הקיצוץ בכוח האדם העיתונאי במערכות העיתונים הגדולות בשנים האחרונות נע בין 20% לכשני שלישים. זו התמונה המסתמנת מבדיקה שנעשתה לצורך הכנת סקירה זו.

למרבה התסכול, קשה להציג תמונת מצב מדויקת בתחום זה – בעיקר משום שארגוני התקשורת מטיפים לשקיפות אצל מושאי סיקורם, אך שומרים בקנאות על חסיון המידע הנוגע להתנהלותם שלהם. קושי נוסף מציבים שינויים מבניים שעברו עיתונים ("מעריב", למשל, או איחוד מערכות בין הדפוס לדיגיטל בעיתונים אחרים) והעדר מכנה משותף בהגדרת כוח האדם העיתונאי (רק כתבים ועורכים או גם גרפיקאים, מפיקים, צלמים וכדומה?).

התיאור שייפרש להלן מבוסס אפוא על מידע שנאסף ממקורות בתוך מערכות העיתונים ועל היקשים מתוך פרסומים גלויים או רשמיים (למשל, כתבי טענות בהליכים משפטיים), אך אינו מתיימר להיות מדויק לחלוטין. עם זאת, תקוות הכותב היא שהנתונים שלהלן ממחישים את סדר הגודל של השינויים שהתחוללו במצבת כוח האדם בעיתונים המרכזיים בחמש השנים האחרונות.

בניין עיתון "הארץ" ברחוב שוקן בתל-אביב (צילום: "העין השביעית")

"הארץ". מספר העיתונאים המועסק בו כיום (ללא "דה-מרקר") נאמד בכ-100. לפני עשר שנים היה מספרם כ-300 (עדכון, 5.12: כולל חברי המערכת הכלכלית). העיתון צימצם את מספר עיתונאיו, אך גם ירד במספר עמודיו. כמה מהקיצוצים חלו על כוח עזר נלווה, לא על כותבים ועורכים. הידוק החגורה גרם לאיחוד תחומי סיקור (חינוך ורווחה, לדוגמה) ולהגברה ניכרת של עומס העבודה (כתב אחד בלבד מסקר כיום הן את השטחים, הן את ערביי ישראל והן את הנעשה בעולם הערבי; עורכי משנה במוסף "הארץ" עסוקים גם בכתיבה ובעלי טורים בעיתון מועסקים גם בעריכה). למרבה ההפתעה, כותבים ב"הארץ" קובעים כי הסגל העיתונאי מבקש גם עתה לייצר תכנים יותר משהעיתון מסוגל לקלוט. הם אינם מתלוננים על עומס יתר, אלא על מגבלות מקום ותקציב.

העומס העיקרי שנוצר כתוצאה מכיווץ מספר העיתונאים נופל על דרג העריכה: פעם היה טקסט עובר שלוש שכבות של בדיקה ועריכה לפני שהגיע לדפוס; כיום, בקושי מסננת אחת. הכתבים, ברובם, אינם פנויים ליזום, אלא עסוקים בסיקור שוטף. רבים מהמאמרים המתפרסמים ב"הארץ" (גם במוסף השבועי ובמוסף הספרות של יום שישי) אינם מתוגמלים בשכר סופרים.

בית "ידיעות אחרונות" (צילום: "העין השביעית")

"ידיעות אחרונות". העיתון המודפס מעסיק כ-300 עיתונאים – ירידה הנאמדת בכ-20% לעומת מספרם לפני חמש שנים. המספר הזה אינו מייצג את כלל העובדים העיתונאיים במפעלי "ידיעות אחרונות" ("לאשה", "כלכליסט", ynet, רשת המקומונים, רשת המגזינים). לאחרונה מתחיל העיתון לאחד כוחות בתחום הסיקור עם אתר ynet (ולאחרונה גם עם המגזין "פנאי פלוס") וחוסך בדרך זו בכוח אדם. כמו ב"הארץ", אם כי במידה פחותה, הרחבת תחומי הסיקור המופקדים בידי מספר קטן והולך של כתבים בעיתון מגבילה את יכולתם להתמחות.

הגן הטכנולוגי במלחה שבירושלים, מקום משכנה של מערכת "מקור ראשון" וחלק ממערכת "מעריב" (צילום: מרים אלסטר)

"מעריב". מספר העיתונאים כיום מוערך בכ-100 לעומת כ-300 לפני שלוש שנים וכ-450 לפני חמש שנים. העיתון נרכש לפני כשנה על-ידי שלמה בן-צבי, שמיזג אותו, למעשה, עם מערכת "מקור ראשון", והוא מתבסס כיום, באופן משמעותי, על כתבים ופרשנים של עיתון-האח. הסמל המוחשי להתכווצות המפעל העיתונאי הזה היה מעבר חלק מהמערכת לירושלים והתכנסותה במשרדי "מקור ראשון".

