ספינות המלחמה כבר עוגנות

"בכיר בסוריה: 'אם דמשק תותקף, תל-אביב תיפגע'; נתניהו: 'נגיב בעוצמה'", מסכמת הכותרת הראשית של "מעריב" את המציאות האזורית ביממה האחרונה. כותרות ראשיות נוספות: "ארה"ב: ערוכים לתקיפה מיידית" ("הארץ"), "הספירה לאחור" ("ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום"). סיכום ההערכות והתחזיות: ארה"ב תתקוף את סוריה מרחוק, אולי כבר היום בלילה, ואילו אסד לא יגיב בתקיפה של ישראל. "מרגיעים ומאיימים", הכותרת המאיימת (פונט ענק, צבע אדום לבן) לידיעה בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות", מכוונת כלפי הממשלה, אולם נכונה לגבי העיתון עצמו ותאומו החינמוני: הפאניקה ההיסטרית שמעוררים הטבלואידים מעצם עיצובם ועריכתם מתוחמת ומוגבלת במלות הרגעה וביטול של הפרשנים.

בפינה "שיר ביום" שבפתח המוסף היומי "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם היום שיר של רוני סומק מהספר "מחתרת החלב", אלא שבמוסף השמיטו את שמו של סומק וייחסו את השיר לפושקין ("אל נא תשירי", תרגום: רחל בלובשטיין). השיר עצמו הוא מבע רומנטי ונוסטלגי על הווי בית-הספר. בפינה "שיר ביום" בעמוד האחורי של "גלריה", מוסף "הארץ", מתפרסמות היום שורות מהשיר "תן למפלצות בשקט" של יובל פז. "תוכנת הסירוב תקועה./ השכחה אוטומטית./ יש כאן סגידה משחררת/ לשגרת השכול./ מטח רעמים/ מסמן את גבולות המים/ וספינות המלחמה כבר עוגנות/ באגן הדם התיכון". "אַל נָא תָשִׁירִי לְפָנַי/ שִׁירֵי אַרְצֵךְ רַבֵּי עַצֶּבֶת", כתב פושקין.

מוזיקת המקרה

"המתיחות עם סוריה מגיעה גם לשווקים", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "גלובס על הבוקר". "יום שני רצוף של ירידות משמעותיות יחסית בשוק המניות", מבשרת כותרת המשנה. "אפקט סוריה" היא הכותרת הראשית של "ממון": "יום אדום על רקע המתיחות עם האמריקאים: הבורסה בתל-אביב צנחה ב-2.4%. הדולר זינק ב-1.5%. הדלק צפוי להתייקר ב-20 אג'". "תופי מלחמה: בתל-אביב כבר נרשמו נפילות", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "שוקי ההון בעולם נערכים לתקיפה בסוריה", נכתב בהפניה על שער "כלכליסט" לכפולה הפותחת של העיתון. כותרת הידיעה הפותחת את העיתון היא "המתיחות בסוריה הבריחה משקיעים והקפיצה את הדולר".

"בכל שנה מחדש, כשהאפור מתחיל לצבוע את שמי ניו-יורק, אנשי וול-סטריט מוציאים את מעיליהם מהארון, בודקים את תקינותן של המטריות ומכינים את עצמם לסערה שהם מכנים 'ספטמבר השחור'", כותבים מיקי גרינפלד וערן סוקול בתיבה קטנה המלווה את הידיעה הפותחת של "כלכליסט". "היסטורית", כותבים השניים, "החל מ-1950, ב-60% מהמקרים רשם דאו-ג'ונס ירידות בחודש ספטמבר". כותרת הידיעה הקצרצרה היא "אולי הכל בגלל התאריך".

שתי כותרות כלכליות

"בטחונות בכאילו" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט". "כמה שווים הבטחונות שמספקות חברות המגייסות אג"ח?", שואלת כותרת המשנה. "'כלכליסט' בדק את הבטחונות שהעמידו עשרות חברות שגייסו אג"ח מתחילת השנה. המסקנה המדאיגה היא שהרוב המכריע שלהם רעוע, וחלקם אף לא שווים את הנייר שעליו נכתבו. המשמעות היא שגם בפעם הבאה שחברה ציבורית תקרוס, הציבור יאבד את רוב ההשקעה שלו" (יניב רחימי).

