השדרן רמי וייץ התפטר מצ'רלטון. בתום המשחק בין הפועל באר-שבע להפועל תל-אביב, שאותו שידר לפני כשבועיים, הודיע וייץ במייל להנהלת החברה: "לצערי נוצר מצב שבו נמנע ממני לעשות את עבודתי המקצועית". הרקע להתפטרותו מורכב מעניינים מקצועיים וכספיים. גם בפברואר השנה הודיע וייץ כי הוא מתפטר, אלא שאז שוכנע להמשיך אחרי ששכרו שופר מעט.
מעבר לנושא הכספי, מתברר שווייץ אינו שבע רצון ממקצועיות השידורים. זה כמה שנים שהוא מתהלך עם בטן מלאה על הנעשה בענף כולו: תוכניות אולפן צעקניות, מיעוט מצלמות בשידורי משחקים, פרשנים עילגים, קיצוץ תקציבי שגורם, בין היתר, לשידור מהארץ של משחקים מחו"ל, וכתוצאה מכך עבודה עיתונאית כושלת ושירות מחופף לצופים.
בהזדמנויות שונות טען וייץ כי בשנות ה-70 למד מעיתונאים כמו דן שילון, אלכס גלעדי, ד"ר אליהוא כץ וארנון צוקרמן איך לגרום לצופה להתיישב בכורסה ולא לזוז ממנה עד גמר השידור, ואיך להעניק את המוצר הטלוויזיוני הטוב ביותר. אלא שבמציאות הנוכחית, הוא מתקשה מאוד ליישם את התורה שלמד, וכבר אינו מגיע לעבודתו באותה שמחה כבעבר.
לווייץ אין הרבה אפשרויות. מערוץ הספורט הוא פרש לפני כמה שנים בטריקת דלת, ובערוץ 1 ימשיך יורם ארבל לשלוט גם בעונה הקרובה. סביר להניח שבצ'רלטון ינסו להפיס את דעתו, לא רק בעניינים הקשורים לשכרו. אם יתעקש שלא לחזור, עשויה פרישתו של מי שנחשב לאחד משלושת שדרי הספורט הגדולים בישראל לפתוח חלון הזדמנויות לשדרי הדור הבא של צ'רלטון: לירן שכנר, רון ברבש, שרון דוידוביץ' ושרון נסים.
תרבות הצעקות
בשערוריות הימים האחרונים בממלכה המידרדרת של עולם הספורט, ההתלהמות התורנית כבשה שפל חדש. בעוד שנבחרת הכדורגל שומרת על יציבות מעוררת הערכה של קרוב ל-50 שנה ונכשלת שוב במשימה לעלות לטורניר חשוב, ממשיכים להישבר שיאים תקשורתיים בגודל הכותרות ובעוצמת הדציבלים. בשבוע האחרון רשמה גם נבחרת הכדורסל כישלון משלה באליפות אירופה, וחגיגת ה"בושה" וה"לכו הביתה" קיבלה מימד של קרנבל לאומי.
בעוד שהפליטות הדמגוגיות של אייל ברקוביץ' ב-one ("אלי גוטמן, אם אתה גבר אל תעלה למטוס לרוסיה", בעקבות ה-1:1 מול אזרבייג'ן) כבר הפכו מזמן לרעש צפוי, הצטרפותו של זוהיר בהלול אל העדר צפויה קצת פחות. בהלול השקול והמחושב הצטרף למקהלה עם שירת אנחנו נלהבת: "בואו נחרים את נבחרת ישראל". ייתכן שהאכסניה הצהובה מתמיד שבה הוא כותב נכנסה גם לו מתחת לעור. בסופו של דבר השיטה מנצחת. עובדה, אפילו בוני גינצבורג, החבר החדש ב"יציע העיתונות", שבעבר יצא נגד תרבות הצעקות, הוכיח השבוע שגם מיתרי הקול שלו די מפותחים.
לשירה הצווחנית הצטרף גם אלי סהר, כשניתח את כשלון נבחרת הכדורסל ודפק גם הוא כרטיס במפעל הרייטינג הגדול. סהר, שמרבה לתבל את כתבותיו ודבריו בהגיגים מתורת ישראל וחכמיה, העניק פרשנות משלו, סגי נהורית, לפתגם היהודי המקשיש "דברי חכמים בנחת נשמעים".
רון קופמן, שישב לצדו, נשמע כאריה מורעב ששוחרר מהכלוב, ומילא את החלל בנהמות משונות, פשוטו כמשמעו. מאז שחזר למסך, הפך קולו של הקוף לעמוק ועמום יותר, וכתוצאה מכך אף מעט לא ברור. ניסיתי להגביר את הווליום כדי להקשיב בתשומת לב רבה יותר, אבל העוצמה היתה בלתי נסבלת. כשהחלשתי את הווליום, שוב נבלעה הגותו של קופמן בין הפה ולחוץ.
