ארגון העיתונאים הבינלאומי הוותיק IPI פירסם לאחרונה מסמך תחת הכותרת "השתמשו בזהירות – מילון למונחים טעונים בדיווח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני" ("Use With Care – A Reporter’s Glossary of Loaded Language in the Israeli-Palestinian Conflict").
מדובר במילון-כיס שהופק במימון משרד החוץ של נורבגיה, המפנה את תשומת לבם של עיתונאים המסקרים את "הקונפליקט הישראלי-פלסטיני" (צירוף לשוני שכנראה הוכשר כתקין לחלוטין, שכן אין במסמך ערך הדן בו), ל-78 מלים, שמות וביטויים שסומנו כמייצגים משמעות טעונה או בעייתית מבחינת אחד הצדדים לסכסוך או שניהם, ואף מציע תחליף לכמה מהם. את המסמך חיברו שישה יועצים ישראלים ופלסטינים, שבחרו במשותף להימנע מפרסום שמותיהם.
"מילון למונחים טעונים בדיווח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני", לחצו להורדה
במבוא מפורט הרציונל העומד ביסוד הפרויקט: "זהו מדריך [...] המציג אוסף של מונחים שבהם נעשה שימוש על-ידי שני הצדדים, בעלי הקשרים העשויים להיתפס כטעונים או מייצגים דעות קדומות [...] אלה מלים שהשימוש בהן מועד להסגיר את השיוך הקהילתי של הכותבים או את נטיית לבם. יש בהן מלים העשויות לגרום לקהלים מסוימים להיאטם ולחדול מלהאזין. מטרתנו היא לחשוף מכשלות לשוניות פוטנציאליות כך שאלה המכסים את הקונפליקט יהיו מודעים לאופן שבו מלותיהם עשויות להתקבל".
כמי שמייחסת חשיבות ל"היפותזת ספיר-וורף" הידועה (SWH - Sapir-Whorf Hypothesis), הגורסת כי השפה מעצבת את המחשבה ומשפיעה על האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו, ניגשתי בעניין לעיון במסמך. אדוארד ספיר, אחד ממפתחיה של ההיפותזה, סבר כי השפה אינה רק אמצעי לתקשורת וכי "אנו רואים כפי שאנו רואים [...] על שום שהרגלי השפה של קהילתנו מכתיבים מראש את נטייתנו לבחירות מסוימות של פרשנות" ("הקשר בין התנהגות והרגלי חשיבה לשפה", מתוך בנג'מין וורף, "שפה, מחשבה, מציאות", הוצאת אוב-ז.ע.פ, תל-אביב, בתרגום מורן טבת).
ההיפותזה הניבה פולמוס ער הנמשך עד היום, אך נראה כי גם אם לא ניתן יהיה להוכיח באופן מלא את טיב הקשרים בין שפה לתודעה, לא ניתן לשלול באופן גורף הנחה בדבר קיומם של קשרים כאלה, לפחות בהקשרים מסוימים. בין היתר חשפו מחקרים כי השימוש בלשון זכר כמסמן ראשי ובמלה "אדם" (man) כמסמנת גברים ונשים כאחד, כפי שהיה מקובל בשפות רבות, יוצר הפניה משתמעת לקיומו הרצוף של מבנה הייררכי פטריארכלי שבו גברים הם מסמני הנורמה.
בהמשך למחקרים אמפיריים המערערים את הטענה בדבר ה"ניטרליות" של השימוש במסמנים זכריים, פותחו הצעות והנחיות לשימוש "בלתי מינני" בשפה (nonsexist language). במדינות דוברות אנגלית פותחו כללים ו"מילונים" המיועדים להשיג מטרה זו. כך, לדוגמה, אחת ההנחיות המרכזיות היא להימנע משימוש במלה "man" כמסמן כללי והחלפתה ב"person".
יש גם מגמות להימנע משימושי לשון שנתפסים כפוגעים בקבוצות אוכלוסייה מסוימות. הפרקטיקה של "תקינות לשונית פוליטית" (Politically Correct Language) זכתה אמנם לקיתונות של הגכחה ולעג, ובכל זאת קנתה אחיזה בשפות רבות, והצליחה לשנות דפוסי לשון מסוימים שכמעט עברו מן העולם. בארה"ב, מלים שהוצאו ממתחם הלגיטימיות הן Nigger, Indians, ו-Retarded.
