התרשלות דיפלומטית
"נביא הזעם" היא כותרתו של "מעריב", ולצדה תמונה של נתניהו, שהיה עדיף שלא לפרסמה. הצלם (או צילום המסך) תפס אותו בעת נאומו האחרון באו"ם כשפניו מעוותות בכעס ואצבעו שלוחה באיום, כמו דמות של נבל-על מקומיקס קלישאי. לפעמים כדאי להתאפק. שימוש בתמונה לא מחמיאה צריך להיות נשק לא קונבנציונלי. הרי את כולנו אפשר לתפוס מחטטים באף.
"על אובמה הוא לא סומך, לרוחאני הוא לא מאמין, והוא מוכן לעשות הכל כדי למנוע את נפילת חומת הסנקציות על איראן. חדור בתחושה שעליו להזהיר את העולם מהסכמים כושלים עם גורמים קיצוניים, נתניהו מוכן לשלם את מחיר בידודה הבינלאומי של ישראל", נכתב בכותרת המשנה. הסיקור בעיתון עצמו וב"מוספשבת" מגיש תמונה מורכבת, בוודאי יותר מזו של בחירת התמונה לעמוד השער, שמשמשים בה בערבוביה הכרה משתנה בתרומתו של נתניהו לעליית המודעות לאיום הגרעיני האיראני וביקורת נוקבת יותר או פחות על מדיניותו הפרטנית בקשר לאותו איום (דן מרידור, לשעבר "השר לענייני מודיעין", מגיש את התמהיל הזה בדיוק בראיון לשלום ירושלמי בשער מוסף).
"זה לא נעים, ואפילו מביך, אך מה לעשות ונתניהו צודק. הוא היה הגורם העיקרי, ואולי היחיד, שהעלה את נושא הגרעין האיראני לסדר היום העולמי", כותב נחמיה שטרסלר ב"הארץ", וקורא לעולם להגביר את הלחץ על איראן במקום להרפותו. אבל הכותרת הראשית של העיתון מצביעה דווקא על כישלון מסתמן של מדיניותו של נתניהו, גם אם העורכים עושים זאת בלי אילוסטרציות פוגעניות. "ממשל אובמה מתנגד לסנקציות נוספות על איראן", נכתב בכותרתו הראשית של העיתון. "בניגוד לדרישתו של נתניהו", נכתב בכותרת הגג.
גם כותרות אחרות בגיליון משדרות מסרים דומים: "נתניהו לאן.בי.סי: 'חמינאי עומד בראש כת פראית'. קרי: זו תהיה 'התרשלות דיפלומטית' לא לבחון את נכונות טהרן"; "דווקא עכשיו, כשהתחזיות שלו מהעבר על חשיבות הסנקציות התממשו, במקום להתענג, נתניהו שוב יצא הפסימיסט הגדול", נכתב בכותרת המשנה לטורו של חמי שלו. "היומיים שהקדיש להענקת ראיונות בארה"ב לא ממש הוסיפו למצבו"; "פקידי ממשל זקפו את גבותיהם לנוכח הראיונות – שוב הוא חוזר לסורו ומטיף נגדנו בגלוי, ועוד פה בבית", נכתב בציטוט המודגש מהמאמר.
