להבת אש ברנז'אית

פרשת הרפז חזרה בימים האחרונים למשוך את תשומת לבה של התקשורת הישראלית, וזאת לרגל ראיונות שהעניק גיבור הפרשה, בועז הרפז, ל"ידיעות אחרונות" ולערוץ 1. נדמה כי מרבית הציבור בישראל איבד עניין בפרשה לפני כמה שנים, סמוך להתפוצצותה, וכי גם רוב העיתונאים בישראל הותשו מאז אף הם. אולי משום כך בגלגול הנוכחי של הפרסומים מרבים העיתונאים לעסוק בנושא היחיד שממנו לעולם לא יתעייפו – הם עצמם.

בראש שער "ישראל היום" מתנוססת כותרת המוקדשת לראיון שערכה אילה חסון עם בועז הרפז, ששודר ביום שישי האחרון בתוכנית "יומן" של ערוץ 1. "השערורייה הגדולה מכולן לדמוקרטיה", נכתב בגופן לבן על רקע אדום בין שני תצלומים – בועז הרפז מחד וגבי אשכנזי, במדי רמטכ"ל, מאידך.

הכותרת המבטיחה מובילה לטור מאת הפרשן דן מרגלית, שתופס את כל עמ' 5 בעיתון. "האולפן של אילה חסון בערוץ 1 דמה בערב שבת ללהבת אש חדשותית", כותב מרגלית ברצינות גמורה. "היא פירסמה את גרסתו של בועז הרפז מפיו ובשמו ובקולו". לפי מרגלית, "אי-אפשר להעלות על הדעת תיאורים מאוסים יותר מאלה שהיו בפי הרפז".

מרגלית מזכיר בפתח הטור את חלקו בפרשה. כיצד היה הראשון להזהיר מפני זיוף "מסמך גלנט", כיצד כינה את המסמך "מכתב זינובייב", כיצד כתב עם ד"ר רונן ברגמן את הספר "הבור" וכיצד חתנו אילן שילוח פירסם את "מודעת הפוטש". מרגלית מעלה תמיהה באשר לסיקור המצומצם שניתן להסכם הפשרה בין בניהו לשילוח. "מדוע דווח על כך רק במשורה?", הוא שואל, "האם מפני שיש לבניהו חברים בתקשורת?". עוד מבקש פרשן "ישראל היום" מעמיתיו אמנון אברמוביץ', אמיר אורן ורוני דניאל להודות כי שגו כשפיקפקו בכך ששר הביטחון אהוד ברק "נהג בנקיון כפיים" ביחסיו עם אשכנזי. לפי מרגלית, "לא נעים, אבל גם לא נורא להתייצב מול הצופים והקוראים והמאזינים ולומר – 'טעיתי'. זה מזכך".

בין לבין מתייחס מרגלית גם למבקרי העיתון שבו הוא כותב. "אתמול כתב רביב דרוקר בסגנון תמוה כאילו בנימין נתניהו זיהה באשכנזי מתחרה ו'שילח את עלון התעמולה שלו במתמודד העתידי'", כותב מרגלית. "אני מעיד כי יותר מכל אחד אחר ב'ישראל היום' מתחתי ביקורת על התנהלות אשכנזי בפרשה זו. לא בהנחיה של נתניהו או מישהו מטעמו. פשוט לא היה ולא נברא". גם אם מרגלית לא קיבל הנחיה של נתניהו או מי מטעמו (קרי: אהוד ברק) למתוח ביקורת על התנהלות אשכנזי, בחינת המסגור והבולטות שהעניק "ישראל היום" לביקורת הזו לעומת היחס בזמן אמת לביקורת על שר הביטחון ברק מעלה כי הפרשן הבכיר של "ישראל היום" מצא את עצמו משרת היטב את גרסת סיפור המעשה שקידם העיתון שבו הוא מועסק.

מבין העיתונאים העוסקים בפרשה, מרגלית הוא דווקא אחד מאלה שכוחו מעולם לא תש. שוב ושוב הוא חוזר ודש בפרטי הסיפור, ומעודד את הרשויות לחקור אותו לעומק. גם בטורו הנוכחי מדגיש מרגלית את הגילויים המדאיגים שחשף הרפז באוזני חסון. בין היתר הוא מתייחס לטענתו של הרפז כי קיבל מרעיית הרמטכ"ל אשכנזי חומרים נגד יואב גלנט במטרה למנוע את בחירתו לרמטכ"ל. מרגלית מבהיר כי יש לבדוק "במסרקות של ברזל" את גרסת הרפז, אך טוען כי אם היא נכונה, הרי ש"חבורת אשכנזי חייבת התנצלות [...] לגלנט, שממנו נטלה בדרכי לסטים את תפקיד הרמטכ"ל".

