שלל עיתונאים מצטרפים לפוליטיקה. אין כמעט מפלגה שלא מבקשת להתהדר בעיתונאי אחד או שניים כדי להגביר את כוח המשיכה שלה. מוזר שמי שמרבים כל-כך לחרף ולגדף את התקשורת מרגישים פתאום צורך עז לגייס אותה, אבל מעניינת יותר התפנית ביחסם של אותם אנשי תקשורת: שנים על שנים הם מחרפים ומגדפים את הפוליטיקה ומגייסים לשם כך את כל כוחם הרטורי הלא מבוטל, מדברים נגד הפוליטיקאים העצלנים, הבטלנים, המבלים את ימיהם בחופשות וכל עניינם בכיסא ולא בטובת האזרח הקטן – ובלי להניד עפעף, או ליתר דיוק, בתום משא-ומתן, מדלגים מעל למחיצה ומצטרפים ל"אוכלי לחם החסד" הללו. ובעצם, זה לא מוזר, כי שני הצדדים מודעים היטב לסימביוזה ביניהם וטורחים לטפח אותה.

מה אנחנו צריכים ללמוד משורת אנשי התקשורת שמצטרפים לפוליטיקה? לכאורה, יש בכך מתן לגיטימציה לפוליטיקה, שזקוקה לה מאוד. פתאום היא "אִין"; למעשה, לא כל-כך בטוח. אנשי התקשורת המתמקחים עם המפלגות על מקום בטוח ברשימה בלי שייאלצו לכתת רגליים בין סניפים, בריתות-מילה ובר-מצוות, בלי דילים ופוליטיקה מפלגתית, אלא מובטח להם שיוכלו לגלוש היישר לפרק הבא בחייהם – מוציאים שם רע לעשייה הפוליטית.

צריך לומר ביושר, לא כולם נהגו כך. היו שנפרדו מן התקשורת, כמו דניאל בן סימון, לקחו הימור, עבדו קשה והגיעו לאן שהגיעו. יש גם מי שעסוקים כבר זמן רב בפעילות ציבורית, כמו ניצן הורוביץ, ועכשיו ניתנת להם הזדמנות להפנות את הפעילות הזאת לאפיק אחר, בלי קשר לעבודתם בתקשורת.

דניאל בן סימון (משמאל) ושר הביטחון אהוד ברק, בביקור בכפר כנא, דצמבר השנה (צילום: ערן יופי כהן)

דניאל בן סימון (משמאל) ושר הביטחון אהוד ברק, בביקור בכפר כנא, דצמבר השנה (צילום: ערן יופי כהן)

שניהם מנצלים את ההילה התקשורתית כדי לקדם את הפרק החדש בקריירה שלהם. לעומתם אחרים, כמו גדעון רייכר, שכל תפארתם על טוריהם ותוכניות הטלוויזיה והרדיו שבהן הם מביעים את התיעוב שלהם כלפי הפוליטיקה והפוליטיקאים המושחתים והעצלנים (ככל שהם מצליחים להתגבר על צווחות שותפיהם לפאנל), רק תורמים לדימוי השלילי של התקשורת והפוליטיקה גם יחד.

"אנחנו טאלנט", הם אומרים. "אם אתם, ראשי המפלגות, רוצים להתבשם מניחוחנו, תוכיחו את זה. זאת הבעיה שלכם. אנחנו לא נטבול את הידיים בבצה המסריחה שלכם. אם פעילי המפלגה שלכם, שמתרוצצים בשטח כבר זמן רב, ממורמרים מדחיקת רגליהם – אל תטרידו אותנו. אנחנו לא מוכרחים לבוא. אתם מעוניינים בנו יותר משאנו מעוניינים בכם. בכלל, אנחנו עושים לכם טובה גדולה כשאנחנו מקשטים את הרשימה שלכם ומגדילים את כוח המשיכה שלה. כל השאר – בעיה שלכם. ואם ניכשל, תמיד נוכל לחזור לטריבונה ולהשליך משם עגבניות".

ומה יעשו הכוכבים הללו כשיגיעו, אם יגיעו, לכנסת? האם יטרחו ללמוד את רזי החקיקה או המשא-ומתן הפרלמנטרי, שקל מאוד ללעוג לו מבחוץ אך בלעדיו אין חיים דמוקרטיים, אין חוקים ואין חיי ציבור? האם הם יגלו את מה שלא רואים משם, ויהיו נושאי דגלם של הדמוקרטיה ושל הפרלמנטריזם החיוני כל-כך? האם הם יבינו שהתמונה הרבה יותר מורכבת מכפי שהם חשבו? והאם, שומו שמים, הם יודו בכך ברבים? האם הם ילמדו מהי משמעת מפלגתית, קבלת דין הרוב והשלמה עם החלטות, גם כאלו שאינן מוצאות חן בעיניהם, שבלעדיהן אין דמוקרטיה? האם אפילו יעזו להופיע בתקשורת ולהסביר החלטות שהתנגדו להן ולא היו שותפים לקבלתן? ואולי יסתפקו בנאומים חוצבי להבות במליאה או בוועדות, ימשכו את המצלמות והמיקרופונים ויחליפו קריצות עם הכתבים?

ובכלל, מה בדיוק משקלם של כוכבי התקשורת האמיתיים והמדומים הללו בחיינו? לא בטוח שכדאי להם להעמיד את הסוגיה הזאת למבחן.