אגב, באופן יוצא דופן, מקורה של הידיעה הראשית של "הארץ" בסוכנות ידיעות (רויטרס) ולא פרי עבודתם של כתבי העיתון. השבוע החליטו גם ב"הארץ" להפסיק את הנוהג הלא כל-כך מוצלח של הפקעת כל חציו העליון של שער גליון שישי לכותרות והפניות מגזיניות. אולי יש קשר בין הדברים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בראיון לערוץ של ה-BBC, בפרסית, 3.10.13 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
הסיקור ב"מקור ראשון" יותר נוטה חסד לנתניהו. אורי אליצור מכריז כי "סיבוב הפוקר האחרון הסתיים בניצחון לנתניהו" (כמו בן-דרור ימיני ב"מעריב" ועורכי "ישראל היום", גם הוא משתמש במונח "מתקפת החיוכים" שטבעה לשכת ראש הממשלה), וודאי שאמנון לורד כותב בשבחו של נתניהו (ובעיקר לגנותו של הנשיא פרס, תחביב אחר של לורד, שאינו מתיישר עם תדמית האריאל שרון של פרס). אבל יש גם יש ביקורת על ראש הממשלה בעיתון הדתי-לאומי. במדורו השבועי הקבוע, "פרלמנט לייט", כותב עמית סגל: "בנושא האיראני, הסיבה המהותית היחידה שבגללה נתניהו עדיין זכה לאמון הציבור לעמוד בראש ממשלת ישראל, ישראל מעולם לא היתה פחות רלבנטית. זו נקודה שחשוב לזכור: כאשר הנושא האיראני יורד מעל השולחן, זו לא רק בשורה קשה לישראל, אלא זו עלולה להיות גם בשורה פוליטית קשה לנתניהו, שיישאר בלי סדר יום פוליטי".
בטורו הקבוע במוסף השבועי של "מקור ראשון" עולב אביו, חגי סגל, במנהיגות הישראלית, "הדובי כן-כן של אמריקה", וקורא לה במפגיע לשנות את דרכיה ולהתנהל כמו רוסיה, סוריה, איראן ומצרים ("הגנרל המצרי סיסי בכלל לא טרח לענות לשיחת טלפון של אובמה", מתפעל סגל), וחותך אותו מימין: "הוא לא מאמין לאף מלה וחיוך של רוחאני, אבל באורח מוזר מוכן לעשות עסקים עם ברנש חייכן אחר, אבו-מאזן", קובל חגי סגל על נתניהו.
"בליץ הסברה – גם בפרסית", מתפעלת לעומת זאת ידיעה ב"ישראל היום", הראשונה והיחידה בגיליון המוקדשת לנתניהו. שלמה צזנה ויוני הרש חתומים שניהם על הידיעה הקצרה, המורכבת מציטוטים שאמר נתניהו לעיתונאים העובדים בכלי תקשורת אחרים, התקפה של עורך-דין אמריקאי ידוע על ביקורת ב"ניו-יורק טיימס" על נתניהו ודיווח שלפיו סנטור דמוקרטי בכיר מעוניין בהחרפת הסנקציות על איראן (ימים יגידו איזה דיווח היה מדויק יותר, זה של "הארץ" או זה של "ישראל היום").
"מבחן התוצאה", ישראל השבוע", 4.10.13
הכותרת הראשית של המוסף לשבת היא "מבחן התוצאה". המבחן, לפי עורכי המוסף, הוא של האיראנים: "בין הפסגה בבית-הלבן לבין הנאום התקיף והישיר באו"ם, מנסה רה"מ לפקוח את עיני העולם. אחרי מתק השפתיים ומתקפת הדבש האיראנית, הוא הציג – את האמת. האיראנים עובדים על כולם בעיניים, ובמקביל על הפצצה. ועכשיו, מבחן התוצאה: האם תוכנית הגרעין האיראנית תפורק בדרכי נועם עד האטום המועשר האחרון – או שישראל תיאלץ לעשות את זה – גם לבד?". עורך המוסף, גונן גינת, הוא עיתונאי ותיק ובעל טמפרמנט. אפשר להרהר בתוגה על האולקוס המתגבש אצלו כתוצאה מההסכמה לעבוד בניסוחי "פראבדה" כאלה ועל הניסיון המועד לכישלון להקהות את הכאב על-ידי מחזור של בדיחות קרש משומשות בטורו, שהיום מוקדש – שימו לב – להמלצה להגבלת גובה התעופה של מכשפות בסווזלנד שבאפריקה.