"פשע נגד העיתונות", לשון כותרת בשער "מעריב", מתחת לתצלום של אילה חסון. כל התוכן המערכתי בכפולת העמודים 10–11 מוקדש לטור מאת קלמן ליבסקינד, שפירסם סדרת תחקירים שהובילה בסופו של דבר לפסילת גלנט משירות כרמטכ"ל. ליבסקינד מפרט את מהלך האירועים שהוביל אותו להתעניין בתעלולי הקרקעות של גלנט ומסביר מדוע לא היה לכך כל קשר ל"חבורת אשכנזי".

אילה חסון, 20.11.11 (צילום: מתניה טאוסיג)

"אילה חסון, כמו עיתונאים אחרים, יודעת שלעובדה שגלנט איננו הרמטכ"ל אין שום קשר לעניין מסמך הרפז. הוא בכלל לא רלבנטי לעניין הזה", כותב ליבסקינד. "אלא מה? שהיא ערכה ראיון עם הרפז, והרפז, מה לעשות, יכול לתת לה בראיון איתו רק סיפורים על המסמך. ומכיוון שהמסמך, כבר אמרנו, לא רלבנטי לביטול המינוי, הלכה חסון ועשתה סלט בין שתי הפרשיות בתקווה שתצליח לבלבל את הצופה. עד כדי כך עשתה סלט, שבסוף התוכנית הרפז אפילו מבקש סליחה מגלנט, וכולנו אמורים לחשוב שלגלנט נעשה עוול כי אשכנזי תפר לו משהו. אז חשוב להזכיר לצופיה של חסון וגם לחסון עצמה שגלנט איננו רמטכ"ל כי גלנט השתלט על קרקעות שאינן שלו, כי גלנט ציפצף על החוק, כי גלנט הגיש לבית-המשפט מסמכים שאינם מחוברים לאמת".

מבחינת ליבסקינד, "מה שמטריד זה שעיתונאים כמו חסון, שמכירים את החומר ובקיאים בו היטב, משתפים פעולה וביודעין עם השקר – ועל עיתונות כזו קשה מאוד לסמוך".

גם בשער "ידיעות אחרונות" יש התייחסות לראיון עם הרפז. בתחתית השער, באופן חריג, מופיעה רצועה דקה המפנה את הקוראים לטור ביקורת הטלוויזיה היומי מאת עינב שיף. "הראיון המוזר: לאן נעלמה המצלמה של אילה חסון", לשון הכותרת בשער. נראה כי "ידיעות אחרונות", שבימי פרוץ הפרשה היה מזוהה עם מחנה אשכנזי, מבליט הבוקר את טור ביקורת הטלוויזיה לא משום החשיבות שהוא מייחס לחשדות שמציף הרפז, אלא בשל החשיבות שהוא מייחס לעובדה שהרפז התראיין גם (וקודם כל) אצלו.

בטור ביקורת הטלוויזיה מתלונן שיף על הברברת באולפן "יומן" לפני ובמהלך שידור הראיון של חסון עם הרפז, אך בעיקר מבקר את העובדה שהראיון כלל את קולו של הרפז בלבד, ללא תצלום שלו מדבר עם חסון. "כאילו הראיון נערך עם אדם שמתחבא בערבות אפריקה ולא גר עם משפחתו בעיר מודיעין", כותב שיף, ומבדיל זאת מ"הראיון האמיתי של הרפז (ב'ידיעות אחרונות')".

אתמול הסבירה אילה חסון את הסיבה לראיון במתכונת שמע בלבד. "הרפז היה בחשש גדול שאם יצטלם לטלוויזיה, הקולגות מהערוצים האחרים ירדפו אותו", כתבה חסון בעמוד הפייסבוק שלה. "הוא קיבל עשרות בקשות לראיונות, כמה מהבקשות לוו באיומים מה יקרה אם לא תתראיין אצלנו... הוא חשב שאם זה רק סאונד זה יעבור לו בשלום. הוא טעה בענק, איומים, השמצות וכולי".

"יחסית לאדם שמיוחס לו תחכום רב כמו הרפז", כותב שיף ב"ידיעות אחרונות", "זה תירוץ סתום. 'הכלב אכל לי את המצלמה', היה נשמע משכנע יותר".

