אנחנו ושולה

"שולה זקן: אם אפתח את הפה אולמרט ילך לכלא", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "זקן: אם אפתח את הפה, אולמרט יישב בכלא", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". "שולה זקן בדרך לעסקת טיעון נגד הבוס לשעבר: 'שתקתי בחקירות, לקחתי אחריות, אבל יש גבול'", נכתב בכותרת על שער "מקור ראשון".

"מבוי סתום במו"מ בין שולה זקן לפרקליטות", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "זקן מסכימה ל'עונש מאסר קצר', כחלק מהסכם עד מדינה, אבל בתביעה חוששים שהשופט לא יאמין לשינוי גרסה נוסף מצדה", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של טובה צימוקי ויורם ירקוני. על שער "הארץ" נדפסת הכותרת "הפרקליטות מסרבת לחתום על הסכם עד מדינה עם זקן". לפי רויטל חובל, כל ההצהרות הנשמעות בעניין הן חלק מהמשא-ומתן בין הפרקליטות לזקן על פרטי ההסכם. הדדליין: ה-9 במרץ.

האחר

"מבחן כוח חרדי נגד חוק הגיוס", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שכמו העסקונה החרדית, הרבה להגזים במשמעותו של החוק שאמור לשמש מוקד של קמפיין הבחירות של מפלגת יש-עתיד בראשות יאיר לפיד. "אלפי שוטרים יאבטחו את הפגנת המחאה החרדית ביום ראשון בירושלים, אליה צפויים להגיע מאות אלפים", נכתב בכותרת המשנה, "מנהיגי החרדים העניקו אישור נדיר לנשים להשתתף, ומנסים לגייס גם רבנים המזוהים עם הבית-היהודי".

"סקר 'הארץ': רוב הציבור חושב שחוק הגיוס החדש לא יביא שוויון", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הכרזותיו של לפיד מתקבלות בספקנות, מרבית הנשאלים מאמינים שמדובר בעיקר בתרגיל פוליטי", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לטור של יוסי ורטר.

"המסתננים בדרך החוצה: 1,705 קיבלו מענק ועזבו בפברואר", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

עוד כותרת ראשית

"העולם לפוטין: 'לא למלחמת קרים 2'", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום".

האלפיון

בטורו במוסף "מרקר ויק" מתאר גיא רולניק שיחה שניהל עם פרופ' ענת אדמתי בפורום הכלכלי בדאבוס. אדמתי, כותב רולניק, יצאה "עם קבוצה קטנה של פרופסורים כמו סיימון ג׳ונסון מבית-הספר לניהול על-שם סלואן במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) למסע צלב נגד המערכת הבנקאית. הציוצים שלה בטוויטר לא משאירים מקום לספק לגבי מסע הצלב הזה. בניגוד לרוב חבריה באקדמיה, היא לא כאן כדי לייצר עוד מאמר ועוד מודל ועוד רגרסיה יפה, אלא כדי לשנות את המציאות. מי שרוצה לשנות את המציאות צריך לרדת ממגדל השן האקדמי, לכתוב ספרים וגם למצוא דרכים לתקשר עם הציבור בצורה ברורה ומושכת.

"אדמתי אוהבת להשתמש בדימוי שמבהיר את המצב: היא ממשילה את הבנקאים לנהג מירוצים שנוהג במשאית ענקית במהירות עצומה בתוך שכונת מגורים. כאשר הוא מתנגש במישהו, המכונית מתפוצצת, עשרות אנשים נהרגים, והוא יוצא מהמשאית בריא ושלם. השיטה של הבנקאים, לקחת בונוסים כל עוד הם מנצחים במירוץ ולצאת נקיים כאשר הם מתנגשים, אינה כה מסובכת, אומרת אדמתי. יש להם מקור כסף בלתי נדלה והם יכולים לקחת עוד ועוד הלוואות. ציבור המפקידים יודע שכספו בטוח כי הממשלה ערבה לפקדונות, או שהיא תחלץ את הבנקים במקרה של משבר.

