העיתון שחולק בכניסה למטוס הבהיר לזוגתי ולי שהפוליו הוא מעכשיו גם העסק שלנו. במהלך הטיסה בחזרה לארץ החלפנו כמה משפטים על כך שצריך לחסן את הילדה. כמה מהם נקלטו ברדאר המשוכלל של בן העשר והוא שאל, "אבא, מה זה בעצם פוליו?".
הושטתי לו את העיתון. למה אני צריך להסתבך בהסברים כשהכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" הוקדשה לשאלות מפורטות ותשובות בהירות בנוסח "כל מה שרצית לדעת על הפוליו"? הוא ילד גדול ונבון, אמרתי לעצמי, הוא כבר לא זקוק למתווכים, הוא יכול לקרוא את העיתון בעצמו ולשאוב ממנו מידע על המציאות.
איזו טעות. אחרי זמן קצר הילד הניח את העיתון מידיו. הוא היה מבועת. הוא שיתף אותי בהערכתו שיש סיכוי גבוה למדי שכולנו נהפוך בקרוב למשותקים. הוא אמנם עיין קצת בשאלות ובתשובות, אבל המידע הגולמי שהועבר שם התקשה לחדור את סף התודעה שלו. הלך הרוח שלו נקבע במפגש הראשוני עם הכותרות הצעקניות, המאיימות. הבעיה לא היתה בהכרח בניסוח (נדמה לי שזה היה משהו כמו "מדינת ישראל נגד הנגיף"). אלו לא המלים – זו המנגינה. העיצוב הטבלואידי שמשדר פאניקה תמידית, אנרגיות של אסון מתקרב. בן העשר כמובן מיהר להדביק בחרדות שלו את בת השבע, ובימים הבאים מצאנו את עצמנו מנהלים סדרה של שיחות הרגעה עם ילדים שסירבו ללכת למיטה כי "אולי כשנישן נידבק בפוליו".
"ידיעות" הוא עיתון עם אישיות מפוצלת. אני מנוי עליו משום שלצד הצווחנות המובנית והמניפולטיביות המקוממת, יש בו לא מעט איים של עיתונות טובה ועיתונאים איכותיים. עם השנים שיכללתי – רק עכשיו אני מבין עד כמה – את יכולת הסינון שלי כלפי העיתון לדרגת אמנות. אני עיוור לכותרות הצעקניות ולאריזה הצהובה כשם שפיתחתי יכולת לא לראות – פיזית ממש – פרסומות בטלוויזיה. הניסיון שלי כקורא עיתונים ותיק, ומן הסתם גם כעיתונאי, מאפשר לי להתעלם מכל מה שמיותר בעיתון ולשאוב ביעילות את נתחי התוכן שרלבנטיים עבורי.
כשהושטתי את העיתון לבני, לא לקחתי בחשבון שהוא לא מצויד בפילטר כזה. הכותרות המבהילות התנפלו על התודעה התמימה שלו בלי אזהרה מוקדמת. בניסיון להרגיע אותו קראתי יחד איתו כמה מהידיעות עצמן. הוסבר שם שילדים שכבר חוסנו בנגיף המומת אינם בסכנה ושלמעשה החיסון לא נועד להגן על המחוסנים עצמם. הוא הבין, אבל עדיין היה מבולבל מהמסרים הסותרים שהעיתון שידר. המידע היה ענייני ומרגיע – האריזה היתה הכל חוץ מזה.
"מהלילה: בכל רגע", "ידיעות אחרונות", 29.8.13
סערת הפוליו שככה רק כדי לפנות את מקומה לכוננות הטילים הכימיים. הפעם, למוד לקח, כשהילדים ביקשו פרטים לא הפקרתי אותם לציפורניו של העיתון. אבל העיתונים נמצאים בבית, וכשהילדים מבחינים בעיתון מונח על השולחן, העיניים נמשכות מאליהן אל הכותרת. כשחזרו מהיום הראשון ללימודים, הכותרת של "ידיעות" (לצד תמונה של ג'ון קרי) היתה: "נאום קרב" – באדום על גבי שחור. הם כבר למדו בשיעור טבע שאדום ושחור הם צבעים שמעידים על סכנה.
למחרת: "הספירה לאחור". ואילו ביום חמישי שער העיתון כבר היה מרשם בדוק לפאניקה: "מהלילה: בכל רגע" (כש"הלילה" צבוע אדום). הכותרת הקטנה שהתנוססה מעל מאמר הפרשנות הסמוך – "עדיף להירגע" – היתה בגדר לעג לרש. קודם עושים הכל כדי לגרום לשערך לסמור באימה, ואחר-כך לוחשים דברי הרגעה. מתכון בטוח לטיפוח דור של קוראים נוירוטים.
הלקח שלי: מעכשיו אני מחביא מהילדים את "ידיעות". אין לי כוונה להסתיר מהם את המציאות, אבל היא זקוקה למתווכים יותר אחראיים. קצת חבל שמה שאמור להיות כלי חברתי להעברת ידע והגברת מעורבות אזרחית הפך לסוכן שמתמחה בהפצת אימה, אבל זה מה שיש. עד להודעה חדשה, הם ייאלצו להסתפק ב"עיניים".