לפני כשבועיים, כשבית-המשפט העליון פסק שיש לנו זכות לפרסם טוקבקים בצורה אנונימית, התפלאתי לראות שיש אנשים שחולקים על הפסיקה הזאת ומוכנים לוותר על הזכות לפרסם באנונימיות מידע שהיו חוששים לפרסם לו היו נאלצים להזדהות, למשל דיווחים על אלימות משטרתית (צורך נדיר יחסית, אבל ואחד צורך).

לטענתם, באין חובה להזדהות, כל אחד יוכל לכתוב שאמא של פרס ערבייה, ובסוף גם יאמינו לזה. רבים מהטוקבקים כיום הם בהחלט מופת של זדון וטעם רע, אבל האם הדרך למנוע את התופעה צריכה להיות פיקוח ואכיפה? אני אישית מעדיף טכנולוגיה על שוטרים ושופטים.

ב-1999 הוציא לורנס לסיג ספר בשם "קוד וחוקים אחרים של סייברספייס". המסר של הספר במשפט אחד: "קוד הוא חוק". כל שורת קוד או פרוטוקול הם בעצם אמירה פוליטית וחברתית. החוק והנורמות המוסריות של החברה מושפעים בעצם מהטכנולוגיה.

לצערי, ב-11 השנים שעברו מאז כתב לסיג את ספרו, הטכנולוגיה נעשית יותר ויותר ריכוזית ופשיסטית. דוגמאות לא חסרות; מטכנולוגיית "הגנה על קניין רוחני" (DRM), שמאפשרת למכשיר שקניתי להגיד לי מה לעשות עם שירים שקניתי, ועד לצנזורה בסין ולמאגרים ביומטריים בישראל. המצב הטכנולוגי הקיים נתפס בעיני המחוקקים, השופטים והציבור כחזות הכל. הם לא יודעים שאפשר גם אחרת.

Lenin x Lennon III (איור: aqitprop, רישיון cc)

טוקבקיסט לא חייב לוותר על האנונימיות שלו כדי לזכות באמינות. מה שהוא צריך זה accountability, כלומר וידוא שאכן מדובר באותו המשתמש (בניגוד לזיהוי, identification, שעונה על השאלה מיהו המשתמש). מכאן אפשר להתרשם מהיסטוריית הטוקבקים שלו ולהחליט עד כמה הוא אמין. דוגמה למשתמשים מוודאים אך אנונימיים הם זייפני-הסלבריטיז המוצהרים, מפייק יאיר לפיד ועד פייק שמעון פרס, שמציפים את הרשתות החברתיות. אם אני עוקב אחריהם, אני יודע איזו סחורה אקבל, ולא אכפת לי מה מספר תעודת הזהות שלהם.

אפשר לדמיין עולם של משתמשים מוודאים, שבו מהנדס שהוא הומו וקומוניסט יוכל ליצור לעצמו שלוש זהויות שונות, "טיורינג", "דיווה" ו"לנין". ייתכן שלנין הוא קומוניסט מגניב ודיווה הוא הומו משעמם. ישפטו ההומואים והקומוניסטים. מה שחשוב הוא את מי כדאי לקרוא, לא איפה הוא גר.

אפשר לדמיין, אבל יש שלוש בעיות: תפיסתית, טכנולוגית ואינטרסנטית.

הבעיה התפיסתית היא שבתרבות האינטרנט בימינו, אנשים לא מזוהים (אפילו אם הם מוודאים) נתפסים כטרולים שבטח יש להם כוונה נסתרת לא טהורה, כמו פרסום מוצר או השמצות. למה כותב שזהותו ידועה נתפס כאמין יותר? נניח שידוע שהדובר הוא ראש הממשלה, האם עכשיו דבריו הם בהכרח אמת? האם זה משום שאני יכול להכריח אדם מזוהה להתנצל כדי להשיב את כבודי האבוד? אפשר לטעון שאם משהו פורסם בפומבי זכותי לחשוף את הכותב, אבל גם גרפיטי בשירותים הוא טקסט שפורסם בפומבי, ולא הייתי חושב לפנות לבית-המשפט בבקשה לחשוף את זה שקרא לי שם בן זונה.

