"מחפשים קטנטנים ברובע אודיאון להקמת גן ילדים לא מאולפים"

זה יכול להיות סיפור על מקור וחיקוי. ובכל זאת, בתקופה שאפשר להגדירה כ"מות המקור", די במושג הרך יותר, "השראה". מה גם שהמודל שממנו נשאבה ההשראה, בלב הסבנטיז, אינו בהכרח המקור, שכן גם יוצריו שאבו את השראתם מאבות קדומים יותר. המכנה המשותף העיקרי בין היומון הצרפתי הרדיקלי הצעיר "ליברסיון", שנוסד ב-1973, לבין עיתון "העיר" של תל-אביב, שגליונו הראשון ראה אור באוקטובר 1980, היה אחד: הרצון לפתוח דף חדש בסביבה של עיתונות מאובנת.

"ליברסיון" – "לִיבֶּא", בפי אוהביו – הוא תוצר מובהק של מרד הסטודנטים ב-1968, והוקם כאפיק ביטוי לדור שמאס בעיתונות האליטיסטית הנפוחה ובנמוּכונים רודפי השערוריות. אך טבעי היה שההוגה ז'אן-פול סארטר התבקש לעמוד בראשו, בניסיון להחיל את המשנה הרדיקלית שלו על מוצר שמרני כעיתון יומי. סארטר ניאות, ולאחר שנה ייצוגית העביר את השרביט לשותפו הצעיר סרז' ז'וּלי, וזה ערך את העיתון עד 2006.

תחת קשיי מימון שהביאו עליו ארבעה סבבי בעלות, ריכך "ליברסיון" את זהותו הפוליטית, אך לא צינן את מזגו הלוהט. ממניפסט מרקסיסטי-מאואיסטי בראשית ימיו השתנה העיתון למשקיף חתרני, סוציאל-דמוקרטי באופיו, והוא משמש לא רק אפיק ביטוי לשמאל, אלא לחוגים אלטרנטיביים בכלל. גליונו ה-10,000 נחגג הקיץ בתחושת סיפוק על המשברים שהעיתון צלח – כשהוא בבעלות חברת אחזקות שבה שותפים טייקון הנדל"ן ברונו לֶדוּא והבנקאי אדוארד דה-רוטשילד.

את חדשנותו הבלתי מתפשרת יישם "ליברסיון" בשנותיו הראשונות (1981–1973). העיתון התנהל אז כקואופרטיב, וכל ההחלטות הרעיוניות החשובות התקבלו באסיפת העובדים, בהצבעה ברוב קולות. העיתון סירב לפרסם מודעות בתשלום, שכן הנהגתו החליטה כי ללא עצמאות כלכלית (אי-תלות במפרסמים) לא תיתכן עצמאות פוליטית. מאז תיקן את מסלולו בהדרגה, כדי לא ליפול קורבן לסכנות הכרוכות בתפיסה האוטופית שיישם. ועוד עניין קטן: "ליברסיון" ייזכר כראשון בעיתונות הצרפתית היומית שהכניס משחקי מלים לכותרותיו, כולל כותרתו הראשית.

בשנות ה-70 נתפסו "ליברסיון" הפריזאי, כמו "וילג' ווֹייס" הניו-יורקי ו"טיים אאוט" הלונדוני, כעיתוני הדור הבא, המשקפים את סצינת הצעירים הגלובלית. דור משכיל מקודמיו, מודע מקודמיו, בררן מקודמיו, שגדל אל עולם שאבטלת הצעירים מובנית בו, ונהדף הצדה אל חיק התרבות האלטרנטיבית, שבה הזהויות התרבותית, החברתית והפוליטית התערבבו זו בזו.

לתוך הקלחת העיתונאית הרוחשת בא קורא חדש, בחור שגדל מנעוריו על "העולם הזה" – נפעם מפריז הקפוצה, המבוהלת מן האמריקאיות המשתלטת, ונרגש לנוכח התסיסה הדורית התובעת שינוי סדרי עולם – ומצא ב"ליברסיון" התוסס מקלט מדיני ובית חברתי. הכותרת "מחפש שותפים למסע" בהחלט מתאימה למי שהייתי.