"84%: לא מאמינים שאיראן תפסיק לפתח נשק גרעיני", נכתב בכותרתו הראשית של "ישראל היום". "למי אכפת מה אנשים חושבים?", נכתב בכותרתו הראשית של המוסף המגזיני של העיתון "שישבת", לצד תמונתו של הבמאי האמריקאי-יהודי וודי אלן. כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של אלן, שכבר 20 שנה מתעקש להוציא בקצב מסחרר סרטים גרועים יותר ופחות, התעלמות מהמציאות אינה תמיד תכונה חיובית. בשבוע השני לגלגול הנוכחי והמתמשך עד לזרא של הסוגיה האיראנית (ובשנה החמישית להיווסדו), ממשיך "ישראל היום" לספק קריקטורה של עיתון. האספקט הפוליטי הפנימי של הסוגיה האיראנית כאילו אינו קיים עבור החינמון, כמו גם האפשרות כי מדיניותו של ראש הממשלה אינה מושלמת, ומבחן התוצאה הוא תמיד של היריבים הפוליטיים מחוץ ומבית, ולעולם לא של נתניהו עצמו. כמו אצל אלן, הבדיחה היא על חשבון הצופים, והקוראים.
מעורבות אישית
"מקור ראשון" לא מקדיש היום את הכותרת שלו לנתניהו או לאיראן, אלא לנושא הקרוב יותר ללבם של פרנסי העיתון: מאבק אידיאולוגי בין שמאל לימין בישראל ביחס לערביי הארץ (וגם הזדמנות למאבק ישיר ב"הארץ", מושא החיקוי המוצהר של "מקור ראשון" ומי שהוביל את הכיסוי העיתונאי של ההתרחשות מן העבר האידיאולוגי האחר).
"מתלהט העימות על תוכניות הפיתוח במזרח ירושלים", נכתב בכותרת הגג לראשית, המודיעה: "הקפאת הגן הלאומי בהר הצופים: 'החלטה פוליטית ללא סמכות'". "ארגוני שמאל המבקשים לנתק את מעלה-אדומים מהבירה תבעו לאפשר בנייה ערבית במורדות ההר", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של אריאל כהנא. "השר עמיר פרץ מיהר לקבוע שבמקום 'אין ערכי טבע רגישים', והורה להקפיא את הקמת הגן. ראש עיריית ירושלים: 'התוכנית אושרה כבר בידי כל גורמי המקצוע והיא תקודם'" (אגב, גם היום מודפסת מודעה גדולה של קמפיין ברקת בעמוד הראשון של העיתון).
כמו אתמול, גם "ידיעות אחרונות" בוחר היום באופן מפתיע להפסיק את שגרת הכותרות הראשיות על העימות הדיפלומטי הבינלאומי סביב הגרעין האיראני, ולהחמיץ הזדמנות לחבוט בראש הממשלה (כפי שבחרו היום לעשות ב"מעריב" וכפי שבחרו בכל יום כמעט בשנים האחרונות ב"ידיעות אחרונות") או לטפוח בהערצה על שכמו (כפי שעושים בכל יום ויום ב"ישראל היום" וכפי שהפתיעו לעשות השבוע ב"ידיעות אחרונות"). "לא לתת לסינים לבנות הקו לאילת" היא הכותרת הראשית של העיתון, ציטוט של ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי שמביא כתב הסביבה עמיר בן-דוד.
הלוי "מזהיר", נכתב בכותרת המשנה, "מעורבות סינית בפרויקט הלאומי תפגע אסטרטגית ביחסים עם ארה"ב ועם אירופה. 'הסינים תומכים מסיבית בקיצונים שבאויבינו'. גם הארגונים הירוקים מתנגדים לתוואי המתוכנן". לפי כותרת הגג, "ביום ראשון הממשלה תדון בקו הרכבת לאילת", מה שעשוי להסביר את עיתוי הפרסום ב"ידיעות". ברשת ניתן למצוא עקבות למסע יחסי-ציבור יזום שהניב את החומרים לידיעה ב"ידיעות". ובכל זאת, בהתחשב בכך שהיחסים עם סין ותחבורת הרכבות בישראל אינם נושאים המעניינים בדרך כלל את עורכי "ידיעות אחרונות" כחומרים לכותרות ראשיות, מעניין מהו האינטרס האמיתי מאחורי פרסום הכותרת היום (נכון, בשבועות האחרונים סין היתה מהכוכבות של כותרת ראשית לתחקיר של נחום ברנע ושמעון שיפר, "הפלונטר הסיני", שלפי בן-דוד גם מוזכר בחוות הדעת של הלוי לחברה להגנת הטבע, שעליה מבוססת הידיעה היום – אבל אז המטרה היתה ברורה: ראש הממשלה בנימין נתניהו).