הבעיה הטכנולוגית היא שכיום אין דרך לסנן או למיין תגובות בצורה טובה. עריכה ידנית משלבת הרבה עבודה והרבה אחריות, והפתרון של מיון תגובות על-פי דירוג גולשים הוא פשרה צולעת בין אנשים שלא מסכימים על שום נושא. אם היתה לנו טכנולוגיית פלא שמצמצמת את מספר השקרים שאנחנו נחשפים אליהם ומצמצמת עוד יותר את מספר השקרים שגם נאמין להם, התפוצה והאמינות של ההשמצות היתה נמוכה כמו זו של גרפיטי בשירותים.

הטכנולוגיה הזאת קיימת. כל רשת חברתית עוזרת לנו לסנן את הידיעות המעניינות יותר עבורנו בעזרת הכלי הטוב ביותר: חברים. מערכות הטוקבקים מפגרות בהרבה אחרי הרשתות החברתיות. אמנם, כאמור, לכמה מהן יש כלים שמאפשרים לדרג תגובה או לסמן אותה כבעייתית, אבל אלה שיטות שמנסות למצוא "אמת אבסולוטית" שעליה יסכימו רוב הימנים+שמאלנים+הומואים+רוסים+אתיופים ברשת. מה שאותי מעניין הוא מה האמת על-פי האנשים שמעניינים אותי.

במערכת כזאת, אם מישהו יכתוב עלי שקר, יהיו חברים שלי שיתעלמו ממנו, אחרים אולי ינסו להפריך אותו, וכולנו ניתן דירוג נמוך לשקרן, כדי לערער על אמינותו בקרב חברינו. אם השקר הזה יצליח להגיע גם אליך ותקבל אותו בלי לפקפק, אתה לא חכם וכנראה גם לא ברשת החברתית שלי. אם אתה עיתונאי ועומד לפרסם את זה, אתה תבדוק את העובדות, כי אתה כבר לא אנונימי ואתה חשוף לתביעות.

הבעיה האינטרסנטית מאפילה על שיקולי החוק והטכנולוגיה, כי כסף מניע את העולם. גם אם אף שופט לא פסק שצריך לחשוף את זהותכם, קשה להשיג כיום אנונימיות אמיתית ברשת. אם טיורינג, דיווה ולנין הם כולם חשבונות באותו מקום, למשל גוגל או פייסבוק, אותו גוף יכול לגלות ששלושתם הם אותו אדם. המידע הזה הוא כוח, ומערכת שמחזיקה כל-כך הרבה מידע כזה היא פשיסטית.

כל זה לא היה קורה אם לנין ודיווה היו מגיבים באותו אתר, אבל אחד מהם היה משתמש בחשבון גוגל והאחר בפייסבוק. כבר שנים שיש סטנדרט בשם אופן-איי.די (OpenID), שמאפשר, למשל, להגיב בבלוגים של בלוגספוט או לפתוח גלריה ב-Zooomr באמצעות חשבון בגוגל, יאהו, מייספייס או אתרים אחרים. אבל רוב החברות הגדולות מנסות לחנוק את אופן-איי.די ולא מאפשרות את הכיוון ההפוך: להתחבר אליהן כמשתמש של שירות אחר. כולם רוצים שתתחבר לכפר הגלובלי דרכם, כדי לדעת כמה שיותר על מה שאתה עושה שם. המידע הזה שווה כסף.

האינטרסים האלה הם הסיבה לבעיה הטכנית, ולכן גם לבעיה התפיסתית, שאותה מנסות הרשתות החברתיות להעמיק כשהן מעודדות אותנו להעלות אליהן צילום אמיתי שלנו ולספר איפה אנחנו גרים. בסיכומו של דבר, אנשים מתחילים להתרגל לוויתור על פרטיות כסטנדרט, ואף מציעים לתת עוד כוח למשטרה לפקח עלינו.

הבעיה היא לא שאין די פיקוח, אלא שיש פיקוח יתר. הקוד הוא החוק, וכרגע הוא פשיסטי.

נמרוד קרת הוא איש מחשבים ומומחה לפרטיות