מי שחתום הבוקר על טור ביקורת הטלוויזיה של "מעריב", אביעד פוהורילס, מזכיר כי זו גרסת חסון לראיון, לא גרסת הרפז. לו יש גרסה משלו, שלפיה הראיון לחסון התקיים בלא אישורו וכנקמה על כך שהעניק ראיון ל"ידיעות אחרונות" ("עיתון אחר", בלשונו של כתב "מעריב").

מבקר הטלוויזיה של "הארץ", מורן שריר, אינו מתייחס לסיבות שהובילו לעריכת ראיון טלוויזיוני בלא תצלום של המרואיין מדבר, אולם רואה בכך אמצעי יעיל להעברת מסר. שריר מייחס בטעות לחסון ולצוות "יומן" חופש מערכתי להחליט על אופן הצגת הראיון כפי שהוצג. "זה היה ראיון מרתק לא רק בגלל התוכן של הדברים, אלא גם בזכות אופן ההצגה שלו", כותב שריר. "הכתבה נערכה כך שלאורכה כמעט לא ראינו את הרפז, רק שמענו אותו נותן את גרסתו כשעל המסך מופיעים קטעי ארכיון וצילומי אילוסטרציה רלבנטיים. העריכה הזאת העבירה את התחושה שהרפז, מפוקפק או לא, הוא לא הסיפור פה. הוא רק מקור, גרון עמוק שמספר מה קרה בחדרי חדרים. ההחלטה הזאת יצרה כתבה מאלפת, ועל הדרך גם שירתה נארטיב".

בחצר המלך

חמי שלו מדווח ב"הארץ" כי "ההנהגה המרכזית של הארגונים היהודיים באמריקה תעניק לממשל חודשיים של שקט תעשייתי ותימנע מלחצים פומביים לשכנע את הקונגרס להחריף את הסנקציות על איראן".

"הנכונות של ראשי הארגונים היהודיים להעניק לאובמה מה שמכונה 'שקט תעשייתי' בעניין הסנקציות בתקופה הקרובה היא מבישה", כותב אמנון לורד במאמר המערכת של "מקור ראשון". לדבריו, אם בעבר ידעה יהדות ארה"ב לנהל מאבקים למען יהודים ברחבי העולם, היום היהודים שם "מנמיכים פרופיל ומתנהגים בצורה מפוחדת". לפי לורד, "הסיבה היא שקמה בארצות-הברית סקציה של יהודי חצר, לא יותר מקומץ אליטיסטי, שהצליח ליצור את הרושם בתקשורת של פיצול בדעת הקהל היהודית. הפיצול מוביל לקיטוב".

בעוד שקומץ אליטיסטי מקרב יהדות ארה"ב מציג מראית עין של פיצול בסוגיית הסנקציות, רק לאחרונה הציע שלדון אדלסון, מהיהודים העשירים והמשפיעים ביותר במדינה, לשגר פצצת אטום לעבר איראן למטרות הרתעה. ב"ישראל היום", עיתונו של אדלסון, לא מדווח היום על החלטת ראשי הארגונים היהודיים.

מזל טוב!

"למרות הכל: מתנה מארה"ב", נכתב בכותרת גג לידיעה מאת אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות". כתבת העיתון בוושינגטון מדווחת כי "בצל המתיחות הדיפלומטית, בעלת הברית לא מפסיקה לחלק מתנות: וושינגטון תספק לישראל שישה מטוסים מתקדמים מסוג וי-22 – ותהפוך את צה"ל לצבא הזר הראשון שמקבל את כלי הטיס הזה". לפי אזולאי, "מטוסי הווי-22 מסוגלים להמריא ולנחות באופן אנכי, בדומה למסוקים, בעזרת שני מנועים בעלי פרופלורים".

ב"ישראל היום" מעניקים לעסקת המטוסים מקום בשער העיתון. אהרון לפידות, מומחה הבית לענייני תעופה, מדמה את המטוס המתקדם למתאגרף מיומן. "כמו בשיר הידוע על המתאגרף האגדי מוחמד עלי, ש'מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה', גם שילוב התכונות של האוספרי מעניק למפעיליו יתרונות גדולים, במיוחד כשמדובר על מבצעים עלומים ומיוחדים".

