נדמה כי בן-לילה הפך נושא הדרת הנשים לנושא החדשותי החם והלוהט ביותר בזירה התקשורתית, שהוצפה במהדורות חדשות, מבזקים וקריאה לכמעט מרי אזרחי פמיניסטי מעל בימת מגזיני נשים אינטרנטיים. "לא ניתן שישתיקו אותנו", זעקו כותרות המדיה הפונה לנשים, זו אשר ביום-יום משווקת את עצמה דרך משפטי סלוגן כמו "איך תראי מפתה וסקסית בחמישה צעדים" ו"כיצד תקני חזייה מגדילה".
נשים ממודרות באוטובוסים הן אכן תופעה מכוערת, אך האם ההתייחסות לנשים כאל אובייקטים שטחיים ששאיפותיהן מתמצות בחשיפת סודות היופי של בר רפאלי אינה תופעה מכוערת ומבזה?
למעשה התקשורת הפונה לנשים, זו המודפסת כמו זו האינטרנטית, ממדרת בדרך כלל מראש נושאים מורכבים וכבדי משקל, ונזהרת לא להיות כבדה מדי, ביקורתית מדי או פמיניסטית מדי.
היא עוסקת בעיקר בהגבלת עולמן של נשים לתחום נשי צר וקונפורמיסטי, כזה שמובל בעיקר על-ידי סקרנות רכילותית ותאוות הרכישה של כל מוצר המתפרסם מעל דפי המגזין. כך נוצר קהל נשים צרכני ממושטר היטב, כזה שראייתו מעומעמת ותודעתו הביקורתית מושתקת.
עיתונות הנשים מרעיפה עלינו מדי יום תמונות נשים מעורטלות בתנוחות פרובוקטיביות, שדרכן אנו ובנותינו מתחנכות לאמץ מודלים מעוותים של נשיות מחופצנת. אנו לומדות שעלינו לשאוף להיות מפתות ומגרות כדוגמניות השער, ולהתקין את עצמנו כאובייקטים על-פי סטנדרטים נחשקים ו"נוחים למשתמש".
העדויות לתהליך חינוך זה רבות כל-כך עד שהן שקופות לא פחות מ"תקרת הזכוכית" הידועה לשמצה. די לבחון מי הן גיבורות התרבות הבלתי מעורערות המופיעות תדיר על גבי עמודי השערים של עיתונות הנשים; בדרך כלל הן אינן נשים דעתניות הנאבקות למען מטרות ראויות, אלא נשים שאימצו והפנימו היטב את הסטנדרטים הנורמטיביים המחפצנים של מראה נשי נחשק, ולא הרבה מעבר לכך.
לאור זאת, נראה עכשיו מסע הזעם התקשורתי-פמיניסטי נגד הדרת הנשים כלא יותר מאשר מהלך יחצני מתוזמן היטב. יש בו יותר מן הצביעות והזיוף מאשר מאבק אמיתי בהדרתן והחפצתן של נשים.
מאבק תקשורתי בתופעות ביזוי הנשים דורש הרבה יותר מאשר הזדעקות פופוליסטית מיתממת. נדרשת בו התבוננות נוקבת בהתייחסות התקשורתית לנשיות ולגוף הנשי, ולקיחת אחריות של אותם כלי תקשורת היוצאים כעת נגד הדרת נשים על השימושים הפרסומיים, התקשורתיים והמסחריים המבזים, הנעשים בו כשגרה.
דבורה לדרמן-דניאלי היא דוקטור לפילוסופיה קיומית