זכותו של ברוך קרא לכעוס ("שיעור מולדת", "העין השביעית", מרץ 2003). הוא רוטן כלפי היועץ המשפטי לממשלה, הוא מזעיף פנים כלפי צוות החקירה, הוא יוצא מכליו בהאשמות כלפי חלק מעמיתיו שהביעו דעתם כי היה מקום לחקור את נושא ההדלפה שקיבל לידיו, כך סתם כפרי בשל, ושבימים הראשונים עוד הקפיד לייחס לה בפרסומיו את צמד המלים "תחקיר 'הארץ'", משל היתה פרי עבודה עיתונאית מאומצת.

ברוך קרא מצפה מעמיתיו לנהוג כגילדה. קודם תהיו עיתונאים, רק אחר-כך תהיו אזרחים, אומר קרא, "תמהתי על אותם עיתונאים שהקפידו לבקר את מעשה ההדלפה", הוא מגלה. ברוך קרא, בזעמו, שכח את עיקר תפקידו של העיתונאי - לשמש שליח ציבור.

הוא מבקש מעמיתיו קודם להגן על האינטרסים הצרים שלהם כאיגוד מקצועי ורק אחר-כך, אם בכלל, להתפנות לחשוב על האינטרסים של ציבור צרכניהם, כמו, למשל, זכותו של הציבור למצות את הסיכוי להביא עבריינים לדין, הזכות שענייניה של מערכת התביעה הכללית ינוהלו באופן מקצועי ונטול פניות, זכותו של כל חשוד למערכת תביעה הוגנת ועוד ועוד.

וכאילו כדי להדגים את גישתו זו, מנפץ ברוך קרא שיא של אירוניה כאשר הוא מצטט במאמרו את שאמר לחוקרי ההדלפה. "אתם מפירים בגסות את האיזון הדמוקרטי", הוא טען כלפיהם בלהט. הלו? מי בדיוק הפר כאן את האיזון הדמוקרטי? מי השתמש במר קרא עצמו כדי לפגוע באותו איזון שכל-כך מקודש בעיניו? מתי ואיך בדיוק הפך השימוש בתביעה הכללית לצרכים פוליטיים לחלק מהאיזון הדמוקרטי?

לצערי, אין אלא לקבוע, כי אם גם לאחר שנחשפו מקור ההדלפה ובעיקר מניעיה, ממשיך קרא להחזיק בדעה שלא היה מקום לחקירת ההדלפה, אז הבעיה היא אצלו ולא בכל אותם עיתונאים שהבינו את הצורך האמיתי בחקירת ההדלפה, גם אם לא תמיד הסכימו עם דרך ניהולה.

כמה מלים על ניהול החקירה ותקשורת מגויסת. קרא ועיתונו לא חסכו מאמצים ומלים על מנת לגנות את החקירה ומנהליה (מעניין שעיקר, אם לא כל, הגינויים היו לאחר שנחשף המקור ולא עם פתיחת החקירה). עיתונאים מכלי תקשורת אחרים שוחחו עמי וסיפרו לי על לחצים שמפעילים עליהם גורמים מעיתון הבית של מר קרא, שייצאו נגד החקירה, שיגנו בדיווחיהם את היועץ המשפטי לממשלה ואת החקירה.

"ב'הארץ' טוענים שהדיווחים שלי לא מספיק לטובתם, שאני נוטה לאזן מדי את הדיווח", סיפרה לי בגילוי לב כתבת לחוצה. מישהו איבד כאן את אמות המידה העיתונאיות ויצא ל"קמפיין". כתב של עיתון אחר הפליא לשלב בדיווחו על מסיבת העיתונאים של היועץ המשפטי לממשלה קטע "אובייקטיבי" על מכתב גינוי שנשלח ליועץ, אך שכח לכלול בדיווח את הפרט השולי שהוא זה שניסח את המכתב ושהוא עצמו חתום עליו.