מוניציפלי
"ניר ברקת: בעיריית ירושלים היתה תרבות של שוחד", נכתב בהפניה על שער "הארץ" לראיון של גידי וייץ וניר חסון במוסף השבועי עם ראש עיריית ירושלים. מרפרוף על הכתבה, נראה שהיא מקיימת את ההבטחה שבטיזר. ברקת אומר בשמו דברים שהביאו עיתונאים ממקורות אנונימיים, ואף מוסיף כהנה וכהנה. התמונה המצטיירת מטרידה, מבהילה אפילו. מה שמטריד ומבהיל עוד יותר הוא שהעדויות מכלי ראשון, מפי גורם בכיר, על שחיתות מזעזעת הנוגעת באופן ישיר לחייו של כל אחד ואחד מהתושבים בעיר הבירה של ישראל, וההאשמות החמורות שהוא מטיח כלפי מי שנושאים או נשאו בתפקידים של שרים בממשלת ישראל – נשמעות מוכרות כל-כך.
תרבות של שחיתות. מוסף "הארץ", 4.10.13
הנה דוגמית:
"הארץ": נפגשת עם ליברמן אי-פעם?
ברקת: "בטח, כמה פעמים".
מה היה בפגישות האלה? ליברמן טוען שהוא מעולם לא דיבר איתך על מינויים.
"הוא כל הזמן אמר, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה, שאני לא מספיק עוזר לו 'לקדם את הצרכים של הציבור שלנו', שאנחנו 'לא מספיק עוזרים לאנשים שלו'. אמרתי לו, 'אני לא מבין על מה אתה מדבר. יש לך סגנית ראש עיר וחבר מועצה, חמש שנים איתי בהנהלה, אני נענה למרבית הבקשות שלהם, על מה אתה מדבר? אני לא מבין מה אתה רוצה'".
אחרי כל הפרשות שבהן הוא נחשד, קל להדביק לליברמן מניעים לא לגיטימיים. אתה טוען שהוא משתוקק להחליף אותך כי לא פעלת למנות מי ממקורביו. זה נראה קצת חסר פרופורציה ביחס למאמץ שהוא משקיע בניסיון להדיח אותך. אולי הוא פשוט חושב שאתה ראש עיר גרוע?
"אני לא יודע אם המינויים הם פקטור קטן או גדול בשיקולים שלו. אני שם את זה רגע בצד ומפנה את תשומת לבכם לתהליכי תכנון שמבשילים בירושלים, ומי שמסתכל קדימה מבין שיש פה בסוף הדרך גזר מאוד-מאוד גדול".
אז לטענתך ליברמן מעוניין לעשות פה קופה כלכלית?
"זה לא רק הוא".
גם הוא?
"בוודאי. אין לי ספק. זה כוח, זה כסף, זה שליטה, זה אינטרסים, גם כלכליים, גם פוליטיים, לא מבוטלים. תשמע, היום, מהמקום שאני נמצא בו, אני מבין איזו עוצמה יש בתפקיד הזה. ליברמן ודרעי היו רוצים שמי שיהיה בכיסא הזה יהיה מחויב להם. יש פה תהליכים שכדאי לשים לב אליהם. כשנכנסתי ביטלתי כמה פרויקטים להסבה של שטחים ציבוריים למגורים. מה זה הולילנד? זה היה מתחם למלונאות, נרכש ככזה, שינו לו ייעוד, ושינוי ייעוד זה הון עתק של משאבים. עכשיו, בשינוי ייעוד צריך את האצבע של נבחרי הציבור, צריך מדיניות ראש עיר. אני ביטלתי את מה שהיה, ומתחילת הקדנציה הודעתי בצורה נחרצת, מבחינתי – אפס הסבות. אנחנו עומדים בזה. לא מסיבים לא שטחים חומים, כלומר שטחים ציבוריים, לא מסחר, לא מלונאות. לדברים האלה צריך את ראש העיר, או לחלופין את המדיניות שלו ולחלופין את האנשים שנמצאים למטה, או קומבינות כאלה ואחרות כמו שהיו פה בעבר, ואני יודע שהיו כאן בעבר".
