בגיל 93 ושבועיים, אחרי כמה שנים של בריאות רופפת והאדרה הולכת וגוברת מצד סובביו, נפטר הרב עובדיה יוסף. פטירתו של הרב, איש דת חשוב ומנהיג פוליטי של תנועה רבת-כוח, היא אירוע מרכזי בציבוריות הישראלית וכזה שכלי התקשורת, ובכללם העיתונים, נערכו לו מבעוד מועד. ככזה, מותו של הרב זוכה הבוקר לסיקור בנפח יוצא דופן, שאם יושווה למקרי מוות מתוקשרים אחרים שאירעו בשני העשורים האחרונים, עשוי להתברר כי הוא נופל רק מנפח הסיקור שהוענק לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
ההלוויה של הרב היתה יותר גדולה. "זאת היתה הגדולה, ההמונית והצפופה בין כל ההלוויות שהיו בישראל", כותב נחום ברנע ברשימה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "עשרות אנשים זרקו אתמול פתקים לתוך הקבר של הרב עובדיה, עוד בטרם נטמנה הגופה", כותב ב"מעריב" שלום ירושלמי. "אני לא בטוח שהמספר שנזרק לאוויר – 800 אלף – מדויק, כשם שאין לי שום ביטחון שבהפגנת המיליון ב-2011 השתתפו מיליון, ובהפגנת ה-400 אלף ב-1982 השתתפו 400 אלף", כותב ברנע ("הלוויית ה-850 אלף", קוראת כותרתו של סיקור ההלוויה בעיתונו של ברנע).
כאדריכל של תנועה דתית שהפעילה גם זרוע פוליטית, זרוע חינוכית וזרוע עסקית, לפחות ביממה שלאחר מותו זוכה הרב עובדיה יוסף בעיקר לסיקור חדשותי כמו-ממלכתי, נוסטלגי בטרם עת, המצניע את עובדת עמידתו בראש פירמידה שהתגלתה לא פעם כמערכת מסואבת שברבים מבכיריה ומזוטריה, ובכללם בן-טיפוחיו הראשי, דבק גם כתם פלילי. רוב צרכניה של העיתונות החילונית המודפסת, שלא יהיה מוגזם להניח שחלק הארי של יצרניה לא נחשף להגותו של הרב המנוח, קיבלו בבוקר שלאחר מותו בעיקר מידע מתומצת הקשור לתפיסת עולמו הרוחנית, לקומץ מפסיקותיו ולמהפכה שכפי הנראה חולל בחייהם של אלה הנשמעים להנחיותיהם של כוהני דת.
"הוא היה תלמיד ישיבה מבריק וסומן כעילוי. הוא הפך לרב נערץ. הוא הטביע את חותמו בפסיקות הלכתיות אמיצות. הוא היה המנהיג הדתי המשפיע ביותר בפוליטיקה הישראלית, אבל גם שנוי במחלוקת. בגיל 93 נדם אתמול לבו של הרב עובדיה יוסף. המונים נפרדו ממנו בהלוויה הגדולה ביותר שראתה המדינה", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", מתחת למכתם הדבילי "עצב רב", שהוא הכותרת שהחליטו להצמיד עורכי העיתון לסיקור הנרחב של מות הרב וההמון הרב שהתייצב להלוויה.
"אבא היקר והאהוב, לא קלה הכתיבה בשעות אלו", כותב ח"כ אריה דרעי, בן-טיפוחיו הראשי של הרב יוסף, בטור הספד המתפרסם ב"ידיעות אחרונות", הנוהג להעניק למורשע-בעבירות-שחיתות-שהוא-גם-פוליטיקאי יחס מחבק ובתמורה זכה ממנו לטקסט בלעדי שנכתב, על-פי דרעי, ברגעים שבהם כוסתה גופת הרב בעפר. לצדו מתפרסם הספד מאת הרב יצחק יוסף, בנו של המנוח והרב הראשי הספרדי, והספד מאת ח"כ אלי ישי, בן-טיפוחים נוסף, שלאחר מאסרו של דרעי מונה לראש הזרוע הפוליטית של ש"ס. "הרב עובדיה יוסף היה פוסק הלכות נועז ואמיץ לא פחות משהיה מעמיק וידען. רק עכשיו, לאחר לכתו, שבים ומזכירים את פסקי ההלכה המופלאים שכתב", כותב ישי.