גלדיאטורים מטעם עצמם
שיא קט נוסף שנולד כתוצאה מהמולת השבוע האחרון נרשם במסיבת עיתונאים ברוסיה, בעימות נמוך מצח במיוחד בין נדב צנציפר מ"ידיעות אחרונות" לדודו אוואט, שוער הנבחרת. זה החל בשאלה קנטרנית של הכתב – "האם אתה מסכים שאתה בעצמך איבדת שש נקודות בקמפיין הזה לנבחרת, והאם אתה רואה את שלושת המשחקים הקרובים כאחרונים שלך בנבחרת?". אוואט הגיב לזובור הפומבי ברפלקס מיידי: "השאלות שלך הן תמיד שאלות אישיות, כולם יודעים ומכירים מי אתה... כן, כן, כולם יודעים בדיוק מי אתה ולאיפה אתה חותר".
מכאן כבר נמשך שידור חוזר, אם כי חיוור, של מופע האימים אתה-לא-תפריע-לי. צנציפר ענה משהו, אוואט השתיק אותו, "אל תענה לי עכשיו", צנציפר התעקש, "היית פעם שוער טוב, אבל אולי לא מספיק טוב לנבחרת", אוואט ירד לרמת תיכון ושאל, "אתה מאמן נבחרת?", צנציפר נפל למלכודת הירודה, "כשאהיה מאמן נבחרת אני אבחר מי, כרגע אני לא מאמן הנבחרת", וכך הלאה.
דוברת ההתאחדות, מיכל גרונדלנד, ניסתה לעשות קצת סדר: "צנציפר, שאלת שאלה, תן לו לענות". העיתונאי הדף אותה בגסות רוח: "מיכל, את תדברי עם מי שאת צריכה, אני מדבר איתו". גרונדלנד המופתעת השתתקה. לצדה ישב כל העת באלם מוחלט המאמן אלי גוטמן, כמעט בשלווה, כשהוא נמנע מלהרגיע את השוער הנעלב שלו או לפחות להציע תשובה עניינית לכתב.
העיתונאי נדב צנציפר והכדורגלן דודו אוואט בתגרת מלים, 10.9.13 (צילום מסך)
הצופים, מיותר לציין, נראו לגלדיאטורים-מטעם-עצמם קהל שבוי. אוואט המשיך בדיאלוג ההזוי כאילו התקיים בחדר מדרגות חשוך ולא במסיבת עיתונאים: "אתה מנהל איתי משא-ומתן? אז אל תבלבל את המוח יותר מדי. כולם מכירים אותך ויודעים מי אתה וצוחקים עליך, פשוט מאוד". צנציפר אימץ גם הוא את הטון הערסי: "דודו, אני לא רוצה להשפיל אותך יותר מדי". אוואט החרה-החזיק: "להשפיל אותי? את העבודה שלך אני עושה בחמש דקות, את העבודה שלי לא תעשה בחיים". צנציפר: "לא ניסיתי". אוואט: "אתה גם לא תצליח".
הסרטון הזה היה "יציע העיתונות" בלי מנחה ובלי עורך. דומה שאף אחד מהצדדים לא התכוון לומר משהו ענייני, כאילו הדם הרע הפך למנת הבית. אלא שבניגוד לבידור המהוקצע של "יציע העיתונות", שם כרטיס הביקור של המשתתפים הוא מי צועק יותר חזק ויותר פרובוקטיבי – על זה משלמים להם – המופע של צנציפר-אוואט היה משעמם, כמעט עצוב. גם כקרב תרנגולים היה חובבני ורופס. שני אנשים מבוגרים, בעלי תפקידים ייצוגיים וציבוריים, ניסו להשפיל זה את זה, וזה את מקצועו של זה, ועשו זאת בלי מעוף, בלי תחכום ובלי שמץ של הומור. לראות ולהתבייש.
ביום שלישי אמר אריק שיבק, מאמן נבחרת הכדורסל ואחד מנפגעי התקשורת: "לצערי, הפכנו למדינת יציע העיתונות". בערוץ הספורט, מן הסתם, ליקקו אצבעות. מה יותר בון-טון מתוכנית שהופכת למטבע לשון, ע"ע "פופוליטיקה".
יש משהו בדבריו של שיבק. כששואלים מה הנזק של תוכניות כמו "יציע העיתונות", זו התשובה: תוכנית פופולרית קובעת רף של מה מושך אש/רייטינג ומה לא, מה אומרים בשידור ומה לא. הסטנדרט הזה גולש לכל מקום, וכששוער הנבחרת מגיב לשאלה פרובוקטיבית של עיתונאי בתשובה אישית משפילה, נדמה שאלה היו חוקי המשחק מאז ומתמיד. הישראלי המכוער, החובבן, הגס, ההופך הכל לאישי, החסר מכובדות מקצועית – הפך בעזרת ה"יציע" למחזה אולטימטיבי. למרבה האירוניה, יש סיכוי שבאחת מתוכניות ה"יציע" עוד ידונו בתקרית ההיא ברוסיה בכובד ראש תחת הכותרת "תרבות ספורט".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il