"מחוברים" היא תוכנית ריאליטי לכל דבר. ההבדל המרכזי בינה לבין תוכניות המזוהות יותר עם המונח – "האח הגדול" לדוגמה – הוא שבמקרה שלה המניפולציה נעשית מאחורי הקלעים: שידולים ושכנועים מצד ההפקה, שיפוץ וייזוּם סצינות ושאר התערבויות בלתי נראות בחומר הגלם שממנו היא עשויה, זה שאמור להיתפס כ"מציאות". אבל הוא לא, ואשר על כן – "ריאליטי". "הריאליטי הצלול מכולם", כינה אותה היוצר חגי לוי ("בטיפול"), ברשימה מעולה שכתב על התוכנית ב"ז'ורנל" ז"ל.

בהכללה, המציאות הופכת ל"ריאליטי" תחת שני תנאים. הראשון, כשפעולת התיעוד משנה את מציאות המתועדים (תנאי המתקיים ברמה זו או אחרת גם ביצירה דוקומנטרית), והשני, כשהמוטיבציה לפעולה הנ"ל אינה אמנותית. כלומר: אין מאחוריה כוונה לנסח אמירה אתית או אסתטית על הקיים. מה כן יש ב"מחוברים"? דגירה על רגשות, ניסוח רגשות ותיווך רגשות. אינטנסיביות רגשית שמטרתה לעורר אינטנסיביות רגשית. הפנייה היא לביולוגיה של הצופה, לא לאינטלקט.

יחד עם זאת, כל יצירה באשר היא – גם "מחוברים" – חושפת נתח מעולמו הפנימי של היוצר. ולעתים, ככל שמושקעת אנרגיה גדולה יותר בחזית, בניסיון לשוות לדבר מסוים (ריאליטי) אופי של דבר אחר (יצירה דוקומנטרית), כך נחשפות בעורף הנחות-המוצא שלה ביתר בהירות. זהו הלא-מודע של היצירה.

תוכנית כמו "מחוברים", יודע כל הדיוט, קמה ונופלת על ליהוק. אם ברצונך להקים מעבדה משגשגת לייצור רגשות, אתה צריך לשים יד על החומרים המבעבעים ביותר בנמצא; המדענים שמאחורי הקלעים כבר יעשו את כל השאר. מהדמויות שמופיעות ב"מחוברים" נדרשים, על-פי הגדרות היצרן, מקסימום קונפליקטים פנימיים, מקסימום קונפליקטים חיצוניים, וחשוב מכל – מינימום עכבות בבואן לדברר אותם מול המצלמות. אם אדם סבור שאינטרוספקציה לעיני מאות אלפי אנשים אינה הדרך האפקטיבית ביותר לטפל בקשיים הכי אינטימיים ועמוקים שלו, מקומו לא יכירנו בתוכנית.

מטבע הדברים, יש דמויות שמייצרות בתהליך חומר חזק יותר, מרוכז יותר, ויש שפחות. יש כאן גם מרכיב של טעם. פעמים שכצופה אתה מחבב יותר את הפסיכוזה של זו, ופעמים שאתה מבכר דווקא את ההפרעה של זה. הדעות חלוקות, והן נחרשות היטב ברשתות החברתיות. לפני כמה ימים קראתי סטטוס המאשים שהדמות שהחלימה מסרטן אופטימית מדי. יתרה מכך, אני בטוח שגם ליוצרים פייבוריטים משלהם (אפילו שבראיונות הם מקפידים, כמתחייב, על פסאדת "כולם היו בני"), ושלא פעם אף התחרטו שבחרו באדם מסוים ולא אחר. גם הם לא יודעים מראש מי יספק את הפנינה.

אבל בדבר אחד אין ליוצרים שום ספקות, ויש בו כדי להסגיר פן מעניין מהלא-מודע שלהם: לשאלת ההצלחה בבחירת הדמויות קודמת שאלת השדה שממנו הן נבחרות – ופה אין כמעט מקום לבלבול. לעונה הנוכחית לוהקו תסריטאי, שחקנית, מפיק, שחקנית, עיתונאי, כוריאוגרפית וסטנדאפיסט. המגמה, אני חושב, ברורה.

בהעדר רצון או עניין לומר דבר-מה בעל משמעות, יוצרי "מחוברים" אינם מוגבלים לעיסוק בסיפור מסוים, בדמויות מסוימות, או אפילו בעולמות תוכן מסוימים. הם יכולים לבחור בכל מי שירצו, מכל תחום שירצו. מבחינה הזאת, הבחירה העונה באובייקטים מעולם התרבות והבידור, ובהם בלבד, אומרת משהו מעניין על האופן שבו העולם הזה נתפס על-ידי יוצרי "מחוברים" (שאף הם חלק ממנו), ועל האופן שבו הם חושבים שצופיהם תופסים אותו.