מלבד סיאובה של ש"ס, נראה שב"ידיעות אחרונות" החליטו להצניע גם את המעשים שלאורך השנים זיכו את הרב בכותרות המרעישות שהפכו אותו לבן-בית גם במשפחות שאינן שומרות מסורת או עוקבות באדיקות אחר המערכת הפוליטית – התבטאויותיו הגדפניות, שבאופן מסורתי ממוסגרות כחלק מאופיו המיוחד (אופי זה, המתאפיין על-פי כלי התקשורת גם במידה של ניתוק מהסביבה, כולל ככל הנראה מידה מסוימת של מצג שווא).
עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע בהלוויית הרב עובדיה יוסף, אתמול (צילום: נתי שוחט)
"אינני יודע הרבה על פסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה", כותב ברנע. "בכך אני לא שונה מרוב מספידיו החילונים, מהנשיא פרס ומטה, שהפליגו בשבחי ידיעותיו בהלכה, למרות שלא קראו את ספריו מעולם. אבל את תרומתו לפוליטיקה ולחברה הישראלית מכירים גם החילונים. [...] כפוליטיקאי הוא היה אימפולסיבי מדי, נמהר, פופוליסט. ככל שהוסיף שנים לשונו השתחררה, שלא בטובתו".
"כמה טונות של לעג וציניות שפכה התקשורת על הרב יוסף בשנים האחרונות, שהיו מלאות ברוע, בבורות ובציניות שמקורם בעולם מושגים רחוק מתרבותו וממסורת חייו", כותבת שושנה חן, כתבת הצרכנות הוותיקה והחרדית של "ידיעות אחרונות", בטור הספד המתפרסם במדור הדעות של העיתון.
"ליגלגו על הצ'אפחות, על ציטוטים שלפעמים הוצאו מהקשרם [...] ולא תמיד נעשה ניסיון להבין מה מקור הדברים, למי הם מכוונים, על איזה רקע הם נאמרים ועל מה הם מתבססים. מי היה מעז ללגלג כך על חתן פרס נובל בפיזיקה, בכלכלה או ברפואה, שלא תמיד אנחנו מבינים על מה הוא מדבר", כותבת חן.
"לשונו המשולחת פגעה ברבים וטובים, ואני – שמכיר היטב את משנתו – מעולם לא הצלחתי לפענח את הסגנון הפוגעני הזה", מודה מעל אותה במה בני לאו, רב שלו תואר דוקטור בגין מחקר מקיף שערך על תפיסתו ההלכתית של הרב יוסף.
ירושלים, אתמול (צילומים: נתי שוחט ויונתן זינדל)
בטבלואיד המתחרה בחרו באופציה ממלכתית למראה ומנומסת אף יותר, שבמבט ראשון גם מוותרת מראש על אמירה כלשהי. "הרב עובדיה יוסף, תרפ"א–תשע"ד (1920–2013)", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". אירועים היסטוריים כמו זה שאירע אתמול הם מטבעם רגעים רכים, שבהם עיתונאים יכולים, אם הם רוצים, להיסחף מעט יותר מהרגיל אל מחוזות של פרוזה ותעמולה. "ישראל היום", שהתנייתו הקבועה היא קידום תדמיתו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, הוא העיתון היחיד שמפרסם הבוקר "הספד" מאת בנימין נתניהו, שבעבר כונה על-ידי המנוח "עז עיוורת".
"סמל של חוכמה, תבונה ועצה" היא הכותרת שהוענקה לדבריו של נתניהו, המכנה את הרב "שר התורה של דורנו". הספדו של נתניהו, שאינו כולל ולו מלה אחת על עשייתו הפוליטית של הרב או על מעשיו השנויים במחלוקת, זוכה להשתבץ בהפניה הראשונה מבין התשע המופיעות על שער "ישראל היום". לצד הנוסח המלא של דבריו מופיע הספד מאת נשיא המדינה שמעון פרס. בניגוד להספדו של הנשיא, שעוצב כמאמר אך הושם במרכאות, הספדו של ראש הממשלה מוצג כטקסט פובליציסטי לכל דבר. שני הטקסטים הללו, מאת ראש המדינה בפועל וראש המדינה הסמלי, הם הבוקר הכפולה הפותחת של עיתון זה.
