי וערב לאורך ולרוחב רצועת עזה והגדה המערבית, ולבנו נחמץ, מדינית ומוסרית - הדוברים הממלכתיים הללו נחלצו לעזרתנו? התייצבו לצדנו? סליחה, מה בדיוק אנחנו חייבים להם? מה פתאום שנתנדב לשיר את שירם? ישיר כל אחד את שירו שלו. כל איש יפרוט על עוגבו את הניגון שבלבבו.
▪ ▪ ▪
לפני כשלושה חודשים, במסגרת יום עיון במכון ון–ליר בירושלים, נערך תלת–שיח על ראש הממשלה שרון, ההתנתקות והעיתונות. המנחה היה אמיר אורן ("הארץ") והמשתתפים נחום ברנע ("ידיעות אחרונות") ואנוכי. נדמה לי, שלפחות בזכות שני חברי העמקניים והקהל הקשוב, היה זה דיון אחר. רציני. לא מסוג הדיונים המרצדים בתוכניות קפצונים בערוצי הטלוויזיה, התרועתיים והחצוצרתיים.
פעם אחת במהלך הדיון הופר לרגע השקט באולם. זה היה לכבוד "משל האתרוג". מאזינים פרצו במחיאות כפיים עת דימיתי באוזניהם את שרון לאתרוג, שיש לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר–גפן ונייר צלופן, לפחות עד תום ההתנתקות.
אהבו שם את המשל, את הנמשל ובעיקר את הוראות הבטיחות. אני מנחש ניחוש פרוע, לא מושכל, שרבים מהנוכחים בדיון במכון ון–ליר באותו יום היו מצביעי עבודה ומרצ ופחות חברי מרכז ליכוד. כשהשואלים התלוננו שלמפלגת העבודה אין מנהיג, ונחום ברנע אמר: להפך, העבודה היא המפלגה היחידה שיש לה היום מנהיג, אריק שרון שמו - נחה דעתם, בצער אך בהשלמה.
▪ ▪ ▪
תהליך העברת ההתנתקות כולל החלטת ממשלה וכולל אינספור הצבעות בכנסת, פעם כתוכנית התנתקות, פעם כחוק פינוי–פיצוי, פעם כמשאל–עם ופעם כתקציב. מאז קום המדינה אין תהליך "דיקטטורי" שעבר כל–כך הרבה פורמטים כל–כך הרבה פעמים בצורה כל–כך דמוקרטית.
אבל הטענה המתריסה, החצופה, הדמגוגית מכולן היא הטענה שאנחנו, העיתונאים, מחפים על מעשים עברייניים של שרון, פליליים ממש, והכל למען ההתנתקות.
הטענה הזו מספסרת בבורות, ספסרות עובדתית ומשפטית.
בנו האחד, ח"כ עמרי שרון, עומד לדין על מעשים שנעשו בעבר כמעט כדרך שגרה, בבחירות לראשות ממשלה, לכנסת, לרשויות מקומיות. כתב–האישום שהוצמד אל ח"כ עמרי שרון נוקשה ומוחמר והפתיע בהיקפו גם גורמים בעלי נטייה תביעתית.
בנו השני, מר גלעד שרון, טורטר במשך שנה על–ידי הפרקליטות שביקשה, באורח תקדימי, לגייסו לשורותיה נגד עצמו, עד שבית–המשפט נאלץ לומר, עד כאן!
ועכשיו, ברשותכם, שישים שניות על התיק הגרעיני מכולם, תיק–התיקים, "האי היווני":
בסוף חודש דצמבר 2003 כתבה פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, חוות–דעת מבוססת, מנומקת - שלא פורסמה עד עצם היום הזה - ולפיה אין להעמיד לדין את ראש הממשלה שרון בפרשת "האי היווני". פחות מחודש ימים לאחר מכן, ב–22.1.04, במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2, נחשף, באמצעותי, שהגב' ארבל שינתה דעתה והחליטה להעמיד לדין את שרון.
למיטב ידיעתי, בין לבין, בשבועות המעטים שחלפו בין חתימת חוות–הדעת לבין הדיווח שלנו, לא נוספה נגד שרון ראיה כלשהי, לא בדל ראיה, לא ראשית ראיה, לא עדות, לא עד, לא מסמך.
כחודשיים אחר–כך, לקראת סוף חודש מרץ 2004, בנוהל של פגע–וברח, הושלכה על שולחנו של היועץ המשפטי הנכנס, הטרי, מני מזוז, טיוטת כתב–האישום.
אל הטיוטה נלוותה הערה קצרה וחמקנית, כתובה בעיפרון, חמש שורות אורכה, פרי עפרונו של פרקליט אלמוני, לא בכיר, חבר זוטר בצוות ארבל. תצלום ההערה פורסם בעיתונים. פרסום חד–פעמי. פורסם ולא יסף.
אף עיתונאי, אף תחקירן, לא קם ושאל, מה קורה פה? מילא העיפרון, אפסו עטים מישראל, אבל לאן נעלמה פרקליטת המדינה? היכן מסתתרת הממונה על המחלקה הפלילית? מה שלומה של פרקליטת המחוז הנוגעת בדבר? אף עיתונאי, אף תחקירן, לא הסתקרן לדעת אם ככה מעמידים לדין ראש ממשלה ועוד על עבירת–העבירות, שוחד.