ליפ, לארזק – אותו מאבק

"בן 21, רוצה לאהוב בחורה קוּלית, לא יפה מדי, אפשר גם יהודייה. כתבי לי"

וכאן צריך לציין את החידוש הרביעי שהביא "ליברסיון", ובעיני החשוב מכולם: לוח המודעות הקטנות החינמי, שהושק מיד עם הקמתו במאי 1973 בשם "מחפש-מוכר-מחליף". בפריז 1977 הייתי מתחיל את יומי בסריקת המודעות הללו, בודק אם מחפשים קוטפי פרי בפרובנס, עוזרי דייגים באטלנטי או רוחצי גופות כאן ברובע. זה היה שער הכניסה לקהילה ערנית המחפשת את עצמה בעולם שהמשאבים מצויים בו בצמצום והשאיפה לחירות מתפרצת.

בעולם שבו כלי התקשורת העיקריים הם מכונת הכתיבה וטלפון המטבעות, שימש לוח המודעות הזה לכל תכלית שמאפשרת היום הרשת החברתית. מן השימושי אל הפנטסטי, מהמניפולטיבי ועד ההומאני, מהמסחרי ועד הביורוקרטי – והכל מעורבב זה בזה. שירותי אינסטלציה, ייעוץ משפטי, שירותי מין, שותפים למסע תמורת השתתפות בדלק, שותפים לדירה תמורת עבודות בית, מחפשים רהיט או מצית ומציעים תקליט או כפית. חסרי/חסרות אשרת שהייה זקוקים לבני/בנות זוג לצורכי הרשמה לנישואים ואסירים (חפים מפשע) מבקשים קשר אנושי.

הרבה לפני הרשת החברתית, הרשת הזאת הציעה שיתוף בהוצאות, שיתוף בעבודה, ביחסים, במסעות, בדיונים, והחלפת חפצים ושירותים. ולא לשכוח שהערב מתקיים מפגש התמיכה בכורי הפחם ששובתים בחבל לורֶן. מי יוכל להשאיל לי נעלים מידה 44 עד שאתקן את המגפיים? מי יגיד לי איפה מוצאים ספרות צ'יליאנית? מי יכול לספק לקבוצת אקולוגיסטים מידע על זיהום גרעיני? מישהו מעוניין בייסוד כפר שיתופי? מי ישאיל שואב אבק לניקוי דירה? אם אתם גרים בפּוֹ ומעוניינים לשוחח על דברים שאינם מכוניות ואופנועים, דברו איתנו. מישהו מכיר בפריז רופא שיניים לא יקר, שמסכים לתשלומים? נגנבו לי שני משולשים אדומים שעליהם כתוב "ליפ, לארזק – אותו מאבק" ואליהם היתה מחוברת ההונדה 125 שלי בירוק-זית (הכוונה למפוטרי מפעל השעונים ליפ, שהשתלטו על המפעל, ולמחאה המתמשכת של האקולוגיסטים נגד הרחבת בסיס צבאי בחבל לארזק, שרובו שמורת טבע).

ובלב הלוחות היו המודעות הקטנות, ההורמונליות, של הכמהים לקשר – הכמיהה בכל מגוון אפשרויותיה. קשר רומנטי, קשר מיני, קשר לוהט, מופקר, סוטה, מחבק, מנחם. קדושים וכופרים מפרסמים בחינם את מאווייהם ומציעים בתמורה את ביצועיהם הנדירים.

מי לא פתח את יומו בשנים ההן, אם היה מתחת ל-30, בסריקת הלוחות ששמם השתנה כמה פעמים עד שנתקבע כ"Changer La Vie" – לשנות את החיים, לפתוח דף חדש – כשמו של ההימנון החדש (1977) של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שחיברו תיאודורקיס ופגאני.

חיי, כמתברר, אכן השתנו.

לקט מודעות מהתקופה, בתרגום עברי, אפשר למצוא כאן.

ובינתיים בתל-אביב

"פול יקירי, אל תתגרש מלינדה – זה המסווה הטוב ביותר בשבילנו... מאיה"

עיתון "העיר" לא היה הראשון בשרשרת מקומוני קבוצת "הארץ". שנה לפניו הושק בירושלים הבן בכור, "כל העיר", שאת אופיו ותכניו הגדירו מייסדיו, העורך יוסי קליין והמעצב ערן וולקובסקי. שלא כברשתות המקומונים של היום, המערכת של כל אחד מהעיתונים שיקומו היתה עצמאית לחלוטין, והרישות התקיים אך ורק בתחומי הפרסום, הייצור והשיווק.