טור הספד שני בחתימת ח"כ אלי ישי, יריבו של דרעי (שאת נוכחותו הבולטת באירועי האבל החליטו ב"ישראל היום" להצניע), מתלווה לטור מאת הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, הקורא כמנהגו להתמקדות בחיובי, על-פי מסורת "אחרי מות קדושים אמור". "אין ספק כי היסטוריונים ופרשנים ועיתונאים, אשר יחלו לעסוק במורשתו כבר בימים הקרובים, ימצאו פסי צל לצד נקודות של אור", כותב מרגלית. "אך בליל אמש, בעוד המונים מבכים את לכתו של מורה הדור שלהם ומתגודדים בבית-העלמין הצפוף בסנהדריה, ירושלים, ראוי לזכור את הישגיו ואת התקוות שתלה בלב תומכיו".
עורכי עמודי החדשות של "ישראל היום" מתיישרים לפי הקו הזה גם הבוקר, ומעניקים לסיקור החדשותי את הכותרות "אבידה גדולה לעם" (ציטוט מעובד ובלתי מיוחס מדבריו של נתניהו), "יתומים מרב", "13:20, לבו של הרב נדם", "עשה מהפכה בהלכה", "התיר את עגונות צה"ל" ו"כבוד עולמי".
סטרא אחרא
"800 אלף נפרדו מהרב עובדיה", מודיעה הכותרת הראשית היבשה של "מעריב", הנדפסת מעל תמונה לילית סתמית של המוני אבלים ("נפטר הרב עובדיה יוסף, מנהיג ש"ס ומגדולי פוסקי ההלכה בישראל" היא הכותרת הראשית של העיתון האח, "מקור ראשון", שחרף האוריינטציה הדתית שלו וגישתו האוהדת לרב, מספק הבוקר את הסיקור הדל ביותר של מותו). הטקסט המרכזי בכפולה הפותחת של "מעריב" הוא הספד שנשא אריה דרעי, ולצדו הספדו של הנשיא פרס. מאמריהם של כותבי "מעריב" נדחקים לצדדים ולעמודים הבאים.
דב אלבוים, חוזר בשאלה, כותב כי מותו של הרב מסמן את בואו של עידן שבו "לא יהיה יותר לאף מגזר חרדי – ספרדי או אשכנזי – אף לא מנהיג אחד שיוכל להשיג קונסנזוס מסדר גודל כזה". לדבריו, במובנים רבים, "הסיסמה שהדריכה את חייו ואת פועלו של הרב יוסף היתה עבורו לשוט מצליף ודכאני, שבאמצעותו היכה בכל מי שהעז לא לסור למרותו ולקבל את פסיקתו ההלכתית החדשה, שאיננה מכירה במסורות הנבדלות של כל עדה ועדה [...] יום פטירתו של הרב יוסף", קובע אלבוים, "מבשר על פריצתה לפני השטח של אופציה הלכתית מסורתית שהוכחדה על-ידיו בשיטתיות קפדנית בעשרות השנים האחרונות".
התקווה של אלבוים היא חזון הבלהות של חסידי הרב. "חשרת עננים מכסה על ש"ס ואין לדעת לאן תלך התנועה הזו ומה יישאר ממנה אחרי שהרקיע יתבהר", כותב שלום ירושלמי בכפולה השלישית של "מעריב", המוקדשת למאבקי הירושה במפלגה שאנשיה סרו עד כה למרותם של הרב ושל שליחיו. ירושלמי מעריך כי הימנעותו של הרב יוסף ממינוי יורש "עלולה לפלג את ש"ס ולחרב חלק חשוב ממפעל חייו", ומנבא כי בהעדר המנהיג הרוחני, עשויה המפלגה שהקים לאבד את עוצמתה הפוליטית ולהתייצב על "ארבעה או שישה מנדטים", כפי שהיו לה בראשית ימיה. כתבה מאת אריק בנדר מוקדשת להיותו של הרב "מגדף סדרתי".
"מת מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף; 800 אלף השתתפו בהלוויה", מבשרת הכותרת הראשית של "הארץ", המדגישה את זהותו הפוליטית הסקטוריאלית של הרב ובכך מכילה דוק של צרימה: הגדרתו המגמדת כ"מנהיג ש"ס" בלבד עומדת בסתירה להמונים שפקדו את מסע ההלוויה, שלפי הדיווחים, רבים מהם מזוהים עם מגזרים אחרים.