אמות-המידה שהעיתונות מטיפה להן כמעט מדי יום, כמו, למשל, מניעת ניגוד עניינים, חלפו התנדפו להן כשענייניה של העיתונות עצמה עמדו על הפרק. הדיווחים על החקירה ומהלכיה עברו בתקשורת פילטר של דמוניזציה עד שבשלב מסוים אף הואשם היועץ המשפטי לממשלה, לא פחות, שקיבל לידיו נתונים גיאוגרפיים שחשפו את מיקומו של קרא טרם ההדלפה - שטות שלא היתה ולא נבראה.

פרק נרחב במאמרו מקדיש קרא לאזהרה שקיבל טרם הפרסום. לטענתו, הוא לא ראה בדברים שנאמרו לו בבחינת אזהרה. מה לעשות ומנהלת המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות, אשה אמינה ומקצועית לכל הדעות, עומדת על כך שאמרה לו במפורש שפרסום הדברים יחבל בחקירה.

ומכאן לטיעון הדמגוגי מכולם: אם חשבתם שהדבר יחבל בחקירה למה לא הוצאתם צו איסור פרסום? סליחה מר קרא היקר, אתה אמרת למאן דהוא שאתה מחזיק את המסמך אצלך? אתה ציינת שאתה עומד לפרסם את המסמך על כל פרטי הפרטים המופיעים בו? להזכירך, אתה בסך-הכל שאלת אם יש איזושהי בקשה לחיקור דין בעניינו של אחד, סיריל קרן. על זה לא מוציאים צו איסור פרסום.

מי חלם ומי פילל שבידך נמצא המסמך השלם ושבכוונתך לפרסמו כלשונו, ללא כל פרפרזה, מבלי להחמיץ פרט אחד, כדי שכ-ו-ל-ם יידעו כמה אתה גדול וכדי שחלילה לא יישאר פרט אחד מן החקירה חסוי למקרה שעוד מישהו ירצה למצות אותה. אבל כידוע לך לא הסתפקת בכך. ככל הנראה, כדי להגדיל את ה"אפקט" של הסיפור, הועבר המסמך לכתב של כלי תקשורת אלקטרוני כדי שיקרין אותו בטלוויזיה לעיני האומה. הדבר נעשה מבלי לשאול את המקור, למרות שהדבר תרם לחשיפתו. אל תטיף לאחרים על קדושת חסיון המקורות כאשר אתה עצמך לא טרחת לדקדק בכך.

לסיכום ולמען הסר ספק - לאיש במערכת שאני מדבר בשמה היום אין חדווה מיוחדת בחקירת הדלפה. ההחלטה לפתוח בכל זאת בחקירה נעשתה לאחר לבטים קשים ומפני שמדובר היה במקרה זועק עם ריח פוליטי, שמאוד לא נעם למי שקדושת וטוהר עבודתן של מערכות אכיפת החוק יקרות לו. מכאן ועד לניסיון המכוער, יש לומר, של ברוך קרא לייחס ליועץ המשפטי לממשלה, או לצוות החקירה, שיקול זר בעצם פתיחת החקירה, כאילו ניסו לרצות מישהו, המרחק רב.

זכותה וגם חובתה של מערכת אכיפת החוק לדאוג לכך שהיא עצמה תתנהל באופן הגון ונטול פניות. כל מה שיש בידי המערכת הזאת הוא אמון הציבור ועל אמון זה יש לשמור מכל משמר. לצערנו הרב, דווקא כאשר אנחנו מבקשים לטהר את מחננו מכל הסיבות הנכונות והראויות, מתייצב לו מר קרא ומשיקוליו הצרים מוסיף ופוגע באמון שבו אנחנו מבקשים לזכות, תוך עיוות התמונה המלאה וצמצום הפריזמה לעיניו שלו, כמי שנפגע מן הפרשה.

זכותו של ברוך קרא לכעוס.

זכותם של הקוראים לקבל את התמונה המלאה.

עו"ד יעקב גלנטי הוא דובר משרד המשפטים

גיליון 44, מאי 2003

למאמר המקורי

שיעור מולדת / ברוך קרא
הקטע הקשה ביותר שחוויתי בפרשה הזאת היה כשהתבהר לי סופית שצוות החקירה תחב אפו בגסות לנכס המקצועי היקר לי מכל - הקשר שלי עם מקורותי