כש"העיר" היה עדיין פיילוט ללא שם, ליכסנו חברי המערכת המתגבשת את מבטם אל האח הבכור הירושלמי המצליח כדי לספוג השראה, וגם בכוונה להיבדל מאווירת ההרים ולסגל את רוח העיתון למלח הים. כמונו, גם "כל העיר" בעת הקמתו לא נמנע מללכסן מבט אל מעבר לים. אפשר היה לזהות טביעות אצבע של ה"ווילג' ווייס" בעמודי המקומון החדש, ולעשות אחד ועוד אחד עם העובדה שיוסי קליין שהה כמה שנים בניו-יורק, ובהן בילה את בקריו בשאיבת תכניו של המגזין המטרופוליטני העבה, וטוב שכך עשה. הרי גם אני הבאתי במטען התושב החוזר שלי זרעי רעיונות כדי לנסות להנביטם כאן.

"קחתן", התשובה התל-אביבית לפריזאיות החתרנית, הופיע כבר בגליונו הראשון של "העיר", והתקיים ברצף על פני רבע מאה עד שהתמוסס לתוך הקונספציה הטרשתית של "כל עיר ו'העיר' שלה". ובעצם לא ברצף. המדור הושבת זמנית במשך שלושה חודשים דווקא בשיא פריחתו – ועל כך בהמשך.

"העיר" נבנה כעיתון שנועד לשקף ולטפח תרבות אורבאנית, חילונית, אקטיבית חברתית ופוליטית, ומודעות החינם הקטנות היו סלע קיומו. רשת חברתית על נייר עיתון. היו בו השפעות לונדוניות וניו-יורקיות שחברי המערכת הביאו איתם, אבל "קחתן" ספג את רוב השראתו מן הפורמט הצרפתי ונבנה ברוח ה"ליברסיון". בסקיצות הראשוניות לאב-טיפוס התל-אביבי נקרא המדור "השוק המשותף", אולי כתשובה מרומזת ל"הלוח הכפול" של "ידיעות" ו"הארץ", לוח המודעות הקטנות הדומיננטי בשוק ומדפסת המזומנים של שני העיתונים.

התלבטנו באשר לשמו של העיתון. בין האפשרויות שעלו לגמר היה "מטרופולין", המשלב ניחוחות כרך קדמון בריח נפטלין; "מראה מקום", שם היאה לרבעון ספרותי; ואפילו "אבטיח", מאתגר, משועשע ואינפנטילי. "אני רוצה לראות אותך מתקשרת ללשכת הראש העיר", אמרתי אז לדמות מפתח במערכת, "ואומרת בוקר טוב, מדברת הכתבת הפוליטית של 'אבטיח'".

בסקיצות ראשוניות, המדור החדש הוא סתמי, אולי כדי לא להבהיל את הקהל המצומצם של אנשי הנהלת "הארץ" שלכבודם נערכה ההצגה. גליון הדמה מיום 27.6.1980, מאה ימים לפני ההשקה, נעשה בטושים, גזירי טקסט במכונת כתיבה ותמונות מ"ז'ורנלים", הכל מוטלא במספריים ודבק.

ל"השוק המשותף" הוקצה עמוד אחד מ-20 ותכניו נסמכו על כותרות המחשה פיקטיביות, ראשית הניסיון ליצירת אווירה. בתת-המדור "פרנסה" (שייקרא לבסוף "מיד לפה") הופיעה פנייה אניגמטית: "מחפש יפה וחכמה לחצי יום". בתת-המדור "חיפוש ידידים" נכתב, כה צפוי, "רוני, אל תלכי". לראשונה נראה תת-המדור "החלפות", שהרי העתיד הוא החלפת בול בחתול ואת החבר המסטול במשורר דגול. ולמטה, כמצע בצק על עוגת גבינה, השתרעה רצועת קומיקס מדומיינת ששמה "יוסף". אותו יוסף שצייר דודו גבע ונדחה ללא מצמוץ, חודשיים קודם, על-ידי קברניטי רחוב מוזס.

