גוף ונפש

שחרורם המתקרב של 26 אסירים פלסטינים שהורשעו בביצוע מעשי טרור, לצד הדרישה הבינלאומית לקידום המשא-ומתן בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית והצעת חוק ישראלית העלולה לפגום במאמצים הללו, תופסים הבוקר את כותרותיהם הראשיות של כל העיתונים.

שני הנפוצים שבהם, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", חלוקים ביניהם בדרך-כלל סביב התנהלותו של האיש האחראי להכרעות שעליהן הם מספרים לקוראיהם, אך מחזיקים ביומרה משותפת להציג רוח ישראלית פטריוטית כפי שזו נתפסת בעיניהם. הבוקר מתבטאת היומרה המשותפת הזאת בניסיון להבליט את כאבם של ישראלים ששכלו את קרוביהם במתקפות טרור.

ב"ידיעות אחרונות", העוין את בנימין נתניהו, נוטים זה כמה חודשים לגייס את מחאת הישראלים השכולים לשם ניגוחו, וזאת במקביל לניגוחו על שאינו מקדם כראוי את תהליך השלום. במסגרת זאת מתפרסמת הבוקר על שער העיתון תמונתה של תמר פוגל, ששכלה חמישה מבני משפחתה בפיגוע. מאחורי פוגל נראית כרזה בגנות שחרור המחבלים שנתלתה מחוץ למעון ראש הממשלה, במאהל מחאה שבו ביקרה אמש. מתחת לתמונה מתפרסמת תמציתה של רשימה הקוראת לביצוע הכרעות מדיניות אמיצות, הכרעות שבתנאים הנוכחיים ניתן לבצע רק באמצעות שחרור המחבלים. כואב הראש? בצדק.

"ידיעות מם", מתוך עמוד הפייסבוק של "ידיעות אחרונות"

"ידיעות מם", מתוך עמוד הפייסבוק של "ידיעות אחרונות"

"אין פלא שראש הממשלה סובל בימים אלה מכאבי ראש", כותב נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", ברשימה שתמציתה מופיעה על השער והיא נדפסת במלואה על כל רוחב הכפולה הראשונה של העיתון, תחת הכותרת "כאב הראש של נתניהו". ברנע שוזר בין דלקת שבה לקה ראש הממשלה לעת חורף לבין מועקה נפשית המיוחסת לו כעת, לנוכח הקשיים הפוליטיים שבהם נתקל. "אין פלא שהסינוסים שלו חסרי מנוח. הוא עומד בפני הכרעה כבדת גורל", הוא כותב.

ראש ממשלת ישראל כפי שהוא משתקף מטורו של ברנע שרוי כל הזמן בניסיון לתמרן בין ארצות-הברית (שאותה הוא מעוניין למרוח אך לא לאבד), חברי מפלגתו (שאת יוזמותיהם הקיצוניות הוא מעוניין לבלום, אך בלי שהדבר יציירו כמנהיג מתון מדי) והפלסטינים (שאת דרישותיהם אין בכוונתו למלא, ושעליהם ברצונו לטפול את כשלון השיחות). ביודעו כי נתניהו רגיש לאופן שבו ייתפס לאחר לכתו, ברנע מצרף לטור גזר: אם ישכיל ראש הממשלה להתעלות על עצמו ועל סד האילוצים המסורתי שלו, אם רק ייסוג מהשטחים, "יוכל לקנות את מקומו בעולם, ואולי גם בהיסטוריה של העם היהודי, כמדינאי דגול, כמנהיג".

לצד הטור נדפסות שלוש תמונות: יו"ר הרשות הפלסטינית בארשת של שביעות רצון, שר החוץ האמריקאי בארשת קשוחה ומשקפי שמש, וראש ממשלתנו מביט הצדה בחשדנות, בשפתיים פעורות בדממה. "ידיעות אחרונות" אינו מסתפק בדיווח על כאב הראש של נתניהו, הוא חוגג אותו.

תמרון מסורבל

"ישראל היום", 30.12.13 (לוגו, עמ' 5)

"ישראל היום", 30.12.13 (לוגו, עמ' 5)

ב"ישראל היום", בטאון לשכת נתניהו, עוקפים את אי-הנוחות שמעוררת החלטתו לשחרר מחבלים באמצעות הבלטת אירוע אחר מסדר היום הפוליטי – החלטת חברי ועדת השרים לענייני חקיקה לאשר הצעת חוק שהגישה ח"כ מירי רגב, ולפיה החוק הישראלי יוחל על התנחלויות בקעת הירדן.