עד כאן המובאה מהראיון עם ברקת. ואולם, לא הוא, אלא ראש עירייה אחר של ירושלים, אהוד אולמרט, מככב היום בשערי העיתונים. ב"הארץ" ממקדים את הסיקור כך: "שאלה אחת ריחפה השבוע באולם בית-המשפט בו העיד אולמרט בפרשת הולילנד, והיא שצפויה לחרוץ את דינו: האם ביקש משמואל דכנר לכסות את חובותיו של אחיו יוסי" (גידי וייץ). ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מוכיחים, לעומת זאת, כי אהבת סנסציה מגשרת על התהום המפרידה ביניהם בתחום האינטרסים. שני העיתונים התמקדו בעימות שכביכול נוצר בין אולמרט לבין ראש לשכתו שולה זקן, המעורבת כמוהו במשפטי שחיתות שונים, על רקע עדותו אתמול של אולמרט במשפט "פרשת הולילנד", הקשור למעורבותו בעסקאות שוחד ענקיות, לכאורה, סביב מיזם הולילנד בירושלים.
המגדלור
"תשאל את בוז'י הרצוג אם משרד הרצוג-פוקס-נאמן הוא שלו או לא", נפתחת כותרת המשנה לראיון ב"גלובס" של שי ניב עם אלון חסן, היו"ר החוזר של ועד נמל אשדוד. "תשאל את שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן אם אין לו קשר למשרד הזה. תבקש מאהוד ברק להסביר לך מה זה החברות האלה שהיו רשומות על שם הבנות שלו כשהוא היה שר ביטחון עם דירה ב-30 מיליון שקל במגדלי אקירוב. שיסביר לך שר התחבורה ישראל כ"ץ איך הוא משלם את המים בחווה שבה הוא מתגורר. ביום שהם יודיעו שהם מתפטרים בגלל העסקים שלהם, גם אני אעשה את זה".
"'כך עושים כולם' – טענה שמטרתה להפנות את הזרקור מלקוח החשוד בשחיתות לאנשים ידועים שחשודים בשחיתות גם הם" (מתוך מילון היחצנות השלם).
מסיבות אחרות
ב"סופשבוע" של "מעריב" (הכתבה מופיעה גם ב"דיוקן") מראיין אבי יופה את יעקב ושירי גורמן, אקטיביסטים בתחום הבריאות, שלפי יופה היו "מהאחראים העיקריים" להתעוררות הציבורית נגד מבצע חיסוני הפוליו של משרד הבריאות. השניים הקימו את הארגון איזון-חוזר ואת קבוצת הפייסבוק "אימהות אומרות לא לחיסון הפוליו המוחלש" (לעומת החיסון המומת, הניתן דרך שגרה). "סייעה להם הודאתם של בכירי מערכת הבריאות כי למעשה מדובר ב'חיסון חברתי' – כזה שלא בא להגן על המחוסן עצמו, אלא בעיקר על סביבתו, ולעצור את התפשטות הנגיף מאדם אחד לאחר", כותב יופה.
"החיסון הזה ניתן כאן בארץ במשך שנים, אז למה פתאום אתם טוענים שהוא לא בטוח?", שואל יופה. "השאלה האמיתית היא אחרת", עונה לו יעקב גורמן. "למה משרד הבריאות התאמץ כל-כך להסתיר את העובדה שהחיסון החי מלווה בסיכון? הסיכון במבצע הזה הוא לא לילדים שמקבלים את החיסון – כי הם הרי מחוסנים – אלא לאוכלוסיות מדוכאות חיסון, כמו קשישים וחולים, שעכשיו חשופים לנגיפים חיים. זה אחד הפרדוקסים: באים להגן על אותם שני אחוזים באוכלוסייה שלא מחוסנים, ובעצם מעמידים אותם בסכנה ממשית".
