המשבר בעולם התקשורת הוא כבר בגדר קלישאה חבוטה; אין מי שאינו מודע לו או אינו מכיר בו. לא מדובר רק במשבר קריסתה של העיתונות המודפסת. אילו היה זה המשבר היחיד, הוא לא מעניין איש מלבד אנשי העיתונות המודפסת עצמם. הבעיה האמיתית של עולם התקשורת הנוכחי מסומלת בכינוי הרווח "שוק התקשורת". כלומר: בעצם הפיכתו של עולם התקשורת לחלק מכלכלת השוק ולהכפפתו לכללים הנהוגים בה – הצבת "מקסום הרווחים" כיעד המרכזי של הפעילות.
בעניין זה כדאי להבחין בבירור בין שתי משמעויות של המונח "תקשורת": המשמעות הרחבה יותר, המתייחסת לכל אמצעי קשר בין בני-אדם (ובכלל זה, למשל, שוק הטלפוניה). במובן הזה התקשורת היא אמנם חלק מכלכלת השוק, ולגיטימי שכך תהיה, אם כי ראוי להציב בנפרד סימן שאלה עקרוני: האומנם מקסום הרווחים ראוי שיהיה יעד בלעדי של כלכלת השוק בכלל.
בכל מקרה, ענייננו כאן הוא במובן המצומצם יותר של המונח "תקשורת"; המובן הישן, המתייחס לתקשורת (עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וכל אמצעי אחר) כמסגרת להעברת מידע עיתונאי על המתרחש בעולמנו. אכן, הנחת יסוד של הדברים שיובאו כאן היא שהכפפתו של עולם האקטואליה לכללי "מקסום הרווחים" היא כבר בגדר סכנה חברתית של ממש.
אך זה בדיוק התהליך המתרחש לנגד עינינו – לא רק בסגירתם של כלי תקשורת שאינם מסוגלים להצדיק את עצמם מבחינה כלכלית, אלא גם בפיטורי עיתונאים ותיקים ומיומנים, שמשכורתם ממילא לא היתה מן הגבוהות במשק, לטובת צעירים וזולים עוד יותר, עד שעולם העיתונות כולו (ואין זה משנה באיזו פלטפורמה מדובר) הולך ונעשה מקום עבודה מקביל לזה של מלצרים או מתדלקים; מקום פרנסה לשנים אחדות, עד לסיום התואר האקדמי.
תהליך מסוכן שני הוא השפעה הולכת וגוברת של שיקולים מסחריים על אופי החומר המתפרסם והלא מתפרסם. למותר לפרט את הסכנה הטמונה בשני התהליכים האלה לחיינו הציבוריים.
אנחנו רגילים כמובן לדבר על חשיבות התקשורת (במובן השני שהגדרנו), אבל נדמה שאפילו אז אין אנו מביאים בחשבון עד כמה חשובים אמצעי התקשורת לעולמנו. אם ניתן על כך את הדעת, הרי כל פיסת מידע שאיננה נוגעת לסביבתנו המיידית מגיעה אלינו באמצעות התיווך של אמצעי התקשורת. מכאן חשיבותם המכרעת של אמצעי התקשורת כמעט לכל היבט של חיינו, למעשה לעצם קיומנו, ומכאן הצורך שהם ינוהלו ויתפקדו באופן האחראי והמקצועי ביותר. מבחינה זו אמצעי התקשורת חיוניים לנו לא פחות משלוש רשויות השלטון – המחוקקת, המבצעת והשופטת.
אם זוהי רמת החשיבות של עיתונות אחראית ומקצועית, הרי למעשה כמעט אין זה הגיוני להפקידה בידי בעלים פרטיים, על שיקוליהם המסחריים. כמובן, מאותה סיבה אין זה הגיוני שהעיתונות תופקד בידי השלטון, שהרי חלק מרכזי מייעודה של העיתונות הוא דיווח ענייני ומקצועי על התנהלות השלטון, ובוודאי שאין זה ראוי שהגורם המסוקר יהיה אחראי על מסקריו.
לכאורה הפתרון המתבקש הוא להפקיד את עולם התקשורת בידי "הציבור", כלומר בידי נציגיו. זה אכן היה הפתרון האידיאלי, אלמלא שני הבדלים שבכל זאת מבחינים בין התקשורת לבין שלוש הרשויות האחרות: ראשית, העובדה שבהיפוך משלוש הרשויות, שכל אחת מהן דורשת בלעדיות בתחומה (רק גורם אחד יכול להוות רשות מחוקקת, מבצעת או שופטת), תחום המידע דורש דווקא גיוון גבוה ככל האפשר. הנתון השני הוא העלות העצומה של פעילות בעולם התקשורת, בוודאי כשהרצון הוא לאפשר את קיומם של אמצעי תקשורת רבים ככל האפשר, מה שדורש בכל זאת מעורבות של כסף פרטי.