כותביו של מאמר המערכת הבלתי חתום של "הארץ" קובעים כי הרב עובדיה יוסף התבלט בפסיקות "חדשניות ופורצות דרך", מזכירים לטובה את הכרעתו שלפיה "פיקוח נפש דוחה שטחים" וגורסים כי "השפעתו הגדולה ביותר קשורה בהיותו סמל בעבור מאות אלפי יהודים מזרחים בארץ ובעולם".
לרעה מציינים כותבי המאמר את גידופיו של הרב, טיפוח של תרבות של קצבאות והדרת נשים מרשימות ש"ס לבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, ומזכירים כי תרם גם ל"קיטוב ולפילוג בחברה הישראלית" וכי "חתר תחת הלגיטימיות של בית-המשפט העליון". "הארץ" הוא הבוקר העיתון היחיד המייחס לרב המנוח כינוי גנאי של ממש: "הרב יוסף ייצג היבט גזעני של היהדות, וטען כי הגויים נולדו רק 'בשביל לשמש אותנו, לשרת אותנו. אם לא, אין להם מקום בעולם'", נכתב במאמר המערכת. "יש לקוות שלצד שימור הרוח ההומנית שעמדה בבסיס פסיקותיו המוקדמות, יבכרו ממשיכי דרכו של הרב יוסף לבחור בדרך של השתלבות בחברה, בכלכלה ובצבא", נחתם המאמר.
"בשני העשורים האחרונים לא היה כאן ראש ממשלה שלא רצה בקרבתו ולא היה כמעט ילד בישראל שלא ידע מיהו; עשרות ספרי הלכה נכתבו בעקבותיו, דורות של מומחים ועיתונאים ניתחו את מהלכיו, ביוגרפיות ודוקטורטים הוקדשו לדמותו ולמשנתו, ועדיין – תמיד ריחפה החידה הלא פתורה מעל ראשו: מיהו באמת הרב עובדיה יוסף?", כותב יאיר אטינגר, כתב ופרשן "הארץ" לענייני חרדים, בהמשך העיתון. "מנהיג מפלגה סקטוריאלית או מהפכן חברתי? האם הנציח בערות אצל צאן מרעיתו, או שמא תנועתו קוממה מעפר ההשפלה המוני מזרחים שישראל הראשונה בזה להם? האם היה פוסק רגיש ואמיץ או שמרן כוחני? האם זהו הרב המגדף משיעורי מוצאי שבת, או איש הלכה הומניסט ומקל? האם זרע מחלוקת בחברה הישראלית, או שמא חיבר קצוות? כל התשובות נכונות".
בטור המתפרסם מתחת למאמרו של אטינגר כותב דוד לנדאו, עורך "הארץ" לשעבר, שבא במגע עם הרב ועם אנשי ש"ס כשסיקר את תחומם, כי המנהיג הרוחני עשה את הטעות שאלברט איינשטיין השכיל שלא לעשות. איינשטיין, כותב לנדאו, היה מוכר כבר כמדען דגול בעת שהוצע לו לכהן כנשיא מדינת ישראל. לו היה נענה להצעה, כותב לנדאו, "היה נוצר בלבול גדול באשר למקור גדולתו", שכן היה נאלץ לצמצם את היקף מחקריו, ואולי גם היה נחקק כמדינאי אפרורי.
"ואכן, זה מה שמאיים לעוות את המוניטין של הרב עובדיה", כותב לנדאו. "כיום מזהים אותו, מתאבלים עליו ומהללים אותו כ'מנהיג הרוחני של ש"ס', כאילו היה התואר הפוליטי הזה הכבוד הגדול ביותר שנפל בחלקו. ולמעשה, הכבוד הפוליטי הזה היה תוצאה ישירה של גאונותו בלימוד תורה. [...] נזדמן לי לראות את השינוי שחל בו מקרוב מאוד, ועלתה בי אז, ועד היום, תרעומת מרה כלפי העסקנים של ש"ס – אשר חטפו באופן ציני את גאון הדור וגדול הפוסקים בדורו למען מטרותיהם הפוליטיות.