בכתב–עת זה, "העין השביעית", גיליון מס' 51, יולי 2004, תהה העורך, עוזי בנזימן, איך לא נמצאו עיתונאים שיתחקו אחר שתי העמדות הקוטביות ויערכו מחקר השוואתי בין דו"ח ארבל לדו"ח מזוז: למי להאמין, על מי לסמוך, כיצד ליישב את הגישות הסותרות להחריד.
בקשתו של בנזימן היתה תובענית, אפילו מופרזת. די אילו נמצא עיתונאי אחד שיתחקה רק אחר צוות ארבל, עיתונאי אחד שיתמקד ביחסים שבין הצוות ליחידה המשטרתית החוקרת. כיצד השתנו דעות מיום למשנהו, איך סיכמה הפרקליטות עם היחידה החוקרת שלא לחקור עוד את ראש הממשלה ולמחרת הנחיתה על היחידה הוראה טלפונית בהולה לחוקרו ומיד. מה הלך בין היחידה החוקרת לבין הפרקליטות, במפגשים, בשיחות–ועידה, בטריקת טלפונים(!). איך קורה שמפקד היחידה אז, תנ"צ יוחנן דנינו - שסבר שאין להעמיד לדין את שרון - חוטף גינויים מעיתונאים מתנגדי שרון ותומכי ארבל, ובאותה עת אנשים מתוך צוות ארבל לוחשים בחשאי באוזניו דברי עידוד ושבח על עמידה אמיצה ועצמאית.
שרון לא היה ראש הממשלה הראשון, לא השני, אף לא השלישי, שמקורביו מנצלים את שמו וחוגגים על מותגותו כדי לעשות כסף. הוא היה הראשון שבשל כך בושלה נגדו טיוטת כתב–אישום.
אם קוראי "העין השביעית" לא נולדו אתמול, הם יוכלו להתאמץ ולהיזכר לאיזה משרד עורכי–דין ניווטה עצמה הקהילה העסקית הישראלית ולאן ניתבה את עסקיה בתקופת יצחק רבין ז"ל. לאיזה משרד פרסום זרם הסקטור המסחרי בתקופת שמעון פרס. איך בנימין נתניהו ואהוד ברק עשו כה הרבה כסף כה מהר לאחר שסיימו את כהונתם ובטרם ישובו לכהונה הבאה. זוכרים מה אמר עזר ויצמן בחקירתו? משלמים לי בגלל מה שהייתי ובעיקר בגלל מה שחושבים שעוד אהיה...
▪ ▪ ▪
התופעה הזו, שאנשי עסקים שוכרים את הבנים של ואת הנשים של ואת הקרובים והמקורבים של, אינה נעצרת אצל פוליטיקאים. היא לא מקפחת, חלילה, מפורסמים ובעלי השפעה וכוח ממגזרים אחרים. לא פעם ולא פעמיים העדיפו אנשי עסקים לשכור עורכי–דין, קרובי משפחה של שופטים בכירים, אך ורק משום שהם קרובי משפחה של שופטים בכירים. התופעה הזו דוחה, מגונה, נפסדת - לא פלילית.
מנקודת תצפית של השיח הציבורי - שרון הוא ראש הממשלה הראשון שנלכד בצבת, אשר רותכה במיוחד בשבילו. צבת כזו טרם נראתה בארגז הכלים הפוליטי בישראל.
צבת שזרועה האחת הימין התקשורתי, מתנגד ההתנתקות, וזרועה האחרת קנאי האכיפה, נוטרי "שלטון החוק" במובנו הטכני, המכני, הפשטני. כמאמר חכמים, צבת בצבת עשויה.
זו היתה תנועת מלקחיים של הימין התוקפני המתקומם על כל ויתור ושל אחוזי טירוף האכיפה, שלגבי דידם כל מה שאינו ראוי הוא פלילי ומה שפלילי מושחת, ומושחת הוא כמעט כל מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת.
▪ ▪ ▪
אל כל אלה נוסף איפיון, רכיב חברתי–תקשורתי חדש יחסית, שזלג לפוליטיקה מהספורט וקיבל חיזוק משיטת הבחירה הישירה, שבינתיים עברה מן הארץ, אך הותירה מורשת. כוונתי לישיבה המשותפת שלנו על הטריבונה ולצפייה הנינוחה, הספורטיבית, בראש ממשלה כמו היה גלדיאטור בודד בזירה. כך צפינו ברבין ז"ל מתמודד לבדו מול יריבי אוסלו, רושפי אש. כך אנו צופים בשרון נגד המתנחלים, נגד מועצת יש"ע, נגד המורדים, נגד האופוזיציה.
כאילו היציאה מעזה היא עניינם הפרטי, של שרון מצד אחד ושל מתנגדיה מצד שני. כאילו ההתנתקות - כן תצליח, לא תצליח - היא שלב במוקדמות המונדיאל ולא שאלת חיים, קיומית ממש, לסמכות הרשות המחוקקת ולתקפות הרשות המבצעת ולאיזשהו סיכוי להסדר עתידי באזור.
הנוכחות המזערית, המביכה, בעצרת התמיכה בהתנתקות בכיכר רבין בתל–אביב, היטיבה להמחיש את העצלות, הבטלנות, את רמת הפינוק של ציבור התומכים בהתנתקות, שהוא רוב רובו של הציבור.
לתקשורת האנינה, המאוזנת, היושבת לה על כיסא מוגבה כשופט במשחק טניס, יש חלק, רשלנות תורמת, במחדל הסמלי הקטן הזה. ובמחדלים הגדולים העלולים להתרחש בחודשים הקרובים.
אמנון אברמוביץ' הוא עובד חברת החדשות של ערוץ 2
גיליון 56, מאי 2005