כמה הצעות מעשיות
אבל גם אם אין ברירה וכסף פרטי מוכרח להיות חלק מן התמונה, עדיין ההיגיון בהפקדת התקשורת בידי הציבור במקומו עומד, ולכן ראוי שעולם המידע האקטואלי ינוהל ככל האפשר באופן ציבורי. הנה אפוא כמה הצעות מעשיות בכיוון זה:
1. החלת כללי המשפט הציבורי על כלי התקשורת למיניהם, גם כשמדובר בחברות פרטיות. זו הצעה שהעלה כבר מזמן השופט אהרן ברק, מתוך הכרה באופי הציבורי של ענף התקשורת, ומן הראוי לאמצה.
2. הענקת מעמד חוקי רשמי (סטטוטורי) למועצת העיתונות כגוף שיוכל לאכוף כללי אתיקה על כלי התקשורת – הן לגבי מה שפירסמו והן לגבי מה שלא פירסמו. מועצת העיתונות היא גוף ציבורי שאינו פוליטי ואינו ממונה על-ידי הממשלה. משום כך הוא מתאים מאוד להיות רגולטור-על של ענף התקשורת. אגב, המלצה כזו כבר אומצה, ברוב של ארבעה נגד שניים, ב-1997, על-ידי ועדה ציבורית בראשותו של המשפטן חיים צדוק, שדנה בכל נושאי החקיקה הנוגעים לעיתונות.
3. מינוי דירקטורים מטעם הציבור (בעמדת הכרעה, ולא כנציגות סמלית) במועצות המנהלים של כלי התקשורת המסחריים שעוד אין בהם דירקטורים כאלה. המשמעות בפועל היא העתקת המודל הקיים כבר בחברות החדשות של ערוץ 2 ו-10 גם לעיתונים ולאתרי החדשות המקוונות המרכזיים. אם המודל הזה לגיטימי ודמוקרטי בטלוויזיה, אין סיבה שלא יהיה לגיטימי בעיתונות.
4. בדיקת האפשרות לבטל את שידורי הפרסומת במהלך שידור המהדורות של חברות החדשות בטלוויזיה המסחרית. הפרסומת במהדורות החדשות בטלוויזיה משפיעה על הטיית המהדורות לכיוון פופוליסטי (כדי להגדיל את שיעורי הצפייה והכדאיות למפרסמים) – הרבה מעבר להטיה שגורם הפרסום בעיתונות או ברדיו (וזו גם ההצדקה להתייחסות שונה כלפי הפרסום במהדורות החדשות בטלוויזיה לעומת שאר ערוצי החדשות). כמובן, כדי שזכייני הטלוויזיה המסחרית ימשיכו לממן את שידורי החדשות, יש לפצות אותם על ההפסד שייגרם להם באמצעות ויתור על כספים אחרים שהם אמורים להעביר למדינה.
5. מתן אפשרות לבעלי עיתונים להיות בעלים גם בגופי תקשורת אחרים, כמו רדיו וטלוויזיה. החקיקה שהגבילה את הבעלות הצולבת מן הסוג הזה באה מכוונות טובות – למנוע מצב שבו גורמים מעטים משתלטים על כלל אמצעי הדיווח במדינה ומכתיבים את סדר היום שלהם.
זה חשש נכון, ואכן צריך למנוע מצב של השתלטות דומיננטיות מדי של גורם אחד, או גורמים מעטים, באמצעות הממונה על הגבלים עסקיים. אבל כיוון שמישהו בכל זאת צריך להיות הבעלים של הטלוויזיה והרדיו המסחריים, התוצאה מהאיסור שהוטל היא שאל התחום הרגיש הזה נכנסים לא מי שעסקו בעבר בתקשורת וצברו מוניטין של עניין ומחויבות לתקשורת איכותית, אלא בעלי עסקים בתחומים שונים ומגוונים, שברור לגמרי שעניינם הוא שורת הרווח בלבד.
6. העלאת קמפיין ציבורי וחינוכי לצריכה תקשורתית נבונה ואחראית, ובמקביל הפעלת קמפיין ציבורי, אפילו פרסומי, שיעניק לגיטימציה לרגולציה התקשורתית, מול טענות המו"לים והזכיינים לפגיעה ב"חופש הקניין". אירועי השנה האחרונה בכלכלה הוכיחו את עוצמת חשיבותה של רגולציה בכלל, קל וחומר שרגולציה חיונית בתחום שבניגוד לדימוי הרווח, אינו תחום צרכני מן המניין, אלא שירות ציבורי מן המעלה הראשונה.