את השם שנבחר לבסוף נתן אחד הצעירים שהתדפקו על דלת הדירה המתפוררת ברחוב גאולה, שנשכרה לשמש משרדי המערכת. בחור ממושקף עם תיק שכל, שהתקבל לצוות ההקמה לאחר ראיון שטחי וקיבל על עצמו להמציא את המודעות הראשונות, האמורות להתניע את הזרימה ולפתות את הקהל להצטרף. הבחור, חנוך קציר שמו, נכנס לאווירה וללא כל התחבטות קרא למדור בשמו: "קח-תן", כי זה מה שהוא.

השם החדש התקבל כאילו היה שם מאז ומעולם, לאחר הסרת המקף ושימוש בניקוד כדי למנוע טעות הגייה. לא בכדי ויתרנו בשלבים מתקדמים על "מטרופולין" ו"אבטיח" וקראנו לעיתון בשמו, "העיר", כי זה מה שהוא. לא נותר לנו אלא לקוות שהעיר הממשית תהיה מה שהיא.

היי לי אם ואחות

"פנקס הקטן. עבד צייתן נחמד וסקסי מעוניין לשרת מלכה יפה וחטובה (או זוג דו-מיניות)"

גליונותיו הראשונים של "העיר" יצאו בקול דממה דקה. רבים מעותקיו, שהופצו חד-צדדית לקיוסקים הלא-מובחרים ולחנויות המכולת הסתמיות (הפיצוצייה עודנה בגדר חזון לשנות ה-90), נותרו כלואים בחבילות. בעלי הקיוסקים דרשו תשלום תמורת הזכות להציג את המוצר החדש, והרבה חבילות לא נפתחו כלל והתגלגלו לשווקים כחומרי אריזה. ובכל זאת, כעבור שבועות מעטים, הופתעה מזכירת המערכת, שבאה לאסוף את חבילת הדואר הצמוקה מבית-הדואר הסמוך, למצוא שק עמוס מכתבים וגלויות, והכל באותו נוסח: "לכבוד קחתן, ת"ד 4801, אבקשכם לפרסם את המודעה הבאה...".

"העיר", שחיפש את עצמו בין אולם מועצת העיר לרחובות התבלינים בדרומה, בין סצינת הרוק בקולנוע דן ומועדון פינגווין לחריגות בנייה בצפון החדש, הפך באחת למצרך מבוקש. ראשונים ניעורו מחפשי הפורקן. אנשים שהם מתת האל, שלקחו על עצמם שליחות חשובה – לענג את נשות (או גברי) גוש דן.

אחרי הכנועים, השתלטניות, הגואלים והמתרפסים, החד-הדוּ-והטרנס-מיניים, החלו לטפטף בזרם גובר והולך המודעות המהוגנות יותר. סחר חליפין במוצרים ובשירותים, אירועים, התכנסויות, מפגשים – וכל מה שעושים היום בפייסבוק. מתחת לחזותה המתנמנמת, תל-אביב נחשפה כעיר חטאים היפראקטיבית. גולם ה"קחתן" קם על רגליו.

חודשיים לאחר צאתו לאור, מצאו עצמם אנשי צוות "קחתן" נאבקים בהמונים הקובלים על שמודעתם נשארה בחוץ. כל תושבי העיר, אלה שחיברו מודעות ואלה שקראו אותן, צבאו על הקיוסקים ואילצו את בעליהם לפתוח את החבילות ולהציגן במקום הכי בולט. הערימות ירדו במהירות, וברחוב גאולה דנו אנשי המערכת והשיווק בהגדלת העיתון ובהעלאת תפוצתו. סוחרי שוק הכרמל חזרו לארוז בעיתונות המסורתית.

היו התלבטויות אתיות, למשל עד כמה ניתן להרחיק לכת בפורנוגרפיה מילולית, אבל אלו לא הגיעו לכלל דיון נוקב. פעלנו על-פי סדרת כללי אצבע, רופפים וגמישים למדי, ובכל זאת לכל מודעה שפורסמה קדם וידוא טלפוני. עיקר המאמץ הושקע במניעה ממפרסם יחיד להציף את המדור במודעותיו ומספאמרים מסחריים לתפוס עליו טרמפ. הצוות למד לזהות נודניקים, טרחנים ומניפולטורים ולנטרלם. אשר לחפצים ושירותים, נקבע כי סחר החליפין לא יוגבל – ויכלול אפילו החלפת דירות בקיץ – ואילו מכירת חפצים משומשים תותר רק כשערכם נמוך. למרות התשתית המשפטית האלסטית, זרם נהר המודעות הקטנות ללא הפרעה.