"למרבה הצער, מותה של מרגלית, אשתו הענווה אך הקשוחה של הרב, ב-1994, הקל על מזימתם. בשעה שסוחררו ראשיהם של בני הזוג יוסף מההתרגשות ומהפרסום שבפוליטיקה, שמרה מרגלית בקנאות ובנחישות על זמן הלימוד של הרב ומנעה מהעסקנים להיכנס אליו כשלמד או כתב. כעת היתה דרכם פנויה. בהתמדה ובעזרת כמה מילדיו, הם קנו להם אחיזה בחייו ובחשיבתו. בידיהם הוא באמת הפך ל'מנהיג הרוחני של ש"ס' ונדחק להגנה פתטית על סדרה של פוליטיקאים מושחתים".
החלטתם של עורכי "הארץ" להזכיר גם היום את קשריו של הרב המנוח עם מחוללי שחיתות ציבורית מבדילה עיתון זה משני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". עיתון נוסף המעניק הבוקר במה לדיון בנושא זה הוא "מעריב". "אף שמבחינתו של הרב עובדיה תנועת ש"ס היתה מכשיר בלבד, בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית הוא ייזכר כמי שעמד בראש מפלגה שבמשך שנים היתה סמל לשחיתות וסחיטת הקופה הציבורית", כותב ניצן חן, בעבר עיתונאי לענייני חרדים שגורש מעל פני הרב על רקע סיקורן של אותן פרשות שחיתות, וכיום ראש לשכת העיתונות הממשלתית.
בראייה היסטורית, כותב חן, "הרב עובדיה ייזכר בעיקר בזכות תעוזתו וחדשנותו במציאת פתרונות יצירתיים לנושאים הלכתיים מורכבים". בעוד דור או שניים, הוא מנבא, יישכחו אמירותיו השנויות במחלוקת ומאבקי הכוח בש"ס, שספק אם תהיה קיימת במתכונתה הנוכחית. "מה שיישאר יהיה המורשת של 'חכם עובדיה' – מהפכן ספרדי, שחמישים הספרים שחיבר כבר הפכו לנכסי צאן ברזל עבור קהילות יהודיות בישראל ובחו"ל. ספרים אלה יישארו לדורות בארון הספרים היהודי".
בן-דרור ימיני, במאמר שנדחק למדור הדעות של "מעריב", יוצא נגד האופן שבו ניצלה מפלגתו של הרב יוסף את מוצאם העדתי של הנמנים עם קהל היעד שלה כדי לצבור הון פוליטי. "אומרים על הרב יוסף שהוא זקף את קומתם של בני עדות המזרח", כותב ימיני. "איך? איפה? האם בשלושת העשורים של ש"ס היא עשתה משהו טוב למזרחים? לא היה ולא נברא. שלושת העשורים הללו מתאפיינים רק בדבר אחד: יוצאי ארצות האסלאם, שקרויים ספרדים, ואולי מזרחים, הפכו ליותר ויותר חרדים [...] הדאגה של המפלגה היתה לתקציבי ישיבות. לא לחלשים ולא למזרחים. מפא"י היכתה אותם בשוטים, ש"ס ייסרה אותם בעקרבים", הוא כותב, וקובע: "ש"ס אינה תוצר של יהדות מזרחית. היא מורכבת, רובה ככולה, מאנשי הזרם הליטאי".
חגי סגל, שכמו לנדאו ב"הארץ" קובע כי הקמת מפלגת ש"ס היתה טעות חייו של הרב, כותב ב"24 שעות" על ביקורו של פוסק ההלכה בהתנחלות עפרה בעת שכיהן כרב ראשי ומוצא מקום לניגוחו על רקע עמדותיו הפוליטיות. "ברוב נחמדותו הוא לא הזכיר אפילו ברמז את פסק ההלכה המפורסם שלו בענייני שטחים ושלום", כותב סגל. "סוגיית השטחים והשלום נתפסה אז כעניין תיאורטי בלבד, בערך כמו סוגיית שניים אוחזין בטלית או שור שנגח את הפרה. אריה דרעי, אברך אלמוני אז, התגורר עדיין בהתנחלות מעלה-עמוס שליד בית-לחם. אחר-כך דרעי עבר דירה לירושלים והצחוקים פסקו. הרב עובדיה הפך מאישיות הלכתית נערצת למנהיג פוליטי שנוי במחלוקת".
להערכת סגל, הקובע כי "הרב הגאון מירושלים היה תמיד שמאלני יותר מצאן מרעיתו", ברבות השנים תישכח ש"ס, כמו גם "המלים הקשות" שהטיח הרב ביריביו, והוא ייזכר בעיקר כגדול בתורה. "אחרי הכל, מקומו הטבעי היה תמיד בבית-המדרש, לא בחוג למדע המדינה".