"'כל אחד אחר שינסה ללוות כסף בכאלה כמויות – לבסוף ייתקל בסירוב מהמלווים', היא אומרת. 'כאן המלווים שלהם הם פשוט המפקידים, אנשים שלא כותבים חוזים, ולא מפקחים עליהם ולא נותנים להם שום דיסציפלינה בכלל, וסומכים על הרגולטורים לעשות זאת. ברגע שנתנו לך כסף לשחק איתו, אתה שוכח שזה חוב והמפקידים שוכחים שזה חוב, כמו שראינו בקפריסין. לקחו כסף, הבטיחו 4% לאוליגרכים הרוסים – שזה יותר ממה שאתה יכול לקבל ביורו, הלכו השקיעו את זה ביוון ב-15%. כולנו יכולים להיות בנקאים, לקבל 11% בלי לסכן את עצמנו. זו לא חוכמה. אם אתה הולך לשחק עם כסף של מישהו אחר, זה כמו ארביטראז'".

יאיר לפיד ויעקב פרי (צילום: גדעון מרקוביץ')
יאיר לפיד ויעקב פרי (צילום: גדעון מרקוביץ')

באותו מוסף מתפרסם טקסט מגזיני סאטירי של שרון שפורר ודפנה לוצקי, הכותבות על אצולת הדירקטורים של המשק הישראלי ("ברוב הדירקטוריונים יושבים אותם אנשים, שדואגים זה לזה – ולבעלי השליטה שלהם"). שפורר ולוצקי מכנות את חברי המעמד הזה "חווסים", שילוב של חזיר וטווס, ומתארות אותם כטפילים חנפים המהווים סכנה של ממש לרווחתם של יתר תושבי המדינה. הן גם מספקות דוגמאות ספציפיות ומפורטות להתנהלותם, וגם שמות: שר המדע ואיש העסקים לשעבר יעקב פרי מככב בכתבה, ולצדו תמונותיהם של סמי עופר, ארקדי גאידמק, אהרון פוגל, איתן רף, דני דנקנר, יוסי רוזן, בנימין נתניהו, דוד ברודט, רקפת רוסק-עמינח ופנינה דבורין. שמות נוספים המוזכרים בכתבה הם אלי יונס, שלמה מור-יוסף, יאיר לפיד, אילן בן-דב ועוד. בכמה התגובות מוזכר כי בנק הפועלים ואירית איזקסון איימו בתביעת לשון הרע.

"הלבנת הון" היא כותרת כתבה של צח יוקד ב"מוספשבת" של "מעריב". "עשירי ארצות-הברית יצאו למתקפה חסרת תקדים נגד ה'99 אחוז'", נכתב בכותרת המשנה. "בארסנל הנשק של הטייקונים: השוואה בין המיליארדרים המותקפים ליהודים שנרצחו בליל הבדולח, האשמת העניים במצבם וכמובן שיר הלל לתאגידים, שבזכותם העם האמריקאי קיים".

"לא מדובר בהתבטאות הזויה של מיליארדר תמהוני", כותב יוקד על ההשוואה שערך טום פרקינס לליל הבדולח, "כי אם באמירה קיצונית ששורשיה נטועים עמוק באידיאולוגיה הנוכחית של התנועה השמרנית, שהלכה והקצינה באופן טבעי מאז בחירתו של הנשיא אובמה". יוקד מזכיר התבטאויות של דמויות אמריקאיות כגלן בק וצ'רלס קראוטהאמר. יוקד מצטט התבטאות נוספת של פרקינס, שקרא לשלילת זכות ההצבעה ממי שלא משלם לפחות דולר אחד במסים, ומנגד למתן זכות הצבעה לפי גובה תשלום המס: "אם אתה משלם מיליון דולר במסים, אתה מקבל מיליון קולות הצבעה". "בניגוד להצהרה הקודמת", כותב יוקד, על זו פרקינס "לא טרח להתנצל".