גם החיים במערכת השתנו. הדירה העלובה בגאולה הפכה מקום התכנסות לטובי הכותבים. באין מערכות שידור, אלה באו מדי שבוע והביאו את תוצרתם עימם, או שחיפשו מכונת כתיבה ופינה פנויה להקליד בה את טוריהם. ובעוד שהטקסטים הנכתבים עוברים את מסע הייסורים של הקלדה במסדרה ועימוד בהדבקה, חיטטו הכותבים בערימות הגלויות והתחרו ביניהם בניסוח כותרות. השורה המיתית "היי לי אם ואחות", שהופשטה ממטעניה הרוחניים, היתה נקודת המוצא.

"ביזוי המידות הטובות"

"...שכנתי גומרת ביחד עם הכלב שמשמיע נביחות משונות. אני לבדי בבית, וזה מדליק אותי בטירוף... "

טורי המודעות הקטנות, המשוחררים מכל עכבה, חוללו תגובות ערות וויכוחים נוקבים, הן בקהל קוראי "ליברסיון" והן בין חברי המערכת, והתגלגלו עד לבית-המשפט. בעוד שהימין הפוליטי גינה את תוכני המודעות וראה בהן הפקרות, השמאל הממסדי ביטל אותן כהבל זעיר-בורגני. כך מספרת ניקול ס', שהיתה חברת צוות עריכת המודעות הקטנות מאז צאתו לאור של העיתון ובמשך שש שנים. ב-1979, השנה שבה פרשה מן התפקיד, ליקטה מבחר מודעות ופירסמה את רשמיה בספר.

חיטוט מאוחר בדברי הימים ההם מגלה כי בתקופת הפתיחות המוחלטת התפתחו תופעות מטרידות. אם המאבק הוא בעריצות הבורגנות, למה לא לבחון מחדש את הטאבו החילוני המקודש ביותר – את הוקעת הפדופיליה? דברים ברוח זו נכתבו ב"ליברסיון" בראשית מאי 1977, בעקבות מאמר שפירסם העיתון ובו הוכרז על הקמת "החזית לשחרור פדופילים", מאמר שגרר תביעה פלילית על "ביזוי המידות הטובות והדחה להפקרות". בשנתיים שיבואו הוגשו נגד העיתון תשע תביעות כאלה בגין פרסומים דומים בעמודי הדעות ובטורי המודעות הקטנות.

העיתון, מצדו, ראה בתביעות מתקפת צנזורים של חברה הרוצה להחניק את המאבק המהפכני, וניצחון קל ל"פראנס סואר" ו"מינוט", שני העיתונים המיושבים בדעתם, כלומר הריאקציונריים, של אותם ימים. סרז' ז'וּלי, העורך, ראה בהתערבות הפלילית משום הפעלת לחץ שנועד להמריץ את העיתון להפעיל צנזורה עצמית ולשוב לערכים שמרניים, כלומר לחזור להפרדה המסורתית בין פוליטיקה לסקס. ז'ולי ראה בכך ניסיון בוטה לייבש עיתונות חדשנית המשקפת את רוח הזמן, על הסתירות שהיא מביאה בכנפיה. "חופש העיתונות מונח כאן על הכף", סיכם.

בהשוואה לכך, "קחתן" של "העיר", שראה אור ממש באותם ימים, נראה כמסיבת אורנג'דה של מסדר השתקנים. איש משולחי הגלויות לא הפליג בדמיונו, או לפחות בניסוח הדברים, אל המחוזות הרחוקים שמחוץ לחוק. היו שסלדו מתוכני המודעות, אבל שום תלונה או קובלנה פלילית לא הוגשה מעולם נגד המדור ועורכיו. ההזיות המיניות בפרובינציה התל-אביבית היו חפות מכל תודעה מהפכנית. זה היה תוצר זעיר-בורגני מובהק. נועז, משועשע בדרך-ככל, וכה תמים.

הבורגנות מטילה וטו

"מי יוכל להשאיל לי נעלים מידה 44 עד שאתקן את המגפיים?"

