החלטת היועץ המשפטי לממשלה בתיק היווני הכניסה מדינה שלמה למבוכה משום שהיא הציבה בפניה, לכאורה, ברירה חדה: לבחור בין מני מזוז לעדנה ארבל. שניהם משפטנים בעלי שם, שניהם החזיקו ומחזיקים בתפקידים רבי מעלה, שניהם נחשבו, בדרך-כלל, לאנשים הגונים ונבונים. והנה, קביעותיו של מזוז הציבו בפני הציבור דילמה קשה: למי מהשניים להאמין, על מי מהם לסמוך. לגשר בין גרסאותיהם הסותרות לא ניתן: על סמך אותן ראיות קבעה האחת שיש להעמיד את ראש הממשלה לדין על עבירת שוחד, בעוד שהשני פסק - להד"ם, העסקה שבה מדובר היתה כשרה, לא היה חבוי בה מניע נסתר, התשלומים הנדיבים שניתנו לבנו של ראש הממשלה לא היו שוחד אלא שכר טרחה סביר, בהתחשב בעמל שהשקיע ובאקלים הפיננסי שבו גובש המיזם.

כאשר ציבור שלם תועה בין שני תיאורים נוגדים לחלוטין ותוהה אם ראשי מערכת המשפט הם אווילים, נוכלים, ישרים או תמימים; כאשר המחלוקת חוצה גם את הקהילה המשפטית שמחוץ לשירות הציבורי, מותר גם לעיתונות להתבלבל. אך ראו זה פלא: העיתונות גילתה דווקא עקביות ופסקנות בעמדותיה בפרשה זו וגם דבקות במטרה.

הסיקור החדשותי היה ראוי: כל כלי תקשורת הביא, בהתאם למזגו, את סיפור ההחלטה והמהומה שעוררה. הקוראים, הצופים והמאזינים נחשפו לגרסאות המנוגדות ולפרשנות המלומדת שליוותה אותן. העיתונים הגדולים אף אפשרו לצרכניהם לקרוא את חוות הדעת במלואה, אם במוסף מודפס מיוחד ("ידיעות אחרונות") ואם בקישור לאתר האינטרנט של משרד המשפטים שבו הופיע דו"ח מזוז כלשונו. אלא שלעיתונות תפקיד נוסף: לא רק לספק מידע, אלא גם להאיר עיניים, לקבוע עמדה, לסייע בהבנת הנקרא. במשימה הזו היו ביצועיה של העיתונות מאכזבים.

כלי התקשורת, ומרבית העיתונאים שעסקו בהחלטת מזוז, אמרו את הצפוי. אלה מהם (למשל, רוב הכותבים ב"מעריב") שמלכתחילה ראו בעדנה ארבל פרקליטת מדינה זדונית, קפצו כמוצאי שלל רב על מסקנות היועץ המשפטי לממשלה. לדידם, הוא אישר לחלוטין את אבחנותיהם על ארבל ועל מניעיה. אלה מהם (רוב הכותבים על פרשה זו ב"הארץ" וחושף העסקה ב"ידיעות אחרונות", למשל) שמתחילה ראו בקשרי בני משפחת שרון ודוד אפל סביב האי היווני זירה של העברת תשלומים פלילית, התעלמו מממצאי מזוז וביטלו את תוקפם כעפר ואפר. לפי קווי מתאר דומים התייצבו הפרשנים בתקשורת האלקטרונית.

ההיצמדות הזו להנחות היסוד אינה מעידה במקרה זה על דבקות מבורכת בערכים מוצקים, אלא על התמסרות יתר לעמדות מוטות, ולמקורות המעצבים אותן. למעשה נחשפה העיתונות הפרשנית (ברובה, והח"מ אינו מוציא את עצמו מהכלל) בפרשת האי היווני כגורם שמרני, שאינו פתוח לספקות, ואינו עצמאי דיו בשיפוטו. כמו לא פעם במקרים אחרים, נשבו העיתונאים בקונספציה של עצמם שבדרך-כלל היא תמונת ראי של הקונספציה של מקורותיהם.

גיליון 51, יולי 2004