עיתונאים ב"מעריב" קובעים כי שרידי כוח האדם שנותרו בעיתון, יחד עם עמיתיהם מ"מקור ראשון" התורמים לו, חשים מחויבות עמוקה למפעל ואינם קובלים על המעמסה המקצועית הכבדה המוטלת עליהם. הם מוסיפים כי לקיצוץ הניכר בכוח אדם ובמשאבים היה גם יתרון: נעלמו כפילויות והוסר סרבול בדרג העריכה. יש ב"מעריב" מי שממשיל את העיתון במתכונתו הנוכחית ל"צבא קטן וחכם". עובדיו העיתונאים גאים בחופש הביטוי שמעניק להם המו"ל החדש וחשים שבניגוד לעבר הקרוב (תקופת נוחי דנקנר וניר חפץ), הם מזוהים עתה עם כלי תקשורת הפועל על-פי ערכים מקצועיים נאותים. יחד עם זאת, הם מתוסכלים מביצועיה של ההנהלה בתחום ההפצה והניהול העסקי.

בניין מערכת העיתון "ישראל היום" בתל-אביב (צילום: "העין השביעית")

"ישראל היום". על-פי נתונים המופיעים באתר החינמון, מספר העיתונאים המועסק בו הוא כ-40, אך מפרסומים אחרים עולה כי קרוב לוודאי שמספרם כפול. זה העיתון היחיד שבחמש השנים האחרונות לא ספג קיצוצים אלא להפך – התרחב. העיתון נוסד ביולי 2007 והופיע חמש פעמים בשבוע. בנובמבר 2011 החל להופיע גם בימי שישי והציע לקוראיו שני מוספים מלאים. ההתפתחות הזו חייבה הגדלה של כוח האדם העיתונאי, שמספרו, ככל הידוע, יציב. בניגוד לקשיים כלכליים הפוקדים את שאר העיתונים היומיים, "ישראל היום" נהנה מגב כלכלי איתן המאפשר לו להוסיף לנגוס בקהל הקוראים והמפרסמים של מתחריו.

מערכת "גלובס" בראשון-לציון (צילום: "העין השביעית")

הכלכלונים: "דה-מרקר" ו"כלכליסט" מעסיקים, כל אחד, 70–80 עיתונאים, בעוד שמספרם ב"גלובס" נאמד בכ-100. שלושת הכלכלונים נאלצו לספוג קיצוץ של כ-20% ממצבת כוח האדם העיתונאי שלהם בחמש השנים האחרונות. מספר העמודים במוספי סוף-השבוע שלהם ירד. שלושת הכלכלונים נשענים על שלד עיתונאי ותיק יחסית, המהווה את הזיכרון הארגוני שלהם ומציג את הדגם המקצועי הראוי. עם זאת, גם השכבה המנוסה והמקצועית הזו חשופה לטלטלות העוברות על שוק התקשורת ויש בתוכה מי שחוצה את הקווים ועובר לעבוד בעולם העסקי.

בכלכלונים מספרים שבשנים האחרונות מתגלה קושי למשוך אליהם צעירים מוכשרים, לא רק בגלל תנאי השכר והתעסוקה הירודים (בין השאר, על הכתבים לספק מידע הן לעיתון המודפס והן לאתר המקוון) אלא גם בגלל גוויעת המקומונים, שבעבר סיפקו את עתודת העיתונאים לכלי התקשורת. זאת ועוד: הכלכלונים, בעיקר מערכות המוספים שלהם, היו רגילים להסתמך במידה לא מועטה על פרילנסרים, אך קשה כיום למצוא כאלה בגלל שכר הסופרים הירוד. צעירים מוכשרים שבעבר בחרו בעיתונאות פונים כיום לערוצי תעסוקה אחרים. פה ושם יש עדיין משוגעים לדבר, הרואים בעיסוק בתקשורת ייעוד, אך מספרם קטן והולך.

 עושים פחות עם פחות

תוצאת התכווצות המערכות היא תהליך מתמשך של ירידה באיכות העיתונים. כמה מהנושאים שסוקרו בעבר מעל דפיהם נעלמו לחלוטין, הדיווחים מסורים בידיהם של עיתונאים פחות מיומנים מבעבר, המידע שמסופק לקוראים פחות מדויק מבעבר, הפרשנות המוצעת להתרחשויות, בכמה מהמקרים, פחות מוסמכת, העמדות שמציגים הכותבים פחות מבוססות, הנתונים המתפרסמים פחות אמינים ולשון הטקסטים פחות רהוטה.

מערכות העיתונים מודעות לתהליך הזה – שאמנם אינו אחיד בכל העיתונים, אך מגמתו תקפה – אך קצרה ידן מלשנות את המצב בגלל האילוצים הכלכליים החריפים המכתיבים את התנהלותן. לא ברור אם גם ציבור הקוראים מבחין בהתפתחות המצערת הזו.