"זקן עוצר את החגיגה: הורה לקצץ בבונוסים לבכירי הבנקים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "המפקח על הבנקים פירסם כללים חדשים המגבילים את המענקים והתגמול מבוסס המניות", נכתב בכותרת המשנה. "בבנקים ייאלצו לבטל את האסיפות שבהן תיכננו לאשר את מדיניות שכר הבכירים – וייאלצו לגבש תוכניות חדשות". "המפקח על הבנקים דודו זקן הוכיח אתמול שלא כל-כך קשה לשנות דברים ולתקן עוולות בישראל – אם רק רוצים", כותב איתן אבריאל בטור פרשנות.

שתי פצצות כלכליות

במוסף "100 האנשים שמשפיעים על הכסף שלנו", בסופו של הטקסט המוקדש למי שתופס את המקום הראשון ברשימה, שר האוצר יאיר לפיד, קוראים הכותבים שאול אמסטרדמסקי ואמיר זיו לאזרחי ישראל להציף את דף הפייסבוק של לפיד בקריאות לטפל ב"פצצה הפנסיונית". זאת, אחרי שהם קובעים שאין סיכוי שלפיד יתעורר לטפל בנושא בעצמו: "כשלא מדובר בנושאים שעובדו על-ידי המנגנון האסטרטגי-שיווקי של מטה מפלגת יש-עתיד, או איך שלא קוראים היום לפורום החווה, לפיד צריך אירוע כלכלי חיצוני כדי להגיב אליו. אלא שהתפוצצות הפצצה הפנסיונית צפויה בעוד זמן רב".

בעמודים 4–5 של "כלכליסט" עצמו מתפרסם ראיון עם המשנה למנכ"לית בנק לאומי (שניר הנדלר ומיקי פלד). כותרתו היא "דני צידון: 'החוב של משקי הבית תופח מהר מדי'".

פוליו

כתבת הבריאות של "דה-מרקר" רוני לינדר-גנץ מקבלת כפולת עמודים בעיתון לסדרת שאלות ותשובות בנוגע לחיסוני הפוליו.

השד העדתי

"לא כל הצלקות הגלידו", כותב דניאל בן-סימון בביקורת הפותחת את המוסף "ספרים" של "הארץ", על ספרו המחקרי של אבי פיקאר "עולים במשורה: מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951–1956". "בעוד שמחקרים רבים נטו להתמקד בטראומת הקליטה של העולים, פיקאר עוסק בשלב הראשוני של העלייה בצפון אפריקה", כותב בן-סימון, כלומר, "במדיניות העלייה הסלקטיבית" שבמסגרתה השאירו שליחי העלייה מאחור זקנים, חולים ואחרים.

עוד במוסף, יובל אלבשן כותב על ספר שירים של רוני סומק: "כנראה שגדלנו באותו מקום, המשורר ואנוכי. גם אני גדלתי בשכונה שקראו לה מעברה, וגם אצלנו החולות שנערמו בערימות גבוהות שכינינו 'גבעות' הסתירו את כל קווי האופק האפשריים". אלבשן כותב על "שיר ההלל" לז'ורנל "בורדה" שכתב סומק. "מי מאיתנו שחי בשיכונים [...] לא הכיר ולו תופרת אחת [...] מה עוד יכלו רוב הנשים שגרו בשיכונים הציבוריים ההם לעשות בלי להכיר את השפה ואת העולם החיצוני, חוץ מלתפור לפי הקווים המקווקווים של ה'בורדה'?".