משטרה, משום מה

כתבת השער של "מוספשבת" של "מעריב" מוקדשת לפרופיל שעורכת שרה ליבוביץ'-דר לתדמיתו של המפכ"ל יוחנן דנינו. "גם אם רוב השוטרים שותקים, קשה להסתיר את האדמה שמבעבעת ואת אי-השקט ההולך וגובר נוכח ביקורת ציבורית חסרת תקדים על תפקודה של המשטרה בהנהגתו של המפכ"ל יוחנן דנינו", היא כותבת. הגם שהיא מנסה, הכתבה אינה מצליחה לשרטט דיוקן של דנינו כמפכ"ל כושל באופן שיטתי, אך התמונה המצטיירת בכל אופן אינה מחמיאה.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כותב אמיר שואן על משק הסמים ה"סינתטיים" בישראל. לפי שואן, אלה הגיעו לישראל לפני "יותר מעשור, עם כניסת ה'חגיגת' לפיצוציות. הם הפכו פופולריים בעיקר מפני שנתנו מענה למחסור בסמים ה'קלאסיים' – במיוחד חשיש ומריחואנה – הנובע מסגירת הגבולות וממאבק ממושך של רשויות החוק בהם". מאז מתנהל "מרדף חתול ועכבר" בין הסוחרים לשוטרים, כך שואן, כשעוד ועוד סמים סינתטיים מוכנסים לפקודת הסמים המסוכנים ועוד סמים חדשים נרקחים.

מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו (צילום: גדעון מרקוביץ')

מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו (צילום: גדעון מרקוביץ')

בשנה האחרונה ספגה המשטרה ביקורת עזה (שהגיעה עד לראש הממשלה נתניהו) על אוזלת ידה מול המכירה בפומבי של סמים סינתטיים בקיוסקים ברחבי תל-אביב. כעת, כותב שואן, הצליחה המשטרה לסגור את בתי-העסק הללו, אולם המסחר עבר לרשת ולרחוב. לפי שואן, הסם עצמו נרקח בסין, מיובא בכמות קטנה ומעורבב כאן עם חומרי מצע שונים (כמו עלי תה מרוססים באצטון). התהליך נשלט, לדבריו, על-ידי ארגוני פשע גדולים ומוכרים.

לבסוף הוא משוחח עם קצין המשטרה האחראי על המבצעים הארציים בתחום הסמים הסינתטיים: "קודם כל אל תשכח איפה היינו קודם. היו שלטי חוצות בוהקים ומכרו לכל דורש. היית נכנס לחנות כמו שאתה נכנס לבית-מרקחת וקונה, זה היה הזוי. זה שמוכרים היום במחתרת ובהיחבא זה כבר הישג".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע על הפיגועים הפליליים בפתח-תקווה, האחרון שבהם היה זריקת רימון רסס לעבר חנותו של חלפן כספים. "לאחר שב-2002 התקבל החוק נגד הלבנת הון, ארגוני הפשע עברו מהבנקים לחלפני הכספים (המדינה מעדיפה לקרוא להם בכינוי הסטרילי 'נותני שירותי מטבע', העבריינים והשוטרים קוראים להם פשוט 'צ'יינג'רים')", כותב ברנע. "דוכני החלפת הכסף צצו כפטריות בשנות ה-90, בעקבות הליברליזציה בסחר במטבע חוץ. לדברי המשטרה, פועלות היום כ-5,000 חנויות צ'יינג' בארץ, רק 2,000 ברישיון, וגם עליהן הפיקוח של משרד האוצר רופף עד אפסי. הלכה למעשה הן הפכו לבנקים: המרת מזומנים לתיירים היא העסק הכי קטן שלהן. מדובר בתעשייה מהתחום האפור עד שחור, שמגלגלת מיליארדים. משום מה, המדינה משלימה עם התופעה".

עוד כותב ברנע: "אם ההשערה שלי נכונה, הפיצוץ השבוע לא היה קשור בהכרח לפתח-תקווה. המלחמה היא ארצית: פיצוץ בפתח-תקווה יכול להוליד פעולת תגמול בבת-ים, בתל-אביב או בראשון. לא מדובר במקומות – מדובר בארגונים. השאלה שנשאלה השבוע בכל מקום, האם פתח-תקווה הפכה לנתניה, החמיצה את העיקר: כל הארץ נתניה, כל הארץ פתח-תקווה".

הסינים באים

רנן נצר כותבת ב"G" של "גלובס" על ההתעניינות הסינית במשק הישראלי. "חד-משמעית, הסינים משקיעים היום בישראל יותר מתמיד", היא מצטטת איש עסקים ישראלי. "עם קשר או ללא קשר לעסקת תנובה", היא כותבת, "מידת העניין של הסינים בכלכלה הישראלית תופסת תאוצה, ודוגמאות יש למכביר". הכתבה מתמקדת ברשמים של אנשי עסקים ישראלים מאופן ההתנהלות הסיני העסקי. בתמצית, הם מתארים את הקולגות הסינים שלהם כרמאים מחושבים.

