דרישת המשטרה מכלי התקשורת למסור לידיה את התצלומים מההפגנות בשבת נגד תוכנית פראוור אינה צריכה להפתיע. הרושם הוא שכבר זמן רב, ההבנה שהמשטרה מגלה כלפי עקרונות דמוקרטיים בסיסיים, ובהם זכות ההפגנה וחופש הביטוי, היא במקרה הטוב מוגבלת ולעתים כלל אינה קיימת. ידה של המשטרה קלה על ההדק (של אקדח הטייזר, במקרה הטוב) כלפי כל מי שמבקש להביע מחאה באמצעים דמוקרטיים – מימין או משמאל – והיחס אל מפגיני המחאה החברתית ואל המפגינים נגד ההתנתקות הם רק שתי דוגמאות בולטות.

זו אינה הפעם הראשונה שהמשטרה דורשת מעיתונאים למסור לה חומרי גלם מצולמים מהפגנות ומאירועים אחרים. לרוב, לאחר ששופט שלום הוציא את הצו לבקשת המשטרה (גם כאן אפשר לדבר על אצבע קלה על ההדק – הפעם של שופטי שלום), וכלי התקשורת עירער לבית-המשפט המחוזי – חזרה בה המשטרה מבקשתה, ונמנעה הכרעה משפטית בעימות בין אוכפי החוק לבין חופש העיתונות.

מרים צחי (צילום: באדיבות מרים צחי)

אלא שהבקשה הנוכחית מפתיעה במיוחד, מאחר שבינתיים השתנה המצב המשפטי בעקבות פסק הדין שניתן לפני שנה בפרשת הצלמת מרים צחי מהעיתון "מקור ראשון". עד אז חל החיסיון העיתונאי (שאינו מעוגן בחוק, אבל מבוסס על פסק הדין בפרשת ציטרין משנת 1987) רק על מקרה שבו העיתונאי נדרש לומר מיהו המקור למידע שפירסם. למשטרה נותרו כלים אחרים, יעילים למדי, שבעזרתם היתה יכולה, ולעתים אכן הצליחה, לגלות את זהות המקור: אפשר היה לדרוש מהעיתונאי למסור את המסמכים שקיבל מהמקור, לחפש במחשב שלו או להוציא את פלט השיחות של הטלפון שלו (וזכור מקרה ברוך קרא וגילוי המקור שלו – עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ').

המקרה של מרים צחי דומה מאוד לפרשה הנוכחית: הצלמת נדרשה למסור תמונות שצילמה במהלך הפרות סדר אלימות מצד מפגינים יהודים בחטיבה המרחבית אפרים, שכללו חדירה לבסיס צבאי ואף פגיעה בסגן מפקד החטיבה. היא סירבה, ובית-המשפט העליון הצדיק את סירובה בנימוק שהעברת התצלומים עלולה להביא לגילוי המקורות שלה. בכך הרחיב בית-המשפט את תחולת החיסיון העיתונאי: הוא יחול לא רק על שאלה ישירה הנוגעת לזהות המקור, אלא גם על מסירת מסמכים או תצלומים העלולים להביא לזיהויו של המקור.

את הרחבת ההגנה על העיתונאים ועל מקורותיהם הוביל דווקא שופט בית-המשפט העליון אליקים רובינשטיין – האיש שבהיותו יועץ משפטי לממשלה אישר לעקוב אחר שיחות הטלפון של העיתונאי ברוך קרא. הדברים שכתב נקראים כאילו התייחס להפגנות הבדואים בשבת:

קשה למצוא טעם של ממש להבחנה בין מידע שנתקבל ישירות מן המקור לבין תמונות שצולמו בהמשך להזמנת הצלם על-ידי המקור ושיש בהן כדי לחשוף את המקור. ראוי כי החיסיון העיתונאי יחול על שני סוגי המידע".

כאן ראוי להזכיר כי החיסיון העיתונאי בישראל אינו חיסיון מלא בכל מקרה: בית-המשפט יכול להסירו כאשר מתקיימים שלושה תנאים שנקבעו בפרשת ציטרין. התנאי החשוב שבהם הוא שהמשטרה תשכנע כי אין לה דרך אחרת – מלבד קבלת המידע מהעיתונאי – להשלים את החקירה. כפי שכתב כאן משה נגבי, גם השופט רובינשטיין עדיין הותיר למשטרה את האפשרות לשכנע את בית-משפט השלום שקבלת התצלומים היא הדרך היחידה למיצוי הדין עם המתפרעים.

ודאי יהיה מי שיבחין בין המקרה של מרים צחי לזה של הפגנות הבדואים בנגב: שם, יטענו, הצלמת הוזמנה על-ידי המפגינים. ואילו כאן, לפחות מקצת הצלמים באו מטעם עצמם, ולכן אין מדובר על מצב שבו הבטיחו למקור שלא למסור את זהותו.

אלא שטיעון כזה, שבוודאי יישמע מפי נציגי המשטרה, הוא לא יותר מפלפול משפטי המתעלם מהעיקרון הרחב. מי שיעלו טיעון כזה, כדאי שיקראו את הסקירה היסודית של עקרונות החיסיון העיתונאי שהציג השופט רובינשטיין בפסק הדין בפרשת מרים צחי. דבריו מבהירים כי מאחורי הרחבת החיסיון עומד אינטרס דמוקרטי רחב יותר מהגנה על זהותו של מקור זה או אחר, והוא השמירה על חופש העיתונות ועל הזרימה החופשית של מידע אל הציבור. הנה תמצית הדברים:

לחיסיון על מידע עשויים להיות טעמים טובים גם מעבר להגנה על מקורות המידע. דוגמה לכך היא דרישה מן העיתונאי למסור חומר שסיקר באירוע בו נכח [...] ראשית, העדר הגנה על מידע כזה עלול לצמצם את נכונותם של מקורות מידע להזמין עיתונאים לאירועים כגון אלה. שנית, העדר הגנה עלול להעמיד את העיתונאי במצב בו לא רק שלא יוזמן, אלא גם לא יהיה רצוי באירועים כאלה; מצב זה עלול להביא משתתפים בהם למנוע בדרכים שונות מן העיתונאים לנכוח באירועים ולסקרם".

את הדברים האלה היה ראוי שיקראו, קודם כל, ראשי משטרת ישראל.

אבי וינברג הוא מרכז הוראת דיני תקשורת באוניברסיטה הפתוחה