כפי שקורה במקרים שבהם ראש הממשלה מאותגר על-ידי יוזמות מהצד הימני של המפה הפוליטית, עורכי "ישראל היום" מנסים לטוות בזהירות מחושבת מסר שיצליח למתוח ביקורת על המעשים שמטרתם לפגוע במדיניות נתניהו, ובה בעת לא להסתייג מתפיסת העולם המזוהה עימם. כפי שקורה לא פעם כשנתקלים עורכיו של עיתון זה במשימה מורכבת, התוצאה מסורבלת ומכמירת לב.

במקרה של החלטתו של נתניהו לשחרר אסירים פלסטינים כצעד בונה אמון במסגרת המשא-ומתן המדיני, עשו ב"ישראל היום" שימוש מובלט ורב-פעמי בביטוי "בלב כבד", שהוצמד לדיווחים על התקדמות מהלכי השחרור. היום, אולי בשל הלעג שהופנה לנוהג זה במדיה חברתית, מלווה את דיווחי "ישראל היום" בנושא צמד המלים "בלב כואב", בצירוף ההבהרה "חורקים שיניים". ראש הממשלה, מודגש בפני הקוראים, עושה מה שהוא עושה כי הוא חייב, לא כי הוא רוצה.

שערי "ישראל היום", 29.7, 28.10, 29.12 (תצלומי מסך וכותרות: עמיר שיבי)

שערי "ישראל היום", 29.7, 28.10, 29.12 (תצלומי מסך וכותרות: עמיר שיבי)

יוזמת החקיקה של ח"כ רגב היא מקרה דומה. מצד אחד, ראש הממשלה אינו מעוניין להצטייר ככזה המעוניין למסור לפלסטינים את בקעת הירדן; מצד שני, קידומה של הצעת החוק פוגם במשא-ומתן וביחסיה הדיפלומטיים של מדינת ישראל עם בת-בריתה העיקרית, ארצות-הברית. מה עושים? הפתרון שמצאו ב"ישראל היום" למלכוד שבו נתון נתניהו בנוי מארבעה חלקים, התופסים הבוקר את הכפולה הראשונה של העיתון.

החלק המרכזי בכפולה זו הוא ידיעה (שלמה צזנה, עדנה אדטו, גדעון אלון ומתי טוכפלד) המוקדשת לתגובות של פוליטיקאים לאישור הצעת החוק בוועדת השרים. נתניהו אינו מצוטט בה בהקשר זה באופן ישיר, אלא רק בנוגע למישור העקרוני, באופן המשווה לו תדמית שקולה ("ההליך הנכון לעסוק בנושאי מדיניות הוא מליאת הממשלה"). עמדות ברורות יותר בנוגע לאופנים שבהם קידום ההצעה פוגע לכאורה באינטרס הישראלי מובאות מפיהם של שרים מסיעות יש-עתיד והתנועה ומסיעות האופוזיציה.

החלק השני הוא טור דעה מאת צביקה פוגל, תא"ל במילואים, המוקדש להיבט הבטחוני: על-פי הכותב, נסיגה מבקעת הירדן עלולה ליצור מצב שבו גורמים פלסטיניים שיתיישבו בשטח זה יתקפו את ישראל (הצעת החוק והשפעותיה על המשא-ומתן ועל יציבותה של ממשלת נתניהו אינן מוזכרות). טורו של פוגל משמש הסמן הימני של כפולת החדשות; שיבוץ מאמרו בכפולה זו משדר לקוראים כי העמדה הראויה בנוגע לסוגיה היא כי הפלסטינים הם אותם פלסטינים, וכי אין להאמין להם – ולכן, באופן עקרוני, לא יהיה זה נכון להעביר לידיהם את בקעת הירדן.