"יש פער גדול מדי בין הפרסומות המחייכות 'שתי טיפות והמשפחה מוגנת' לבין העובדות", מוסיף גורמן, הטוען כי דווקא מבצע החיסונים ההמוני עלול להחזיר את הפוליו לישראל כמגפה.
לפני הכתבה מתפרסם ב"סופשבוע" ראיון עם פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות (ב"דיוקן" ויתרו על הראיון ופירסמו תקציר שלו כתגובה לראיון עם משפחת גורמן). "יש אחוז קטן שלא מחסן – ממניעים כלכליים, בגלל טרדות החיים או מסיבות אחרות. כשהשוליים האלה נמצאים במרכז השיח ומקבלים במה גדולה, אנחנו מעוותים את ייצוג הציבור", טוען גמזו. מול הטענה כי התקשורת נתנה במה קבועה לאנשי המערכת, מגיב גמזו: "בכירי המשרד זה דבר הרגולטור. החשוב הוא האזרח שעשה את המשימה הציבורית, לעומת האזרח שממשיך לומר, 'לא, נסתדר בלי החיסון'". הראיון ב"מעריב" מוכתר בציטוט המתייהר: "עד סוף השנה נמגר את הפוליו".
מתן חיסון מוחלש נגד פוליו במרפאה במרכז הארץ, 19.8.13 (צילום: יוסי זליגר)
סוגיית החיסונים מוזכרת תדיר, גם באתר זה, יחד עם סוגיות מדעיות אחרות, כמו הערך התזונתי של מוצרי חלב או תיאוריית ההתחממות הגלובלית, תוך ביקורת על הבמה שמעניקים עיתונאים למתנגדי הקונסנזוס המדעי בעניין. הכריכה הזאת יחדיו של עניינים שונים כל-כך לא תמיד מוצדקת. בעוד שביחס לתיאוריית ההתחממות אכן שורר קונסנזוס בקרב קהילת חוקרי האקלים, ואילו לתאגידי ענק יש אינטרס מובהק להתנגד לו, הרי שבסוגיית החיסונים, למשל, ההון נמצא דווקא בצד הקונסנזוס. הקונסנזוס עצמו מובהק פחות (אין להשוות, למשל, טענה מופרכת כמו הקשר בין חיסונים לאוטיזם לחששות אחרים הנוגעים לחיסונים).
אבל ההבדל החשוב יותר הוא עקרוני. עבור הציבור הרחב, תיאוריית ההתחממות היא נושא תיאורטי, בעוד שחיסונים הם נושא אקטואלי הדורש החלטה ממשית מכל הורה לילדים. זה לא יסתפק, ובצדק, ביחס הדוקטרינרי והמתנשא של מערכת הבריאות הממשלתית כפי שהוא עולה גם מדבריו של גמזו המצוטטים לעיל. עבור ישראלים רבים מאוד, שאלת החיסונים דורשת מענה מיידי, והעיתונות אמורה לספק את הבמה לדיון מלא ולא אפולוגטי בעניין (אגב, בכל מקרה ועניין עיתונאים אינם אמורים לאמץ ללא ביקורת את "דבר הרגולטור"). השתקה אינה אופציה, גם אם אפשר למצוא לה הצדקה ביקורתית, משום שהיא עלולה דווקא לעזור להצמיח ולטפח תיאוריות קונספירציה – בייחוד בעידן שבו התקשורת הממסדית אינה הערוץ היחיד או אפילו המרכזי לתקשורת והעברת מסרים ומידע. נכון, כדאי היה שהעיתונאים שעוסקים בנושא יהיו נבונים, בקיאים בחומר וחסינים מפני מניפולציות. אבל האם לא היה כדאי שכל העיתונאים יהיו כאלה?