"אמי הפליגה לארצות שגבולותיהן היו קווים שבורים/ בעמודי הגזרות של ז'ורנל האופנה 'בורדה',/ וחלמה למלא בפאייטים את שמלת ההופעות/ של גרייס קלי, נסיכת מונקו./ היא לא תודה בכך,/ אבל אני שנדקרתי בראשי האצבעות,/ עד שלמדתי לתפור כפתורי חלום על חולצות היום-יום,/ יכול להעיד על כך/ בשבועה", מצטט אלבשן את סומק. "כמה מנחם לדעת", הוא כותב, "שגם בשיכון הארוך ההוא, בשנים הרחוקות ההן, היו לאנשים חלומות שסייעו להם להיחלץ מריבוע ה-44 מטר של קיומם".

"בקריאה של מנחם בגין ב-1977 לעדות המזרח 'לראות את הקיבוצניקים המיליונרים ליד בריכות השחייה שלהם' לא היתה שום התרסה נגד מיליונרים ליד בריכות שחייה", כותב אברהם שומרוני במכתב למערכת המתפרסם בסוף המוסף. "רק כאשר קיבוצניקים מראים שאפשר להגיע לזה בעבודה עצמית, בלי ניצול אחרים, בשיטה של שותפות, המנוגדת לשיטה הקפיטליסטית, אז הם נהפכים לאויב, גם כשהם יושבים על הגבול להגן על המדינה. בחושיו הפוליטיים החדים ראה בגין בתנועה הקיבוצית את חוד החנית של תנועת העבודה [...] מסקנתו: את זעם המקופחים צריך להפנות נגד הקיבוצים, מה עוד שיחסית קל לבודד אותם".

קריית המחקר הגרעיני בדימונה, שנות ה-60 (צילום: פלאש 90)

במוסף "גלריה" של "הארץ" כותבת קשת רוזנבלום על התכנון האדריכלי של קריית המחקר הגרעיני בדימונה בשנות ה-50 וה-60. "הקונספט היה שזה באמת לא עוד איזה מפעל. זו אמירה על הנקודה שבה אתה נמצא, ואתה מחבר את התרבות של המקום לתרבות שתרצה שתהיה לך, יחד עם התרבות הטכנולוגית החדשה", היא מצטטת את האדריכל דן איתן. "כל המתקנים של המפעל נבנו באותה רוח של חדשנות ויעילות – שהיתה שלובה בקשר הדוק עם אסתטיקה, אף שזו לא היתה חיונית", כותבת רוזנבלום. "הושקעה מחשבה רבה בתנאי החיים במקום", נכתב בכיתוב התמונה.

לפי פיקאר, אליבא דבן-סימון, המדיניות הסלקטיבית היתה מכוונת בעיקר כלפי יהודי מרוקו, ולא כלפי יהודי עדות המזרח האחרות. "נכון שהמצב הכלכלי הקשה בישראל השפיע על החלטת הסלקציה", כותב בן-סימון על-פי פיקאר, "אך לא פחות חמורה היא השאלה שהטרידה את ראשי המדינה: מה תהיה דמותה של החברה הישראלית אם יגדל שיעורם של יוצאי צפון אפריקה בה [...] בשם המאמץ העילאי להקמת מדינה", כותב עוד בן-סימון, המדינה "מחקה זהויות, השפילה עולים, הפרידה בין הורים לילדים [...] לא אחת הזלתי דמעה למקרא תיאורים מצמררים", הוא כותב ומסכם: "עיתונאי טוב היה עושה מהחומרים האלה חגיגה של ממש".

במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מפרסמים את תרגום הנוסח המלא של נאומו של מרטין לותר קינג מ-1963, שהתפרסם בזכות הפראזה השזורה בו "יש לי חלום", במלאות לו 50 שנה. "אני מודע לכך שחלקכם הגיע הנה אחרי מצוקות קשות. חלקכם הגיע הנה היישר מתאי כלא צרים. וחלקכם הגיע ממקומות שבהם החיפוש שלכם אחר החירות והצדק הותיר אתכם חבולים מסערת רדיפות ופצועים מרוחות הזעם של ברוטליות משטרתית. [...] המשיכו לאחוז באמונה שסבל בלתי מוצדק הוא פתח לגאולה. חזרו למיסיסיפי, חזרו לג'ורג'יה, חזרו ללואיזיאנה, חזרו לשכונות העוני של ערי הצפון, בידיעה שיש אפשרות לשנות את המצב הנוכחי, ושהוא אכן ישתנה", אמר אז קינג. "אני אומר לכם היום, ידידי, בואו לא נתפלש בעמק הייאוש". "הלוואי עלינו" היא כותרת טור של צ'רלי ביטון המלווה את הנאום.

