"הנורמות העיתונאיות מתכופפות למען הרייטינג, וההשפעה היא קריטית", התריעה הבוקר הפרשנית הפוליטית של חדשות ערוץ 2, רינה מצליח, במהלך דיון שעסק בהשפעות השלטון וההון על העבודה העיתונאית בישראל. "הבעיה", הסבירה מצליח, "היא לא הרייטינג של 'הישרדות', אלא הרייטינג במהדורות החדשות. הבעיה היא שעורך מהדורת חדשות בודק בבוקר למחרת את הרייטינג, דקה אחר דקה, כדי לראות לאיזה אייטמים היה רייטינג גבוה ולאיזה אייטמים היה רייטינג נמוך".

את הדברים השמיעה מצליח בסינמטק תל-אביב, במסגרת כינוס מיוחד לציון יום הולדתו ה-85 של אורי אבנרי. חתן השמחה שימש בדיון חוט מקשר בין ההשפעות השלטוניות על התקשורת להשפעות בעלי ההון עליה. בשיא תקופת העבודה העיתונאית של אבנרי, בימי עריכת "העולם הזה", עמדה לנגד עיניו השפעתו העצומה של השלטון על כלי התקשורת בישראל. כיום, בתקופה שבה התקשורת מסחרית וממוסחרת כמעט לחלוטין, זהו ההיגיון של ההון המונע דיווחים על הפעילות של אבנרי וחבריו לארגון גוש-שלום ועל הנושאים המעסיקים אותם. לא מפני שנושאים כאלה מאיימים ישירות על ההגמוניה הקפיטליסטית, אלא כי הם מורידים את הרייטינג.

מצליח העידה כי היא עצמה חופשייה בעבודתה העיתונאית וכי מעולם לא קיבלה מסר ישיר מבעל הון או מי ממקורביו, אך בכל זאת עבודתה אינה חופשייה מהשפעות ההון. לדבריה, השפעות ההון אינן מוגבלות להתערבות ישירה מצד בעלי הערוצים המסחריים, אלא נובעות גם מטעמו של ההמון. בכל הקשור לסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני, טענה מצליח, קהל הצופים "בעיקר רוצה שננפנף את זה מסדר היום שלנו", ומשום כך הסיקור בתחום זה מצטמצם והולך.

מימין: העיתונאים עפר שלח ורינה מצליח, פרופ' ירון אזרחי

"זה לא שאנחנו יושבים בישיבת בוקר ואומרים, 'חבר'ה, ערבים זה בלי רייטינג, אז בבקשה לא להציע אייטמים על ערבים'", הסבירה. המחסור בידיעות וכתבות על הכיבוש ונגזרותיו נובע ממה שמצליח כינתה "תודעה קולקטיבית של מערכת", הבנויה מ"מאות החלטות ביום – קטנות, גדולות, מיידיות ומחושבות, שמייצרות את התמונה הכוללת שאתה רואה בסוף על המסך". אותה "תודעה קולקטיבית" היא זו שקובעת, לדברי מצליח, מדוע "אם אתה רואה בעיתון שאייל גולן ואילנית לוי התגרשו, אז אתה אומר, זה אייטם, אבל אם אתה רואה ידיעה בעיתון שבסחנין קרה משהו, זה לא נראה לך אייטם".

העיתונאי עפר שלח ("מעריב" וערוץ 10) החרה החזיק אחרי מצליח והסביר כי הכניעה לתכתיבי ההון אינה קשורה תמיד למסר שבפי העיתונאי. "הכוח המניע את התקשורת הישראלית היום הוא פאניקה הישרדותית", אמר שלח. "זה מביא להתפרקות המערכות, כגופים מתפקדים, כאורגניזמים. כשהתחלתי לעבוד ב'מעריב' לפני עשרים שנה הייתי פחות או יותר חי במערכת, היום אני לא מבקר במערכת בכלל. ההתפרקות הפיזית והטכנולוגית של המערכות יוצרת מצב שהעיתונאי עומד לבדו, ובעצם העובדה שעיתונאי עומד לבדו הוא מקדש ומגלם בגופו אתוס של הפרטה, שהוא אתוס שמשרת את השלטון [הדוגל בהפרטה] ואת בעלי ההון יותר מכל דבר ספציפי שאנחנו נגיד".

לפי שלח, באופן אבסורדי, כדי שעיתונאי יזכה היום לחופש פעולה הוא חייב לאמץ את מודל ההפרטה ו"לבנות את עצמו כמותג". לדבריו, העיתונאים ה"ממותגים", כמוהו, כמו מצליח וכמו רון בן-ישי וחיים יבין, שנטלו אף הם חלק בדיון לכבודו של אבנרי, זוכים לחופש גדול פי כמה ממרבית העיתונאים שמרכיבים את הפירמידה של התקשורת הישראלית. מצד אחר, גם לחופש הזה יש מגבלות. "אני יכול להגיד מה שאני רוצה", העיד שלח על עצמו, "השאלה אם מישהו מקשיב".

"ברגעים מכריעים העיתונות מגיבה כאיש אחד". אורי אבנרי

היחיד מבין חברי הדיון שהעז לטעון בפה מלא כי התקשורת בישראל אינה חופשית היה פרופ' ירון אזרחי מהאוניברסיטה העברית. לתפיסתו של אזרחי, תודעה קולקטיבית המעדיפה את גירושי גולן ולוי על פני אירועים בסחנין היא אחד הגורמים למחסור בעיתונאות חופשית.

"השלטון לא מעוניין באזרחים ביקורתיים ששופטים באופן עצמאי, ולכן השלטון רך מאוד עם בעלי ההון שמקבלים את התדרים", אמר אזרחי, והסביר שהשלטון מעודד תקשורת שדוגלת בהסחת דעת ובקיטוע כל דיון רציני; תקשורת שפונה אל הצופים כאל צרכנים ולא כאל אזרחים, וכך מונעת התפתחותה של תודעה ביקורתית. במצב כזה, אמר אזרחי, עיתונאי כשלח אכן יכול להגיד כל העולה על רוחו, שכן דבריו אינם מאיימים, לא על השלטון ולא על ההון.

אורי אבנרי עצמו, שעלה לשאת דברים רק בתום הדיונים שנערכו לכבודו, נמנע מלהתייחס לאשר שמע, פרט לנקודה אחת שביקש להדגיש. "יש חופש עיתונות ויש דמוקרטיה", הכריז, "ובכל זאת איכשהו ברגעים מכריעים העיתונות מגיבה כאיש אחד, כמו במשטרים הדיקטטוריים הגרועים ביותר".