אלמלא זה היה מאוחר מדי, הייתי מציע להעניק לענת קם את "פרס ישראל" 2010. מגיע לה. לאורי בלאו הייתי מציע להעניק את "פרס סוקולוב". מגיע לו.

קצת היסטוריה: לפני 50 שנה בא אלי צעיר ירושלמי בשם חי חסידוף והביא לי מסמכים מדהימים. זמן מה לפני כן הסתיים משפט הדיבה שהגיש סגן מפכ"ל המשטרה, עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה, נגד קבוצה בשם "שורת המתנדבים", שהאשימה אותו בשחיתות. בפסק דינם קבעו השופטים שמפכ"ל המשטרה, יחזקאל סהר, שהעיד במשפט לטובת עמוס, שיקר בשבועה.

חי חסידוף היה פקיד בארכיון משרד המשפטים, ושם גילה מסמכים שהוכיחו שנרקמה קנוניה בין משרד המשפטים ובין סהר לטשטוש הפרשה. "העולם הזה" פירסם את המסמכים, השב"כ גילה את המדליף, חי חסידוף נידון למאסר ונשלח לכלא. הוא לא ביקש ולא קיבל מהעיתון אף פרוטה אחת, אלא פעל ממניעים מצפוניים טהורים.

ראש השב"כ יובל דיסקין (מימין) והרמטכ"ל גבי אשכנזי בישיבת הקבינט, 17.3.09 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

סהר הועמד למשפט והורשע. לא ננקטה פעולה נגד "העולם הזה" ונגדי. זמן מה לאחר מכן התפוצצה פרשת "עסק הביש", שעליה הוטל איפול חמור שבחמורים. במהלכה הדליפה לי אחת הדמויות המעורבות את כל הפרטים הסודיים של הפרשה (סדרת פיגועי טרור שבוצעו במצרים על-ידי תא ריגול ישראלי על-פי הוראת אמ"ן). לא היתה כל אפשרות לפרסם את הפרטים בדרך הרגילה. הסוויתי אותם כיצירה ספרותית, שפרסומה אינו זקוק לאישור הצנזורה, וכך פירסמתי את כל הפרשה לפרטי פרטיה.

מדליפי החומר ל"העולם הזה" לא נמצאו, ולא ננקטה פעולה נגד השבועון ונגדי אישית.

לפרשה החדשה יש שני מרכיבים עיקריים: חלקה של ענת קם בהשגת המסמכים והעברתם, וחלקו של אורי בלאו בפרסומם.

קשה להיכנס לראשה של ענת קם. מעשיה כאילו סותרים את עצמם. היא גנבה מסמכים סודיים של צה"ל וביקשה להתקבל לשב"כ. יש לה השקפות "שמאלניות" והיא גינתה בחריפות פעילת שלום שסירבה להתגייס לצה"ל.

מי את, ענת? לי נדמה שניתן למצוא הסבר לסתירה. היא בת למה שנקרא "משפחה טובה" (ובפי השונאים: "האליטות האשכנזיות"). היא צעירה בעלת מצפון, פטריוטית הרוצה במדינה טהורה. מבחינה פוליטית היא שייכת לזרם של שוחרי שלום מתונים, מסוג מרצ-שלום-עכשיו. בתור שכזאת, היא בעד המדינה, בעד צה"ל, בעד השב"כ. כשהיא רואה מעשים פסולים, היא נרעשת ומבקשת לחשוף. בייחוד אם המעשים נעשים בניגוד מפורש לפסיקת בג"ץ.

במהלך עבודתה בלשכת אלוף פיקוד הכיבוש היא ראתה כמה וכמה מסמכים שהעידו על פעולות בלתי חוקיות בעליל, כגון ההחלטה להוציא להורג ללא משפט אדם שניתן לאוסרו ולהעמידו למשפט, וזה תוך מתן היתר להריגת אזרחים מזדמנים בסביבה. בג"ץ אסר זאת בפירוש.

יש להניח שהיא ראתה גם מסמכים על פעולות מחפירות אחרות והזדעזעה. כשסיימה את תפקידה וקיבלה הזדמנות לפתוח את המחשב כדי להוציא כמה תמונות פרטיות, לא היה לה זמן למיין את המסמכים שהיו צפונים בו. היא פשוט העתיקה את הכל ולקחה הביתה, כנראה מתוך כוונה לשלוף מן החבילה את המסמכים המעידים על פעולות בלתי חוקיות.