המהפך

כתבת השער של המוסף "גלריה" של "הארץ" מוקדשת לדיון של כתב האופנה של העיתון, שחר אטואן, בחזותה של רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו. אטואן טוען כי בעקבות מפגש עם צלם אופנה, שינתה נתניהו את טעמה, שהתאפיין "בבגדים ייצוגיים מיושנים ובשיער ובאיפור פנים שלא עשו חסד עם נתוניה הטבעיים", וכעת היא מציגה "דימוי ממורק של אגביות". אטואן תוהה, ונוטה לענות בחיוב, על השאלה אם נתניהו עברה "מהפך" באופן שבו היא משמרת את גופה ומציגה אותו בפומבי.

שרה נתניהו בסין (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

שרה נתניהו בסין (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

"במשך תקופה ארוכה הסתרתה של נתניהו מהעין הציבורית היתה משימתה המרכזית של לשכת ראש הממשלה, על הרכביה השונים. נדמה אפילו שלאיפול מוחלט כזה היה אח ורע רק בברית-המועצות. האם ייתכן, אם כך, שלאחר שנים של שתיקה והרחקה נפלו באחת כל המחסומים, ואין עוד צורך להגן על רעייתו של ראש הממשלה מחציהם המורעלים של נציגי התקשורת? סביר יותר להניח שהצילומים האלה הם צעד עקרוני שקשור במדיניות החשיפה של נתניהו עצמה [...] אם עד כה הטקטיקה היתה הצנעה, עתה היא הומרה בחשיפה מסמאת. אחרי הכל, הבעיה העיקרית בהסתרה היא הנטייה שלה לעורר סקרנות יתרה. החשיפה החזיתית של נתניהו, לעומת זאת, תצרוב את עין הציבור בלהט עד שלא יהיה אפשר לראות עוד דבר".

לפי אטואן, "עד כה נדמה כי המהלך אכן נוחל הצלחה. מדורי האופנה והחברה בחרו לתאר אותו במונח שהושאל מהשדה הפוליטי, והוא הוכתר מיד כ'מהפך'. בימים אלו אף מתוכנן סיקור נרחב שלו ב'לאשה' רב-התפוצה מבית 'ידיעות אחרונות', יומון שצינה נושבת בינו ובין ראש הממשלה. כפי הנראה, תכלול הכתבה גם ראיון עם שרה נתניהו ועם אדריכלי המהפך".

לגרסת האינטרנט של הכתבה מצורף גם הטקסט הבא: "בתשובה לשאלת 'הארץ' באשר למימון ה'מהפך' והתמונות נמסר מלשכת ראש הממשלה: 'ועדת הכספים של הכנסת החליטה בשנת 2006, שלוש שנים לפני כניסתו לתפקיד של רה"מ נתניהו, להקצות תקציב שנתי לדמי ייצוג בעבור ראש הממשלה ורעייתו. כל הוצאה שאינה נכללת בתקציב זה משולמת מכספה הפרטי של משפחת נתניהו. לשאלתכם בעניין התמונות, הן לא צולמו על-ידי משרד ראש הממשלה והמשרד לא נשא בעלותן'".

ובינתיים, ברשות השידור

ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים להתעניין בנעשה ברשות השידור, והיום כתבת השער של מוסף הבידור "7 לילות" מוקדשת לטיפול רז שכניק ברשות. מדוע ב"ידיעות אחרונות", המתרחק דרך קבע מעיסוק בענייני תקשורת, החליטו לאחרונה לאפשר לכתביהם לנסות לשחרר מעט מן הצחנה הפושה כבר שנים ארוכות בשידור הציבורי? ייתכן שהדבר קשור למערכת היחסים עם שר התקשורת גלעד ארדן, שהדלפות מהדיונים של ועדה שכינס, ועדת לנדס, הם העיתוי לפרסום הנוכחי. הוועדה הוקמה כדי להביא לסגירתה של הרשות, והיא זוכה גם לאזכור בטורו של נחום ברנע בעיתון, המחמיא לארדן. ייתכן שפשוט לא היתה סיבה מספיק טובה לא לעסוק בכך, וייתכן שב"ידיעות" החליטו שהבאזז חזק מהם (רשות השידור היא אחד הנושאים שכיכבו השבוע בשיח הציבורי, לפי המדור "השבוע בכותרות" של מוסף "G" של "גלובס", הנשען על נתוני יפעת).