לא בכדי הגיע "ידיעות אחרונות" למעמדו הדומיננטי. הדוקטרינה של בעליו ועורכיו עקבית ומנצחת. בימים שקטים העיתון אינו מרבה ליזום, אבל כשראשיו מזהים איום, הם ממהרים לנקוט אמצעי בלימה. אם אפשר מאחורי הקלעים – מה טוב, ואם לא, הם מעמידים בזריזות מוצר דומה על המדף, כדי לא לאפשר למתחרה לבסס ראש גשר ולזכות ביתרון הבלעדיות. במקרה של "העיר" עשה "ידיעות" גם וגם.

מיד עם הופעת הגיליון הראשון של "העיר" צורף למהדורת "ידיעות" מוסף "תל-אביבי" מאולתר ומרושל, שהיה בגדר הצהרת כוונות. וככל שרשת מקומוני "הארץ" הלכה ושיגשגה, מיסד "ידיעות" מולה רשת משלו, ואף גייס את מי שנתפס כגדול ההוגים העיתונאיים של הזמן, אדם ברוך המנוח, לעמוד בראשה. זה היה המהלך הגלוי.

במרחב הסמוי מעין ביקשו הבעלים המנוחים של "ידיעות", נח מוזס האב ודב יודקובסקי, מ"הארץ" להסיר את "קחתן" מעל עמודי "העיר". לטענתם, מדור מודעות החינם מכרסם במעמדו של "הלוח הכפול" שבבעלות משותפת לשני העיתונים. "הלוח הכפול" שלט אז בשוק המודעות הקטנות בתשלום, וכמעט כל מי שרצה למכור או לקנות מוצר או שירות נזקק לו, בתשלום נכבד.

לא ש"קחתן" היה, בתחומי עיסוקו ובממדיו, תחרות ישירה ללוח המשותף, אבל המו"לות החשדנית מראש מצד "ידיעות" כלפי כל הפרת סטטוס-קוו זיהתה ב"קחתן" יכולת לקרוא תיגר על ההגמוניה הכפולה של שני העיתונים ועל הלוחות הממוסדים בכלל. בשנת 1981 המחשב האישי הראשון היה אמנם בגדר רעיון מגושם, ורשת של מחשבים אישיים כלל לא עלתה על הדעת, אבל שירות מודעות החינם בעיתונים כמו "ליברסיון" ו"העיר" רמז לאן הדברים עשויים להתפתח.

עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", עמד בגבורה בלחץ (שבא גם מבית "הארץ"), אך לבסוף ביקש להסיר את "קחתן" מן העיתון באופן זמני, עד שהעניין יוסדר. לאחר שנכשלו כל נסיונותיו להגיע עם "ידיעות" להסדר על התנאים לחידוש "קחתן", פנה שוקן ל"מעריב" והציע לו שותפות בלוח מודעות חדש. "מעריב" קיבל את ההצעה, "הארץ" פרש מן "הלוח הכפול", חבר ל"מעריב", ו"הלוח החדש" (שסמלו תרנגול) יצא לדרך. יחד איתו חזר "קחתן" ל"העיר", והפעם הופיע בקונטרס נפרד, לצד מדריך האירועים, ומספר המודעות בו גדל פי חמישה ויותר.

עם השנים רוקן "קחתן" ממהותו, וניהול הלוחות הפך תעשייתי ושטוח. האינטרנט, ובמיוחד הרשתות החברתיות, ייתרו אותו כליל. לוחות המודעות הקטנות הפכו חינמיים והעיתונות המוסדית נחלשה מאוד. בצעירותי חשבתי שנכונו ל"העיר", כמו ל"הארץ", חיי נצח, שכן תושבי העיר ואזרחי המדינה תמיד יזדקקו לשכמותם. היום ברור שגם הנצח הוא קצרצר ותזזיתי, ואני מתנחם בכך שזכיתי – יחד עם עמיתים דעתנים וקהל קוראים ביקורתי – ללא מעט רגעים של אושר עיתונאי פשוט. לחוויית הצמיחה של עיתון, ולא רק לייסורי דלדולו. לתחושה מרוממת הרוח שעיתונות עשויה להקרין את ערכיה לתוך החברה שבה היא פועלת – בתמימות, ללא סקרי שוק, ייעוץ אסטרטגי ויח"צ – ואולי לעשותה לטובה קצת יותר, פתוחה יותר, עצמאית ברוחה ומשוחררת.

תרגום מצרפתית וייעוץ: תמי ליטני