הביטו בעיניו של (הילד הזה/הקשיש הזה/גלעד). (תכולות/ירוקות/חומות/שחורות) כל-כך, עמוקות כל-כך, עזות מבע, עצובות. בעיקר עצובות. כאילו ידע – בדרך מסתורית כלשהי, בדרך שהלב ממאן לתפוס – את שעתיד להתרגש עליו בתוך ימים אחדים, אולי שבועות. כאילו ידע כבר אז שיום יבוא ומדינה שלמה תביט בעיניים האלה, מנסה לשווא לשאוב מהן נחמה; שואלת "למה?" ואינה יכולה לענות. כאילו ידע כבר אז, שאסור לו לבכות.

היום בבוקר, בדרך לבית-הספר, שאלה אותי בתי, "למה כולם עצובים בגלל ה(ילד/איש) מהעיתון?". לך תסביר לילדה בת שש מה שגם בני שישים אינם מסוגלים להבין: שיש אנשים רעים בעולם הזה. שיש (הורים, אם אפשר לקרוא להם כך/צעירים רשעים, חסרי לב/לא מעטים מקרב אויבינו) שמסוגלים לאטום את לבם נוכח זעקתו של אדם (צעיר/כבר לא צעיר) כל-כך, שכל חפצו לחיות. ששרד את (כאבי האוזניים של גיל חצי שנה/השואה/לבנון), את (הצעקות בבית/מות רעייתו/הטירונות) ולבסוף גם את (גירושי הוריו/המחסור בתרופות/שלוש השנים הראשונות), ועכשיו כל שהוא מבקש זה לראות שוב את הים, שכל-כך אהב; להשתולל רק עוד פעם אחת עם (אחיו הגדול/נכדתו הקטנה/בת אחותו).

לך תסביר את כל זה לילדה קטנה שתולה בך עיניים (תכולות/כחולות/תכלכלות). ילדה אהובה כל-כך, מוגנת, שחושבת שאמא ואבא "רעים", כי לפני הגלידה הם מכריחים לאכול ירקות. איך תסביר לה מתי לפחד וממה להיזהר ומדוע אסור לה לדאוג; איך תסביר לה שיש רוע, כל-כך הרבה ממנו, אבל טוב יש לא פחות. איך תסביר שלא כל ה(הורים/רוסים/ערבים) רשעים; שרובם רוצים בסך-הכל (לגמור איכשהו את החודש/להשתלב/שלום); שרובם, אחרי ככלות הכל, אנשים. כמוני, כמו אבא, כמוך.

איך תסבירי לה, כשפתאום אפילו את כבר לא כל-כך בטוחה שאת בעצמך מאמינה במלים הריקות. איך תסביר לה, והתמונה מהעיתון מסרבת להרפות, ומפלצת האיבה והזעם מרימה את ראשה המכוער, ופתאום כבר לא בא לך יותר להבין. רק לכעוס. לכעוס כמו שמותר רק לאמא.

אבל בסופו של דבר, הכעס חולף. זו כנראה הבעיה עם כעס. וכשהוא חולף, הוא מפנה את מקומו לאדישות. אדישות של מדינה, שמפקירה את (ילדיה/קשישיה/בניה) ל(גורלם/בדידותם/חושך/חולי/חיות אדם/עוני/כפור); אדישות של עם, שמצקצק וממשיך הלאה: לאייפוד החדש, לליידי גאגא, לסער מ"האח הגדול". והנה, גם אצלי כבר הבן מודיע שהוא חוזר לרגילה סוף-סוף, והעצב על ([שם קורבן]/גלעד) מתחלף בשמחה פרטית פתאום, והנה כבר היד מחייגת למסעדה שהוא כל-כך אוהב ולצימר המפנק שהיינו בו בקיץ שעבר. מעניין אם עוד נשאר מקום.

אז לא הפעם. לא שוב. לא עוד. ולא בגלל ([שם קורבן]/גלעד); לא רק בגללו. בגלל (דוראל ואופק ועלמה וליה/ז'ניה ואסתר ואפרים ולודמילה/כפיר וסטאס וניר וקובי) – בגלל כל ה([שם קורבן]/גלעד)-ים שעוד לא הפכו לזוג עיניים; זוג עיניים מאשימות, שמביטות מתוך נייר עיתון.

אז מה לעשות? לעשות. קודם כל לעשות. לקום, לצעוק, לזעוק. להגיד, עד כאן. להגיד, נמאס לנו. לממשלה, למנהיגים, לשרים עם הנהגים; למדושני העונג בוולוואים, שחלשים במעשים וחזקים כל-כך בסיסמאות. לקום, כי אי-אפשר יותר. לצעוק חזק, כי להיות אדישים זו כבר לא אפשרות. כי מוכרחים להתחיל מאיפשהו. כי את הטור הזה – מוכרחים לכתוב.