יו"ר רשות השידור אמיר גילת (מימין) והמנכ"ל יוני בן-מנחם (צילום: "העין השביעית")

יו"ר רשות השידור אמיר גילת (מימין) והמנכ"ל יוני בן-מנחם (צילום: "העין השביעית")

כך או כך, טוב שהעיתון נרתם למשימה (וחבל שלא יעסוק בכך שוועדת לנדס תמליץ להקים במקום הרשות גוף שיהיה תלוי גם הוא בפוליטיקאים, שירקיבו אותו כפי שעשו בהצלחה כה גדולה בעבר).

"אז כמה עובדים יש ברשות השידור? לכאורה, שאלה פשוטה ובסיסית שעליה אמורים לענות בכירי הרשות בצורה מהירה ובדיוק מרבי. אבל מתברר שאפילו ראשי הגוף החולה הזה אינם יודעים כמה עובדים מועסקים אצלם וזוכים למשכורות שאנחנו, הציבור, משלמים באמצעות אגרת הטלוויזיה שלנו", פותח שכניק, ומבטיח "פרטים, נתונים ועדויות מתוך ישיבות הוועדה", שימיחישו את "היקף ועומק הריקבון שפשה ברשות השידור, גוף שמגלגל כמיליארד שקל בשנה. המידע שהגיע מצייר תמונה כה עגומה, עד שניתוחים ופרשנויות והסברים מלומדים יכולים לחכות.

"צריך רק לתת לעובדות לדבר, או בעצם, לתת לבכירי הרשות לדבר. התחושה המוכרת לחלקכם היטב, שלפיה אין תמורה בעד האגרה, מקבלת סימוכין מעוררי פלצות כשמבינים איך מבזבזים ברוממה הרים של כסף, בגלל ניהול כושל, אינטרסים מפוקפקים, אוזלת יד ורשלנות גרידא" (ללא קישור).

אחרי ש"ידיעות אחרונות" תפס צד, האם תתפרסם כעת ב"ישראל היום" כתבה האוהדת את מפעלותיה של רשות השידור וקוראת להגן עליה מסגירה? אפשר לנחש שלא. צמרת רשות השידור, שמונתה על-ידי יועציו של בנימין נתניהו, מפולגת ומסוכסכת באופן הפומבי ביותר, ונראה כאילו איבדה את תמיכת פטרוניה הפוליטיים. ובכל זאת, ייתכן שמישהו איפשהו החליט שיש עוד סוג מיוחד של טעות שהוא טרם טעה בו.

ענייני תקשורת

יהודה יפרח, עורך המוסף המשפטי "צדק" של "מקור ראשון", מקדיש את טורו השבועי לרשמים מכנס שהתארח בו השבוע ושהוקדש להצעת החוק "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי". יפרח מצטט את אחד הדוברים, שטען כי הצעת חוק דומה נפלה בגלל "הקמפיין של עיתון 'הארץ'" ומוסיף: "אגב 'הארץ', מו"ל העיתון עמוס שוקן, כך התברר לי בכנס, לא מכיר את עיתון 'מקור ראשון'. אין לו אפילו מושג אילו מוספים כלולים בו. בעוד שעיתונאים כמו בן-דרור ימיני וקלמן ליבסקינד מפרסמים התייחסויות למאמרים ב'הארץ' כמעט על בסיס שבועי, מתברר שהצד השני התרגל לנהל את השיח בינו לבין עצמו. הם העולם והם לא מרגישים שום צורך לנהל שיח עם מישהו שחי עם מישהו שחי מחוץ לבועה החמימה והאטומה שלהם".

