החדשות הטובות העולות מהצפייה ב"המערכת" בהנחיית מיקי חיימוביץ' (ערוץ 2) הן שהדימוי של ז'אנר תוכניות התחקירים היה ונותר חיובי ביותר. לראיה, "המערכת" לובשת אותו כמו שמלת פאייטים. אפשר לפגוש את הדימוי הזה כבר בשם התוכנית, המבקש לרפרר למעין כוורת רוחשת מעבודה עיתונאית, והוא נוכח בשידור עצמו בדמות האולפן (הרוחש) שבתוכו מתהלכת המגישה.

דימוי של איזו מערכת הוא מבקש להיות? ברור איזו לא: זה אינו דסק החדשות בגרסת האולד-סקול, כמו זה המוצג במהדורות החדשות היומיות מאחורי גבו של הקריין. המערכת של "המערכת" מעוצבת כחלל דומסטי, בלתי אמצעי, מעין דירה שהוסבה לסביבת עבודה. ודייק: סביבת עבודה דינמית. בדיוק כמו זו המככבת במודעות הדרושים של פירמות בוטיק. במובן הזה "המערכת" אכן מעלה על הדעת את המשרדים הבלתי משרדיים של האתר התזזיתי והמגניב "סלאגליין" מהסדרה "בית הקלפים", המונגד ניגוד חד לדסק המסורתי ששימש קודם לכן את גיבורת הסדרה. ב"סלאגליין", כמו ב"המערכת", התחקירים נכתבים ברווח שבין הפוף לשטיח.

הבדל נוסף בין המערכת של "המערכת" לבין אותן מערכות מסורתיות השוכנות בעורף מהדורות החדשות הוא שהפעם המגישה אינה נפרדת ממנה, אלא ממוקמת בתוכה ממש. רוצה לומר, מיקי חיימוביץ' אינה מורמת מצוות התחקירנים שלה. מובן שהתחקירנים שווי-הדרגה-כביכול כלל אינם מזוהים – באותה מידה יכלו להיות בובות חלון ראווה. סביר להניח גם שאלה מהם שנראים מדברים בטלפון על רקע דמותה של חיימוביץ' בזמן שהיא מקריינת לא באמת עושים זאת, משום שבמקרה כזה אי-אפשר היה להקליט אותה. בקיצור, מובן שזו לא מערכת אמיתית שמתבצעת ממנה עבודה עיתונאית, אלא סימולקרה של מערכת, הדמיה אדריכלית. ואם אכן מתבצעת ממנה עבודה עיתונאית, הרי שהיא עוצבה מלכתחילה כדי לשמש ייצוג טלוויזיוני – זה מה שהעניק לה את צורתה.

מבחינת מפיקי התוכנית, הצורה הזאת – שבסיכומו של עניין מזכירה יותר מכל ביקור באיקאה – נועדה להעביר מסר: אם בעבר מערכת תוכנית תחקירים היתה תומכת לחימה, זו המסייעת מאחורי הקלעים, כעת היא עברה לחזית, פשוטו כמשמעו. היא הפכה לסיפור עצמו. מדוע? אולי משום שאין ממש סיפור מחוץ לו. זו לפחות המסקנה שעלתה מפרק הבכורה ששודר ביום חמישי האחרון.

מיקי חיימוביץ' בפרק הבכורה של "המערכת" (צילום מסך)

מיקי חיימוביץ' בפרק הבכורה של "המערכת" (צילום מסך)

התחקיר שריהט את מרכז התוכנית עסק במצוקת הנדל"ן של המגזר החרדי, נושא ראוי שב"המערכת" בחרו לטפל בו באמצעות הפתרון העיתונאי הקל של דיבוב הסובלים הישירים מהמצוקה, תחת הניסיון הסיזיפי להתחקות אחר הגורמים לה. כל ההתפלשות הזאת באבק מרתפי הביורוקרטיה: לחפש את התשובות בכנסת ובגופי התכנון, להביא מספרים ונתונים על היקפי הבנייה הייעודית לחרדים לאורך השנים ולספק תשובה לשאלה המתבקשת ביותר בתחקיר כזה – האם המגמה התחלפה בשנה האחרונה בעקבות הקמת קואליציה ללא מפלגות חרדיות.

במקום כל זה ב"המערכת" בחרו לחפש את המטבע מתחת לפנס, והתוצאה היתה כתבה שהדיפה צחנה גזענית משום ששיסתה חילונים בחרדים ולהפך, כאילו המציאות של אלה כמו של אלה נקבעת מחוץ להקשר פוליטי או כלכלי. הפרד ומשול קלאסי בשירות ההון. הכישלון בעמידה בדרישת הסף מתחקיר עיתונאי באשר הוא – הצבעה על הגורמים לעוולות – התגלם באופן פואטי בטרוניה שהשמיעה יחימוביץ' בסוף המשדר, ולפיה חברי-הכנסת החרדים סירבו להגיע לאולפן ולהגיב. אחרי שנכשלה באיתור אשמים או לפחות חשודים פוטנציאלים, "המערכת" ביקשה ללהק אותם לתפקיד רק משום שנצפו בקרבת זירת הפשע. למה הדבר דומה? לבקשת תגובה מיאיר לפיד בתום כתבה על הציבור החילוני.

על הכתבה השנייה ב"המערכת", שתיפקדה כמיכל לשינוע דברי הבלע הגזעניים הרגילים של אוהדי בית"ר ירושלים, ועל הדרך דרסה את שחקן בני-סכנין מוחמד גדיר, שהסכים להיפגש עם נציגם בלי ששיער מראש את ממדי גועל הנפש שיהיו כרוכים בכך, אין טעם להכביר מלים. אולי רק לומר שהיא מימשה ציפייה יסודית אחרת מהכתבה העיתונאית: שלא רק תדווח על המציאות, אלא גם תשנה אותה. אלמלא "המערכת", המפגש המיותר הזה באמת לא היה מתרחש.

"המערכת" מתהדרת אפוא בעטיפה של תוכנית תחקירים, אבל כשמקלפים אותה מגלים שאין אמת בפרסום. אמנם, אין זה הוגן לשפוט תוכנית על-פי מהדורה אחת, בוודאי לא תוכנית תחקירים, שהישגיה נבחנים לאורך זמן. אבל כבר באריזה שלה, שבמקרה הזה משמשת גם הצהרת הכוונות שלה, "המערכת" מנסחת אמירה שתקפה לעונה כולה, כמו גם לאלו שיבואו בעקבותיה: החלטנו להראות מערכת שאינה מערכת, להציג את המגישה הנוצצת כאחת מהחבר'ה כשבפועל אין חבר'ה, ולחגוג את הדימוי ולא את התוכן.

על-פי תוכנית הבכורה, הסיבה להחלטות הללו היא ש"המערכת", מה אתם יודעים, כנראה לא באמת זקוקה לעבודת המערכת. כשמנהלים מרדף אחר המובן מאליו, אין ממש צורך בעבודה סיזיפית מאחורי הקלעים. אפשר לנוח ולתת לאפיל הגבוה של תוכניות תחקירים לפעול את פעולתו. בהתחשב בעובדה שמדובר באחת מארבע הנציגות היחידות של הז'אנר בלוח המשדרים הישראלי, יש לקוות שלא מדובר בקונספט מידבק.