הרב עובדיה יוסף במעמד הכתרת בנו לתפקיד הראשון-לציון, 16.9.13 (צילום: יונתן זינדל)
סיון רהב-מאיר כותבת באותו מוסף על הופעתו הפומבית האחרונה של הרב, בבית-כנסת בעיר העתיקה בירושלים, במעמד שבו הוכרז באופן רשמי על מינוי בנו לתפקיד רב ראשי. "הפער בין עזרת הנשים לעזרת הגברים באירוע הזה היה גדול. אולי אפשר לומר שלמטה, בעזרת הגברים, נראתה ש"ס כפי שהיא – ובעזרת הנשים, כפי שהיא היתה יכולה להיות. למטה, העסקנים של אריה דרעי התחככו בעסקנים של אלי ישי במבטים לא מפרגנים, רבים ציינו שהרב היוצא, שלמה עמאר, לא הגיע אל הטקס של מחליפו בגלל המתיחות הרבה בצמרת ש"ס". גם רהב-מאיר סבורה, או אולי מקווה, כי בעוד כמה דורות תיזכר מורשתו התורנית של הרב, ולא המפלגה שהקים.
"התקשורת מגיעה במצבי קיצון וקצה, לא בשגרה", כותבת רהב-מאיר בהמשך הטור. "לכן לפני כמה שנים ניסיתי לעבור בבקרים בבית המפורסם ברחוב הקבלן 45 גם לא בימי משברים קואליציוניים ודרמות פוליטיות. בלי לחפש את אריה דרעי על המדרגות בפתח הבית. גיליתי שם מדי בוקר לפחות שתי משפחות שמגיעות מרחוק, מהפריפריה. דימונה, אופקים, ירוחם, קריית-שמונה. הם קמו לפנות בוקר ובאו להצטרף לתפילת שחרית עם הרב כדי שיהיה סנדק בברית המשפחתית. הם שמו כיפה על הראש רק בכניסה לבית. [...] הבקרים האלה גרמו לי להבין את סוד כוחה של ש"ס. הוא לא מגיע מהח"כים בחליפות היוקרתיות והעניבות החדשות המסתופפים שם בבוקר לתפילה, אלא מאשה שילדה לפני שמונה ימים בבית-שאן וקמה בארבע בבוקר כדי להגיע לבית ברחוב הקבלן".
האיום האיראני
"החברה שבונה את קו הרכבת באילת ברשימה השחורה", מדווח ב"כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי. על-פי הדיווח, החברה הסינית שנבחרה להקים את הקו על-ידי משרד התחבורה מופיעה בשתי "רשימות שחורות" אמריקאיות המגבילות את יכולתם של אזרחי ארצות-הברית להשקיע בה – האחת מטעם הסנאט של מדינת אילינוי והאחרת של קרן הפנסיה של המגזר הציבורי במדינת אוהיו – וזאת בשל קשרים עם ממשלת איראן. "במידה ויוחלט על ביצוע הפרויקט באמצעות ממשלה זרה וסין תיבחר להקים את המיזם, נקפיד על כך כי לא תעבוד עם שום חברה הפוגעת בחרם מול איראן", נכתב בתגובת משרד התחבורה.
ענייני תקשורת
"דו"ח: הידרדרות עולמית בחופש הפעילות באינטרנט", נכתב בכותרת בולטת בקונטרס החדשות של "הארץ", שבו כותב עודד ירון על מסמך שחיבר הארגון Freedom House. "סקירה של 60 מדינות מעלה כי ביותר מחצי מהן נחקקו בשנים האחרונות חוקים שמגבילים את הפעילות ברשת, לצד עלייה במעצרים ובתביעות נגד גולשים".
"למה מתכוונים כשאומרים 40% רייטינג?", תהתה כותרתה של כפולה שהתפרסמה בגליון אמש של "גלובס". "המדדים מראים 40% צפייה ואף יותר, והשיאים נשברים בזה אחר זה, אך מי באמת נכלל במספרי הענק האלה ולמי הם מתייחסים? ובכן, להרבה פחות ממי שנדמה", כותב לי-אור אברבך, המאזכר את החלטת שר התקשורת גלעד ארדן לבחון מחדש את אופן הדירוג. על הדרך שהובילה להחלטת השר ניתן לקרוא בהרחבה כאן, באתר "העין השביעית".