כמה אמיתות עקרוניות חשובות
קשה, כמובן, להאמין שניתן לאמץ בו בזמן את כל הצעדים המוצעים כאן. ראוי להתחיל באימוץ שתי ההצעות הראשונות, שכבר זכו לתמיכתם של גורמים משפטיים וציבוריים חשובים, ולכן נראה שיהיה קל יותר לגבש סביבן הסכמה וגיבוי ציבוריים, מה גם שהן אינן כרוכות כמעט במחיר כלכלי. ייתכן גם שעצם אימוצן של שתי ההצעות האלו יביא לפתרון רוב הבעיות שהתקשורת לוקה בהן, וממילא לא יהיה צורך ביישום שאר ההצעות, שהן דרסטיות יותר ושנויות במחלוקת.
מן הראוי גם להדגיש שעוד יותר מאימוץ הצעה מעשית זו או אחרת, חשוב שהשיח הציבורי בסוגיה הזו יכיר בכמה אמיתות עקרוניות חשובות ויפעל לאורן, גם אם באמצעים אחרים מאלה שהוצעו כאן:
א. ההנחה שהוזכרה בראשית הדברים, שעולם המידע האקטואלי הוא שירות ציבורי מרכזי, ומשום כך גם על ספקיו להיות בעלי אופי ציבורי ככל האפשר.
ב. רגולציה תקשורתית אינה סותרת את חופש הביטוי, אלא להפך – היא מיועדת להבטיחו. המצב הנוכחי, המאפשר למו"לים לעשות כרצונם בשם כיבוד "חופש הקניין", הוא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה ולחופש המידע והביטוי.
ג. האויב הגדול ביותר של ההצעות שהועלו כאן עלול להיות העיתונאים עצמם. זאת, כיוון שהעיתונאים התרגלו לחשוב שכל התערבות ציבורית בענף התקשורת מסוכנת לחופש העיתונאי, ולכן יש לדחותה. אלא שהעיתונאים הללו נלחמים, למרבה הצער, את המלחמה הקודמת. העדר התערבות ציבורית אינו מבטיח בהכרח חופש עיתונאי, אלא מאפשר למו"לים להתערב כהבנתם, בלי פיקוח ציבורי שימנע התערבות כזו.
אדרבא, במציאות הנוכחית סכנת ההתערבות מצד בעליהם של אמצעי התקשורת היא רווחת ומסוכנת בהרבה מהסכנות האורבות לכלי התקשורת מצד הממסד הפוליטי: נגד התערבות פוליטית ניתן לעתור לבג"ץ, מה שאין כן בהתערבות של הבעלים. הפוליטיקאים גם רגישים יותר לדעת הקהל, ולכן נזהרים יותר בהתערבות צנזורלית, בעוד אילי ההון חרדים בעיקר לכספם, ומשום כך מניעת פרסום שעלול לפגוע בהם מבחינה כלכלית חשובה בעיניהם לאין ערוך מהנזק התדמיתי שעלול להיגרם להם עקב הפעלת צנזורה.
מסגרות בעלות "שיניים", כמו מועצת העיתונות ודירקטורים מטעם הציבור, שיתערבו בעבודתם של המו"לים והזכיינים, ימנעו פגיעות באתיקה העיתונאית; יבטיחו את חופש הפרסום ויוכלו (לפחות במקרה של הדירקטורים) להתערב גם בהבטחת שכר העיתונאים וציודם באמצעים הניאותים לעבודתם. הן יבטיחו את עתיד ענף העיתונות יותר מהתעקשות אנכרוניסטית על כך שאסור לשום גורם להתערב במרחב שבין העיתונאי למו"ל שלו.
הכותב הוא חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה; לשעבר חבר מערכת "הארץ"
חנוך מרמרי משיב ליאיר שלג
התקשורת כבר בידי הציבור / חנוך מרמרי
אם עד ראשית המהפכה הגדולה של האינטרנט, הצעות כמו אלו שהציע כאן יאיר שלג היו איום ממשי על חופש העיתונות, היום הן סתם מנותקות מהמציאות. אין דרך חזרה, וגם אם מישהו מתגעגע לימי רשות השידור של שנות ה-70, הוא יצטרך להמתין עד שתימצא דרך לנסוע בזמן בחזרה לימים ההם.