"חוסר שוויון במערכת יחסים הוא נושא עתיק יומין שיצירות רבות הוקדשו לו", כותבת עלית קרפ בביקורת הסוגרת את מוסף "ספרים", על אודות ספר הפרוזה הגרמני "שלך לנצח", העוסק בחיזור אובססיבי ומסויט. "[...] ובכל זאת, מהו סוד קסמן של הזוועות – שואל את עצמו הקורא לאחר שבלע את 'שלך לנצח' בתוך פחות מיממה? מובן שגם הכתיבה השוטפת והקלילה, אבל לא פחות מזה, האשליה המגוננת שהפרטים בעלילה יוצרים בלבו, ועל-פיה הזוועה היא נחלתם של קורבנות שמזמנים אותה לעצמם, ולי, בעצם, זה לא יקרה וגם לא יכול לקרות".

ענייני תקשורת

"הנהלת בתי-המשפט מבקשת לפעול נגד אתרי אינטרנט שתוקפים שופטים", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "לאחר שניסו לאסור הפגנות ליד בתיהם, השופטים ביקשו לבחון אם ניתן לחסום או להסיר אתרים", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של רויטל חובל. זאת, על אף שלשופט, כמו לכל אדם, סלולה הדרך להביא את עניינו לבית-המשפט ככל שמאן-דהו מוציא את דיבתו או מאיים עליו.

"יותר נשים מגברים בדירוג הדמויות השנואות בטלוויזיה" (כותרת במוסף "גלריה").

המוסף "זמנים מודרניים" המצורף היום ל"ידיעות אחרונות" שמן במיוחד, ומפאר אותו תצלום של הידוענית נינט טייב במחשוף נדיב. במושגים של עולם הרכילויות וההבלים, הראיון הוא החמצה היסטרית: טייב, מהשורה הראשונה של הידוענים בישראל, נפרדה לאחרונה מבן-זוגה, סלבריטאי בפני עצמו, והפרידה זכתה לסיקור תקשורתי ענף. אולם סמדר שיר, שריאיינה את טייב לפני היוודע דבר הפרידה, כשלה מלדעת או מלזהות את המשבר ביחסיהם של הבובות התקשורתיות, ו"ידיעות אחרונות" מגיש היום לקוראיו – תוך כדי קידום מכירות עצמי מסיבי ("נינט מדברת על השנה הסוערת בחייה") – ראיון ארוך שבו אין התייחסות למאורע המרכזי בחייו של המרואיין (למרבה הפדיחה, כותרת המשנה שואלת בפונט שמן: "למה אין עדיין תאריך לחתונה").

מה כן יש בראיון? ובכן, טייב, דוגמנית שגם הוציאה תקליט ושיחקה בטלנובלה, צבעה את שיערה. הנה כך היא מתארת המאורע בראיון: "בתקשורת זה נראה כאילו שאני מקבלת החלטות שיער הרות גורל: לעשות קרחת. לעשות פסים. לצבוע. במציאות זה הרבה יותר קליל. זה דחף רגעי. את יודעת איך הפכתי לאדמונית? הלכתי לספר שלי, עושר אלגריסי – שהוא האקס של אחותי סופי – במטרה לעשות פן. בזמן שהמתנתי חשבתי לעצמי, 'ואללה, בא לי לעשות צבע'. אחרי שנייה שאלתי את עצמי, 'איזה צבע בא לך?', ועניתי לעצמי, 'למה שלא אעשה כמה פסים אדומים?'. כשעושר שמע מה אני זוממת הוא התחיל לצחוק. הוא מכיר אותי והבין שעכשיו יצטרך לשבת לי שעות על הראש".