מצפייה בפרקים עצמם אי-אפשר שלא לקבל את הרושם שהיוצרים באמת ובתמים משוכנעים שהחיים הברנז'איים המצויים של יקיצה מאוחרת, שנינות בקנה-מידה בינוני, שוטטות תל-אביבית, חיכוך במעגלים השני והשלישי של עולם הבידור, החיפוש העמום אחר מומנטים מופשטים כמו מוזה או השראה וכו' – הם-הם ההגדרה לחיים מעניינים. הם מציגים הרבה מהם, ובצורה אוהדת.

יתרה מזו: בעיני יוצרי "מחוברים" – שבתחילת דרכה עוד איכלסה איש הייטק, מסעדנית וסטודנטית אלמונית לאמנות – צורת החיים המדוברת היא צורת החיים הנחלמת של הצופה המצוי; זו שנדמית מבעד לעיניו כנחשקת ביותר. ואם לא לחיות אותה, אז לכל הפחות לצפות בה. לכן הם ניאותים להעניק לו חרך הצצה.

אם זה אכן המצב, הרי שהאחראית ההיסטורית לכך היא הטלוויזיה. בפועל, אורח החיים של העוסקים בתחומים הללו כבר מזמן לא נוצץ ובוודאי לא מתגמל כלכלית, למעט עבור עשרות בודדות של אנשים. יתרה מכך, יש בו לא פעם מימד חזק של ניצול, הנובע מהעובדה שהעוסקים בהם מוכנים לשלם מחיר כלכלי ונפשי עצום.

באורח בלתי נמנע, העונה הנוכחית של "מחוברים" נוגעת בנושאים הללו – אחרי הכל הדמויות משוקעות בעולם הזה, על כל מגבלותיו, עד הצוואר – בין אם דרך תלונותיה של השחקנית נתי קלוגר, ובין אם דרך ה(כמעט)פיטורים של ליאור דיין מ"מעריב". אבל הסוגיות הללו מוצגות רוב הזמן כמחיר רגעי שיש לשלם תמורת חיים מהנים וזוהרים יחסית, ולא כבעיות אינהרנטיות בחברה שרואה בעיסוק בתחומים הללו פריבילגיה שאין סיבה לתגמל.

כך, "מחוברים" מרכיבה דימוי תלוש על המושג "יוצר", ששואב מהעבר הלא-רחוק ומהווה מדומיין, וכדי להצליח במשימה היא משעתקת אינספור קלישאות שיבהירו לכל אחד מהצופים שאכן מדובר בחיים הנוצצים שהיה רגיל לדמיין בהקשר הזה. וזו הבעיה הנוספת במחזור קלישאות על עולם התרבות והבידור: כולן כבר נטחנו עד דק. להראות את מייסדת להקת מיומנה, נופר איילון, ממררת בבכי כי אחד הרקדנים שלה יצא מהגריד לעשירית שנייה, או את ליאור דיין מתחנן בפני חברה שלו שתאפשר לו לנסוע לרמאללה כי "יש שם סיפור", גורם לך להגניב מבט לפלאפון שיראה לך באיזו שנה אנחנו.

היה מעניין לחזות במורכבות של התעשייה דרך הדמויות של "מחוברים", אבל אפשרות כזאת אינה עולה בקנה אחד עם ייעודה של התוכנית. להפך. כדי שהאינטנסיביות הרגשית תיצור את האפקט החזק ביותר, היא חייבת להיות מנותקת מהקשר רחב, ולהתמקד בפן השרירותי של ההתרחשות. הפיטורים של ליאור דיין, כפרט, היו נראים דרמטיים פחות אם יוצרי "מחוברים" היו מציגים את עשרות האנשים שהסתובבו המומים אותו היום בבית "מעריב" עם מכתבי פיטורים בידיים.

זו הלוגיקה של התקופה: היא שואפת לבודד את ההתרחשות הפרטית מהקשר, אבל בד בבד להעצים את המימד הרגשי שבה, כדי שאפשר יהיה לסחור בו במחיר הגבוה ביותר בשוק הרגשות. כך, אנו נשארים עם דמותו של היוצר החופשי ברוחו אך מוגבל בכיסו, שנאלץ לתמרן בין אינסוף בעיות ארציות, עד לסוף הטוב. ואם הדמות הזאת נשמעת מוכרת, זה רק מפני שהיא עצמה יצרה את הסדרה שהרגע דנו בה; בצלמה ובדמותה.

בסופו של יום, אם הגעת לדרגת יוצר של תוכנית מצליחה, אין לך סיבה לחשוב שהתעשייה לא מתגמלת. נותר לך רק לשכנע את האחרים שהעבודה שלך היא הכי מגניבה בעולם.