מפגינה נגד שחרור מחבלים מניפה תדפיס מתוך "ידיעות אחרונות". ירושלים, 29.12.13 (צילום: יונתן זינדל)

מפגינה נגד שחרור מחבלים מניפה תדפיס מתוך "ידיעות אחרונות". ירושלים, אמש (צילום: יונתן זינדל)

את העמדה הזאת מחזק החלק השלישי מבין ארבעת חלקי הכפולה: תוצאותיו של המשאל היומי של "ישראל היום" (אפרת פורשר), שבמסגרתו שלושה ישראלים מצהירים כי הם תומכים בסיפוח בקעת הירדן, כנגד ישראלית אחת הסבורה כי "זה בחיים לא יעבוד". בחלקה השמאלי של כפולת העמודים מתפרסם החלק הרביעי בתצרף, שנועד לעשות סדר בין העמדות המובעות בשאר הכפולה: טור מאת דן מרגלית, הפרשן הבכיר של "ישראל היום", המתפרסם תחת הכותרת "הצעה פופוליסטית שמכבידה על המו"מ".

בפתח דבריו מבקש מרגלית להרגיע את הקוראים שאינם חשים שבעי רצון מהצבעת השרים, ומבשר להם כי "אין סיכוי" שנתניהו יאפשר להצעת החוק לקבל את אישור הממשלה, שלדבריו, "אינה שווה את הנייר שעליו נכתבה" (עמדה דומה, המובאת ב"ידיעות אחרונות", מיוחסת ל"גורמים בליכוד"). השרים שהצביעו בעד ההצעה, כותב מרגלית, עשו זאת משיקולים פופוליסטיים ומתוך כוונה לפגוע בתהליך השלום.

מרגלית מוצא לנכון לציין כי ח"כ רגב כיהנה כדוברת צה"ל בעת פינוי היישובים הישראליים מרצועת עזה, ולכן אולי היא מנסה להיות "יותר אפיפיור מאפיפיור" ולטהר את עצמה בעיני "הימין בליכוד". כמו כן קובל הפרשן הוותיק על כך שכעת ייאלץ נתניהו "לגרוס חצץ" מול האמריקאים, ומציין כי תמיכתם של שרי הליכוד בהצעה מטילה עליו נטל כבד.

מרגלית, שמתוקף תפקידו מקורב בשנים האחרונות ללשכת נתניהו, מספק כמה קביעות עובדתיות באשר לתפיסתו הנוכחית של ראש הממשלה, שמהן אפשר להבין כי גם הוא סבור שהמשא-ומתן ממילא אינו צפוי להניב פירות מעשיים בעתיד הנראה לעין. הוא מסכם את טורו במה שנשמע בעיקר כמו טרוניה של יועץ קרוב, ולא כמו ניתוח פוליטי: "מדוע הם מכבידים על נתניהו להטיל את האחריות להעדר ההסכם על הפלסטינים?".

התשובה לשאלה זו, החותמת את הטור, היא מה שוודאי היה רוצה ראש הממשלה לומר לעמיתיו, אך מסיבותיו השונות מוסר להם דרך צינורות אחרים: "אולי אינם כה בטוחים בעצמם, ואולי עניין של אגו". מהדיווח שמתפרסם הבוקר בשופר הלשכתי עולה כי ייתכן שראש הממשלה עצמו אינו בטוח מה בדיוק הוא רוצה (ואולי זה עניין של אגו). לזאת ודאי לא פיללו ב"ישראל היום".

שחיתות

"הארץ" הוא העיתון היחיד, למעט "ישראל היום", הכולל הבוקר ידיעה על סיכומי התביעה במשפט הולילנד. בדיווחה של הכתבת, רויטל חובל, מובלטות טענות הפרקליטות בנוגע למעורבותם של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וראש לשכתו שולה זקן במעשי השחיתות. "לאורך כל הסיכומים מדגישה הפרקליטות כי אולמרט וזקן חד הם, וכי הכסף שקיבלה יועד עבורו", כותבת חובל.

אהוד אולמרט, לשעבר ראש ממשלת ישראל, 17.2.11 (צילום: אורן נחשון)

אהוד אולמרט, לשעבר ראש ממשלת ישראל, 17.2.11 (צילום: אורן נחשון)

ב"ידיעות אחרונות", שלו מצבת הכתבים הנרחבת ביותר מבין עיתוני הדפוס, העדיפו שלא לסקר את ההתפתחות האחרונה במשפט השחיתות של ראש הממשלה לשעבר, שהוא גם אחד מחביביו של המו"ל. ב"מעריב", העתיד לעקוף את "ידיעות אחרונות" בתוך שלוש עד ארבע שנים, אין מסקרים את ההתפתחות מכורח העדר כתב משפטי במשרה מלאה.