היא חשבה שחובתה כאזרחית המדינה היא להביא לגילוי הדברים הבלתי חוקיים. היא מצאה עיתון שיפרסם אותם באישור הצנזורה הצבאית.

האם זו עבירה? בוודאי. האם זה ריגול? בוודאי שלא. כוונה לפגוע בבטחון המדינה? להפך. בגידה? מגוחך.

אורי בלאו נהג כפי שכל עיתונאי הגון היה נוהג במקומו. עיתונאי המקבל סקופ חייב לפרסמו. העיתונאי מייצג את האינטרס הציבורי לא פחות מאיש המודיעין, וגם אם רק מעטים מבין אנשי התקשורת מוכנים להסתכן במילוי תפקיד זה, די בהם כדי לשמר את החברה הדמוקרטית.

הגשת הדברים לצנזורה משחררת את העיתונאי מאחריות בטחונית. הרי בשביל זה בדיוק קיימת הצנזורה.

העיתונאי והעיתון היו מצווים לשמור מכל משמר על סודיות מקור המידע. לא ברור אם המשא-ומתן המוזר עם השב"כ – מוזר בלשון המעטה – פגע בחובה זו או לא.

אפשר היה לסיים את העניין כולו בהטלת עונש מינימלי על החיילת, תוך לקיחה בחשבון של מניעיה. אין שום מקום להענשת העיתונאי, שמילא את חובתו.

איזה עניין יש לשירותי הביטחון בניפוח הפרשה לממדים של ריגול חמור?
אני חושש שפועל כאן צמד מלים האופייני לשירותי ביטחון כשהם נתפסים בקלקלתם: כישלון ונקמה.
לדוגמה: פרשת וענונו. סתם-טכנאי מטייל לו במשך שנים חופשי-חופשי במתקן הסודי ביותר במדינה, עובר מקומה לקומה, מצלם באופן חופשי ומגניב את החומר החוצה. כשלון מוסדות הביטחון היה אדיר, וגובל בגיחוך. גם הנקמה היתה אדירה: 18 שנות מאסר, 12 שנים בבידוד מוחלט, עוד ועוד משפטים. עד היום נרדף האיש עד צוואר, כאילו מנוי וגמור עם אנשי המודיעין להביאו עד סף השיגעון. גם וענונו לא היה מרגל – הוא מסר את הדברים לפרסום, לא לשירות חשאי עוין.

בכל זאת אין דמיון בין מעשיו של וענונו למעשיה של ענת קם, כיוון שהיא הביאה את הדברים לפרסום בארץ, והם עברו תחת ידיה של הצנזורה הצבאית.

יונתן פולארד, שאכן עסק בריגול חמור למען ישראל, נרדף על-ידי שירותי הביטחון האמריקאיים במידה הנוגדת כל היגיון. גם שם אין אנשי הביטחון סולחים לו על הפשלות שלהם עצמם.

ענת קם שמה, אם כי בלא כוונה, את סידורי הביטחון בלשכת אלוף הפיקוד ללעג ולקלס. על כך מבקשים אנשי הביטחון לנקום בנערה בת ה-23. אני מקווה ששלטונות החוק ימנעו התעללות זו, ואולי יוסיפו דברי תודה על חשיפת חוסר יעילות של שירותי הביטחון.

ענת קם ואורי בלאו עשו מעשה גדול בחשיפת פרשה הגובלת בפשע מלחמה. הם פעלו ברוח השופט בנימין הלוי, שדיבר על "הדגל השחור של אי-החוקיות". אם יש להאשים מישהו בפרשה זו בפשעים חמורים, הרי זה לא המדליפה ולא המפרסם.

ואשר לתפקיד העיתונות בפרשה: כדאי לזכור את דבריו של אותו דמוקרט גדול, תומס ג'פרסון: "אם היה עלי לבחור בין ממשלה בלי עיתונות ובין עיתונות בלי ממשלה, הייתי בוחר בעיתונות בלי ממשלה".