סימנייה
שני טקסטים במוסף "תרבות וספרות" מוקדשים למבקר הספרות היהודי-גרמני מרסל רייך רניצקי, שנפטר לאחרונה. "לא שבתי לגרמניה כדי לחנך את העם הגרמני איך להתנהג פוליטית" היא כותרת מאמר של עמית קרביץ. ושרה אוצסקי-לזר (שפירסמה לפני שנתיים מאמר ארוך יותר לרגל תרגומה את האוטוביוגרפיה המעניינת "החיים והספרות"): כותבת כי "גרשון שקד טעה כאשר תקף בשעתו את מרסל רייך רניצקי והאשים אותו בתלישות ובאופורטוניזם רק מפני שהוא תפס את מהותה של היהדות בצורה שונה מישראלים ציונים החיים בארץ" (ללא לינק).
ענייני תקשורת
"סרטו של נעם דמסקי על חיבור דרמטי ומפתיע בין נוער בסיכון לניצולי שואה זכה בפרס היצירה הציונית. ובכל זאת, ערוצי הטלוויזיה בישראל לא מוצאים לנכון לשדר אותו", דורשת כותרת המשנה לראשית על שער המוסף השבועי של "מקור ראשון", "דיוקן", את עלבונם של יוצר קולנוע צעיר ושל שרת התרבות לימור לבנת (ועושה עוול לכתבה, שעוסקת בהרחבה ובענייניות בתוכני הסרט וההצגה של דמסקי). "הבנאליות של האדישות" היא הכותרת הראשית עצמה. כי ככה זה, בנאלי: מתחילים בהכחשת השואה וגומרים באנטי-ציוניזם. שכחו שהם יהודים, שם בטלוויזיה.
ועורכת המוסף אורלי גולדקלנג, בטורה הפותח דרך קבע את הגיליון, מסנגרת על הראשון-לציון מרן הרב עובדיה יוסף כך: "כדאי לזכור שמאחורי המלים הלא נעימות מסתתרת אישיות רבנית מלאת תורה ומעשים". אלא שדמותו האמיתית של הרב נעלמה מאחורי קריקטורה זדונית שהמציאו, איך לא, עיתונאים. ברם, את הקריקטורה יוצרת העיתונאית גולדקלנג עצמה, כשהיא מקדישה חלק מהטור לניגוח העיתונאים המסקרים את חצרו של יוסף, ואת שלל הגידופים המכוערים, השוביניזם וליבוי השנאה, את סרחון השחיתות שעולה שוב ושוב מעסקי הכשרות של החצר, את המסחרה המכוערת בערכי קודש, ההשפעה המזיקה על עצם המבנה החברתי בישראל – מצליחה לדחוק לכמה משפטים לא מחייבים. "יאללה, תשתחררו קצת" הוא המסר המסכם שלה. כי במה בסך-הכל מדובר? בפרס היצירה הציונית?
כרזת ענק עם דמותו של הרב עובדיה יוסף על בניין בכניסה לירושלים, 3.10.13 (צילום: יונתן זינדל)
ואם כבר, במוסף "מרקר ויק" כותב חגי עמית: "הרב עובדיה יוסף אמנם מתאושש, אך קרב הירושה בחצר בעיצומו – והוא לא רק רוחני, אלא גם כלכלי: ספרים בכתב ידו, חותמת כשרות בשמו וכמובן הזכות להכיר בקשר אליו. 'אם אין צוואה שנכתבה לפני שהרב החל לסבול מבעיות בריאות – יכולה לפרוץ כאן מלחמת עולם'". הכותרת מספקת את הציטוט הבא: "הזכות להגיד 'אני ממשיך דרכו של עובדיה יוסף' שווה עשרות מיליונים בשנה".
ויש לנו ב"ידיעות אחרונות" מלאך מושיע בשבילכם! ("בעקבות החשיפה אתמול ב'ידיעות אחרונות' על הקיצוץ בתשלומים: שר האוצר, יאיר לפיד, הורה להעביר את הכספים לרופאים", כותרת על שער הגיליון).
"'מעריב', 'ישראל היום', 'הארץ' וערוץ 2 צירפו כתב אחד כל אחד למשלחת של נתניהו לארה"ב", כותב חגי סגל ב"מקור ראשון", "רשות השידור הגוועת צירפה שלושה כתבים, טכנאי, ולפי החשד שלי, גם צלם".