רהביליטציה

"אי-אפשר לנצח את אהבת הקהל" הוא הציטוט שנבחר לשמש כותרת לידיעה החוגגת את הצלחתו המסחרית של הזמר אייל גולן, ומתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". גולן, שבחודש שעבר נעצר ונחקר בחשד למעורבות בביצוע עבירות מין בנערות, מואשם בביצוע עבירות מס בהיקף של מיליוני שקלים. לפני כחודש, לאחר שסיים להיחקר במסגרת החשדות למעורבות בביצוע עבירות המין, יצא מישראל כדי "לנוח מהפרשה". "ידיעות אחרונות", העיתון שסיקר את פרשת המין באופן הנרחב (והבוטה) ביותר, כיסה אותה גם באופן הנדמה כנוח ביותר עבור הדמות המוכרת ביותר שנקשרה במעשים.

כתב "ידיעות אחרונות" רז שכניק, יוני 2012 (צילום: משה שי)

כתב "ידיעות אחרונות" רז שכניק, יוני 2012 (צילום: משה שי)

בשבועות שחלפו מאז מוביל משרד יחסי-הציבור המלווה את אייל גולן מסע הלבנה המתמקד בעבירות שבביצוען טרם הואשם. המטרה המתבקשת של מסע זה היא יצירת מצג שלפיו חייו של הידוען שבו למסלולם, ואף שרויים בנסיקה: גולן נפגש עם ידועניות ומצטלם עימן למזכרת (המסר: אומת הנשים מקבלת אותו בחזרה בזרועות פתוחות); גולן מופיע בהיכל-התרבות בתל-אביב ומארח את ילדיו על הבמה (מדובר באיש משפחה, וזו עומדת מאחוריו); גולן טס ללונדון כדי למצוא לוקיישן להופעה (החשדות לא פגעו בקריירה – ואף אינם מונעים את האפשרות שבקרוב תכבוש מחוזות חדשים); גולן תובע את הרכילאי עומרי חיון ואת השדרנים שי גולדשטיין ודרור רפאל, שייחסו לו מעורבות בעבירות שבהן נחשד (המידע שפורסם שגוי, חזרה עליו תטופל בכלים משפטיים).

הידיעה שמפרסם הבוקר רז שכניק ב"24 שעות" היא החרוז האחרון (עד כה) בשרשרת הרהביליטציה של הזמר. שכניק מדווח כי על-פי נתונים שפירסמה אתמול אגודת הקומפוזיטורים והמוזיקאים (אקו"ם), גולן הוא הזמר המושמע בישראל בשנת 2013, ושירו "סטטוס מאוהב" הוא "השיר המושמע ביותר של השנה ברדיו". הנתון המחמיא הוא עבור "ידיעות אחרונות" הזדמנות להמשיך להניע את מכונת הטיהור, הפעם באמצעות ראיון בזק שבו מעניק גולן לשכניק אוויר בהיקף של 57 מלה על ההצלחה ("זה לא מובן מאליו לזכות בתואר שנה אחר שנה") ועל כך ש"היו כאלה שכבר הספידו את הקריירה שלך" ("את האהבה של הקהל שלי, התמיכה והאמונה בי, אני מרגיש 24 שעות ביממה").

הידיעה אינה זוכה להבלטה. למעשה, במושגים של "ידיעות אחרונות" מדובר בידיעה שעברה הצנעה: במקום להתפרסם בעמודי החדשות או בשער האחורי, או למצער בראש עמוד חדשות הבידור היומי, כתבתו של שכניק מתפרסמת בתחתית עמוד זה, מתחת לראיון עם תסריטאי ושתי ידיעות ניוז מתחום התרבות. הגם שייתכן כי שיקולים עיתונאיים פרוזאיים הולידו את הידיעה ואת אופן מסגורה, קורא סביר שייתקל בה יקבל רושם כדלקמן: אין שום דבר חדש או סנסציוני בכך שהזמר המפורסם חוגג נתונים המעידים על הצלחתו המסחרית; מעט יותר מחודש לאחר שנחקר והושם במעצר בית, אין עוד צורך לעמתו עם המעשים שיוחסו לו; אם כן, למרות כל מה שנאמר עליו, הסדר הושב על כנו.

ייצאו וילמדו עורכי "ישראל היום" – כך מכשירים דעת קהל.

ענייני תקשורת

ביומון הכלכלי "דה-מרקר", שלמייסדו גיא רולניק הוענק אמש פרס סוקולוב על מפעל חיים, נדפסת רשימה המסכמת את תפיסתו הכלכלית והעיתונאית.