בשני הדיווחים, הן זה של "ידיעות אחרונות" והן זה של "ישראל היום", לא מוזכרת כלל סוגיית עלות המטוסים. מ"ידיעות אחרונות", המגדיר זאת "מתנה", אף ניתן להבין כי חיל האוויר הישראלי יקבל אותם בלא תשלום. ב"הארץ", לעומת זאת, מדווח אמיר אורן כי "חיל האוויר ירכוש שישה מטוסי וי-22". לפי דיווחו, עלות כל כלי טיס מוערכת בכמעט 70 מיליון דולר. חישוב מהיר מעלה כי חיל האוויר ירכוש כלי טיס חדשים בעלות של קרוב למיליארד וחצי שקל, למעלה ממחצית התוספת לתקציב הביטחון שאושרה בשבוע שעבר.

לפי אורן, "המשמעות המבצעית של קליטת וי-22 בצה"ל תהיה יכולת להטיס במבנה של כלי טיס אלה, המסוגלים להמריא ולנחות אנכית ולרחף כמסוקים, פלוגת כוח מיוחד ליעד מרוחק, כולל איראן, לבצע משימה ולצאת מגבולותיו במשך לילה אחד".

להוריד מישהו

"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מקדישים את הכותרות הראשיות לפיצוץ שאירע באשקלון, ככל הנראה נסיון חיסול במסגרת מלחמות הפשע המאורגן בישראל. הנושא זהה, הגישה שונה.

ב"ידיעות אחרונות" מדגישים את חוסר האונים של המשטרה ואת מצוקת האזרחים. "הפשע משתולל", נכתב בכותרת הגג לראשית. שער העיתון מפנה לטור מאת ניצב בדימוס אריה עמית, שמופיע תחת הכותרת "לא סופרים את המשטרה".

עמית כותב על "חולשתה של המשטרה במלחמה בתופעה", והכתבים ירון דורון ומתן צורי אינם חוסכים אף הם ביקורת, תוך הפנייתה ישירות למפכ"ל. "רק לפני שבוע וחצי הכריז מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו על 'מלחמה בלתי מתפשרת' נגד ארגוני הפשיעה", הם מזכירים. "[...] במשטרה הבטיחו להפשיל שרוולים ולהחזיר את הביטחון לרחובות? אז הבטיחו".

הכתבים מזכירים כי המפכ"ל הגיע גם אתמול לזירת האירוע, אך לא מצטטים מלה מדבריו. במקום זאת הם שבים ומדגישים כי "הפיצוץ שאירע אתמול גרם להרבה מבוכה במשטרה". עמוד נוסף בעיתון מוקדש לדיווח מאת מאיר תורג'מן, שבילה "עם התושבים המפוחדים". "המשטרה חסרת אונים", נכתב בכותרת הגג לעמוד. "המשטרה צריכה להגן עלינו, אבל היא מפשלת", מצוטט תושב העיר מאיר ביטון. "המפכ"ל מגיע רק אחרי שהמטען התפוצץ".

זירת הפיצוץ באשקלון, 2.11.13 (צילום: דוד בוימוביץ)

ב"ישראל היום", לעומת זאת, מעניקים את הכותרת הראשית למפכ"ל עצמו, ששוב יוצא בהבטחה: "המלחמה בפשיעה – כמו בטרור". דנינו, יש להזכיר, העניק לפני כחודשיים "ראיון חג מיוחד" לכתב ועורך העיתון. הם גמלו לו בזמן אמת בדברי חנופה עזים, ונראה כי עדיין שומרים לו אמונים.

גדי גולן ואיציק סבן מביאים בהרחבה את הדברים שאמר דנינו בזירת האירוע, ומוסיפים כמה ציטוטים בלעדיים מפיו. "נסיון החיסול באשקלון הוא תוצאה של הגברת הלחץ על ארגוני הפשיעה", מסביר המפכ"ל. "[...] אנחנו עובדים בצורה אינטנסיבית ובהצלחה לא מבוטלת. אני לא יודע למנוע פיצוצים באופן הרמטי. [...] כשמישהו רוצה להוריד מישהו קשה למנוע את זה במאה אחוז". הפחד שמלווה את חייהם של תושבי אשקלון מוזכר בשורות האחרונות של הידיעה, בלי מלת ביקורת אחת על המשטרה.

נותני שירות

הכפולה השנייה של "מעריב" מוקדשת לממצאי בדיקה של עמותת אם-תרצו על הקליניקות המשפטיות של אוניברסיטת חיפה. קלמן ליבסקינד מגיש את עיקר הממצאים ("גוף שמסייע למחבלים ולקידום אג'נדות קיצוניות של ערביי ישראל ושל הפלסטינים, במסווה של פעילות אקדמית"), ובן-דרור ימיני מוסיף טור דעה בנושא האקדמיה האנטי-ציונית בישראל ("ישראל הולכת ומאבדת את החופש האקדמי לרעת בולשביזם אקדמי").