כותבי מילון הכיס של IPI נוטלים את התובנות הללו למחוז חדש, ובתנופת דמיון מכוננים במזרח התיכון מובלעת תקשורתית חפה מהטיות לאומיות, אישיות והיסטוריות. כך, לכלל העיתונאים המסקרים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יהיו מטענם ושיוכם האישי אשר יהיו, מומלץ לוותר על השימוש במלה "הישות" ובמלה "האויב" ולהחליף אותן במלה "ישראל", לוותר על הביטוי "בירת הנצח של העם הפלסטיני" ולהחליפו ב"ירושלים" ו"מזרח ירושלים", להחליף את "הר-הבית" ב"מסגד אל-אקצא", ובמקום "גדר הביטחון" לומר "גדר ההפרדה". כשמשתמשים בצירוף "תשתית הטרור" יש לפרט מי הם האינדיבידואלים או מה המתקנים ששימשו מטרה, ולאילו ארגונים בדיוק הם משויכים, ולצד השימוש במונח "מומחה למזרח התיכון" יש לפרט את טיב המשרה שהוא אוחז בה, המעסיק והדעות הבסיסיות.
יש גם מלים שהשימוש בהן, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נאסר באופן גורף, כמו המלה "נאצי" והמלה "שואה".
לעתים המלים מתעקשות שלא לשתף פעולה. מלים רבות מותירות את מחברי המדריך חסרי אונים. הם מתארים את הטענות ההדדיות שמעלים הישראלים והפלסטינים נגד השימוש במלה מסוימת, אבל טור האלטרנטיבה נותר ריק. כך למשל "טרור", "טרוריסט", "הגנה עצמית", "התנחלות", "התנגדות", "מאחז", "כיבוש" – כל אלה מלים המסומנות כבעייתיות, אך לא נמצאה להן חלופה כלשהי.
עימותים בין פלסטינים לחיילי צה"ל ליד רמאללה, 12.10.13 (צילום: עיסאם רימאווי)
נראה שכוונות טובות הנחו את יוצרי המילון; השאיפה לייצר מסמך מאוזן שייתן ביטוי לנקודת המבט של שני הצדדים ניכרת לכל אורכו. עם זאת, התוצאה בעייתית ונטולת ערך מעשי. אם לחזור להיפותזה של ספיר-וורף, אני מאמינה בקשרים שבין שפה לתודעה. ברוח זו אני שואפת לקדם שינויים וחידושים בשפה העברית שיפוגגו, בהדרגה, את המטען המינני הכבד שלה. אבל הנחת הבסיס שהמילון של IPI מושתת עליה היא יומרנית הרבה יותר. היא מבקשת להחליף מציאות קיימת של סכסוך, המיוצגת, בין היתר, באמצעות שפה שכל אחד מהצדדים לסכסוך פיתח ושיכלל, בייצוג של מציאות מלאכותית.
המלאכותיות מודגשת עוד יותר באמצעות מבנה המסמך, הכולל את המלים הבעייתיות בעברית ובערבית, ובתווך – דיון ארוך במטא-שפה שנבחרה כאן כמתווכת, האנגלית. הניסיון המגולם במילון לעקר את הדיווח העיתונאי מהמסמנים שהתעצבו בכל אחד מצדי הקונפליקט, מסמנים השלובים בכל נימי התרבות וההיסטוריה של החברה העושה בהם שימוש, נידון לכישלון. גם משום שהן הישראלים והן הפלסטינים ימשיכו לייצג, באמצעות השפה, עמדה ורגש קולקטיביים ותודעה לאומית, וגם משום שקהל צרכני התקשורת זכאי להיחשף לייצוגים הלשוניים הללו.
דיווח שיעוקר משימוש במונחים שבהם משתמשים הצדדים לסכסוך יהיה דיווח על משהו אחר, לא על הקונפליקט "שלנו", ויתאר משאת נפש מדומיינת. לא מציאות.