בפינה אחרת של "מקור ראשון", מוסף הצעירים "מוצ"ש" חוגג את הגיליון ה-150 שלו ומפרסם בקדמת הגיליון טורים מאת השר נפתלי בנט ומאת לא ג'קי לוי, השני, קובי אריאלי. "רבות מדברים על חילופי אליטות בישראל", כותב בנט, "מדברים על דור הקיבוצים שפינה את מקומו לדור הכיפות הסרוגות. אבל אני חושב שהציבור הדתי-לאומי אינו אליטה בעם, הוא פשוט העם". ואילו אריאלי כותב: "נכון ש'מוצ"ש' ועורכיו וכתביו ובעלי הטורים והמעצבים והמגיהים מתאמצים להיות של קהילה מסוימת – אבל לא הולך להם. פשוט לא הולך להם. כל שבוע, חברים שלי, זה מתפקשש לכם מחדש. יוצא לכם עיתון ישראלי, הכי ישראלי שיש".

ב"מוספשבת" של "מעריב" בן-דרור ימיני וקלמן ליבסקינד לא כותבים כלל על "הארץ". הכתבה של ליבסקינד היתה יכולה להיכנס דווקא למדור המשפטי של "מקור ראשון": הוא מנתח את חומר הראיות במשפט שבו הכריע בית-הדין לפסול את הבחירות בבית-שמש – החלטה שליבסקינד מזכיר כי הוא עצמו היה בין מהלליה – וקובע כי "יש לנו בית-משפט שקבע שישנם 1,400 קולות מזויפים, למרות שאין בידו ראיה ליותר מ- 36 קולות כאלה. יש לנו שופטים שראיה סטריאוטיפית מבהילה דחפה אותם לראות בכל חרדי החשוד בזיוף הוכחה ניצחת לכך שכל החסידות שלו זייפנית. ויש לנו פסק דין שהוא מסמך דיבתי מכליל וחסר תקדים בחומרתו על חסידויות וקהילות שלמות, שבלי ראיות הפכו בחתימתם של שלושה שופטים למפעל זיופים שחברים בו כולם כולל כולם, איש ואשה, זקן ונערה, הכל תוך הישענות מתימטית על אדם אחד מבני-ברק שלא ברור מיהו ואיך התגלגל לתיק הזה".

תומכיו של המועמד לראשות עיריית בית-שמש אלי כהן חוגגים את החלטת בית-המשפט לפסול את תוצאות הבחירות שבהן הפסיד, בית-שמש, 26.12.13 (צילום: יעקב לדרמן)

תומכיו של המועמד לראשות עיריית בית-שמש אלי כהן חוגגים את החלטת בית-המשפט לפסול את תוצאות הבחירות שבהן הפסיד, בית-שמש, 26.12.13 (צילום: יעקב לדרמן)

במוסף "G" של "גלובס" כותב אדריאן פילוט על הכותרת "הכלכלה צומחת" שפורסמה השבוע ב"ישראל היום" על סמך דו"ח של הלמ"ס. אלא שהדו"ח עצמו, כותב פילוט, דווקא קבע כי "הישראלי יכול לקנות באמצעות השקל בישראל כמות קטנה יותר של סחורות ושירותים מאשר בשווקים אחרים", וישראל דורגה במקום ה-23 מתוך 35 מדינות ה-OECD. "ב'ישראל היום' בחרו להסתכל על הנתונים מזווית אחרת", מסביר פילוט. "במקום לדווח על הדירוג, ציינו כי 'התוצר בישראל נמוך רק ב-16% מהממוצע ב-OECD"; במקום להתייחס להשוואה העולמית, פשוט עשו השוואה לנתונים המקומיים מ-2002. חבל שלא בדקו מ-1952, אז באמת היה נרשם שיא היסטורי".

ל"מעריב" מצורפת חוברת כרומו בשם "100 גוונים של ירוק" – "האנשים, הארגונים והחברות שמגנים על הסביבה שלנו". על ההקדמה חתום שלמה בן-צבי, הבעלים והעורך הראשי. "חשבנו, ב'מעריב', שדווקא כישראלים אנו צריכים להיות שותפים מרכזיים למהפכה הירוקה, ואף להוביל אותה. לכן בחרנו להקדיש לכך מיזם מיוחד", הוא כותב. ואולם, גם בלי לחשוד בעורכי המוסף בכך שמממני הפרויקט מצאו דרכם לרשימה המערכתית, עצם מספר העמודים הרב מגלה ברשימה כמה בחירות תמוהות. גם העובדה שבין מחברי הרשימה לא נכללים רק עיתונאים או מומחים, אלא גם עסקנים מקצועיים כמו נורית דאבוש, למשל, מקלקלת את השורה.