הדים מרוסיה הסובייטית אפשר למצוא גם בטור שמפרסם הבוקר הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, במדור הדעות של העיתון. פלוצקר מקדיש את טורו לסרטו האחרון של וודי אלן, "יסמין הכחולה". לפי פלוצקר, אלן "נופל קורבן לרוח הרעה של התקינות הפוליטית" משום שהוא מתאר בסרטו בצורה שלילית אשה עשירה ובצורה חיובית אשה שאינה עשירה. אלן משווה את עיצוב הדמויות שעולה מהסרט לתעמולה סובייטית משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. כותרת הטור: "יסמין הכחולה ואלן האדום".

במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" מדווחת גאיה קורן על ניתוח פלסטי שצובר פופולריות בדרום-קוריאה – ניתוח להרמת זוויות השפתיים היוצר חיוך קבוע. לפי דיווחה, הניתוח "פופולרי מאוד בקרב נשים וגברים בני 20 ו-30 דווקא ורווח במקצועות כמו דיילוּת, ייעוץ ועוד מגזרים שבהם חשוב לתת שירות עם חיוך".

בשולי החברה

א. כתבת השער ב"ממון" מוקדשת לוורדו אדנה ומקונן ונה, עובדי חברת הניקיון המשרד-נקי. נעם ברקן מדווחת כי שניהם מבצעים אותה עבודה, אך החל מהשבוע רק ונה יקבל העלאת שכר, קרן השתלמות, הגדלת קרן הפנסיה ותנאים משופרים נוספים, בעוד שאדנה ייאלץ להסתפק בשכר מינימום ותנאים סוציאליים בסיסיים. ונה עובד כמנקה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ואילו אדנה עובד כמנקה בקניון הראל במבשרת-ציון. חוק עובדי הקבלן, שנכנס השבוע לתוקפו, חל אך ורק על עובדי המגזר הציבורי.

ב. חיים ביאור ממשיך להתעניין בגורלם של העובדים השובתים במפעל טבע-טק. הבוקר הוא מדווח ב"דה-מרקר" כי ועד העובדים במפעל דחה את הצעת ההנהלה לתוספת שכר של 31.5%, וזאת משום שההצעה כללה העלאת שכר לא-שוויונית. "צוות ההנהלה, בראשות הסמנכ"ל מרק סבג, התנה את תוספת השכר בכך שהיא תשולם באופן לא אחיד לכל העובדים, אלא לפי מפתח דיפרנציאלי", כותב ביאור. "עובדים שפריונם גבוה יותר לדעת מנהלי המחלקות יקבלו תוספת גבוהה מהממוצע, בעוד שעובדים שפריונם נמוך יותר יקבלו תוספת פחותה. נציגי ההסתדרות הסכימו לתשלום הדיפרנציאלי, אך הוועד סירב לכך, וההסכם לא נחתם".

ידיעות תצלום בלעדיות

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסת ידיעת תצלום בלעדית מאת איתמר אייכנר, ולפיה סגן שר החוץ זאב אלקין זכה לשמוע מראש ממשלת גיאורגיה את מי הוא מייעד להיות יורשו. אלקין זכה לכך "בזכות קשריו המיוחדים" עם ראש הממשלה, מדווח אייכנר. התצלום של אלקין לוחץ את ידו של היורש המיועד אינו מלווה בקרדיט.

שר הביטחון משה יעלון במרוץ אופניים, 2.11.13 (צילום: רון שלף)

ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעת תצלום בלעדית מאת דני ברנר ושלמה צזנה, ולפיה שר הביטחון משה יעלון נטל חלק במירוץ "דור-אלון סובב כינרת", על שמו של יוסי דור ז"ל ובחסות חברת דור-אלון וחברת ספידו. התצלום, מאת רון שלף, מציג את יעלון מדווש באופני ידיים.

ענייני תקשורת

ליאור זילברשטיין מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי שני עיתונאים צרפתים נחטפו ונרצחו אתמול במאלי.

במדור חדשות החוץ של "הארץ" מתפרסם דיווח מתורגם מאת סטיבן לי מאיירס מה"ניו-יורק טיימס" על שגרת יומו של אדוארד סנודן ברוסיה. "הוא מבלה את ימיו בלימוד רוסית ובקריאה. הוא סיים לאחרונה לקרוא את 'החטא ועונשו'. חייו רחוקים מלהיות חופשיים".