אילו היתה לנו רכבת תחתית ואדם היה נדחף מן הרציף אל מפלס הפסים, ואדם אחר היה מצלם במקום להושיט יד, הייתי מצפה לחיים הכט שיגיח מן הצללים ויבהיר למצלם, תוך זקירת אצבע נוזפת, שצדיק הוא לא. במקרה נורא כזה, אפילו הכט יתקשה למצוא צדיקים. נדירים הם המלאכים מסוגו של עובר האורח אבי טויבין, שזינק למי הירקון הדלוחים והציל את החותרת יסמין פיינגולד ממוות מתחת לקיאק ההפוך שלה.
צעצוע יקר קיבלנו לידנו, ועימו פיתחנו תכונה חדשה: האינסטגרם רפלקס, הפועל אצלנו עוד לפני ארוחת הבוקר. לחיצה קלה על המכשיר להנצחת הביצה שתיכף תיטרף, ולחיצה קטנה בדרך לעבודה להנצחת הקשת בענן והתאונה בנתיב ממול, שהנפגעים בה טרם פונו. גם אז, על שפת הירקון, היה מי שתפס במצלמתו את הקיאק ההפוך של פיינגולד הטובעת ואת טויבין המציל, השוחה לעברו.
מה היה צריך לעשות צלם מזדמן, שהמתין על רציף התחתית בתחנת הרחוב ה-49 בניו-יורק וקלט את הקטטה שבמהלכה נזרק אדם אל מעבר לשפת הרציף? אור פנסי הרכבת המתקרבת היבהב מתוך המנהרה, וככל הנראה לא חצתה כלל את תודעתו הדילמה הידועה: ללחוץ או להציל. הוא לחץ ולחץ ולחץ.
שער ה"ניו-יורק פוסט", 4.12.12
הצלם המזדמן, כמתברר, אינו לחצן סמרטפונים מצוי אלא אחד, עומאר עבאסי, המתפרנס מצילום עיתונות ועובד עם ה"ניו-יורק פוסט" (שבבעלות ניוז-קורפ של רופרט מרדוק). אתם לא חייבים להאמין לעבאסי שצילם, כדבריו, רק כדי שנהג הרכבת ישים לב להבזקי המצלמה ויבלום בעוד מועד. חיים הכט לא היה נותן לו מדליה גם על נסיונו לגבות תשלום מרשת CNN עבור הווידיאו שצילם.
בעולמות הרכבת התחתית כל אחד שקוע בעצמו, מזגג מבט, לא מתערב. מי יודע אם הבריון – ששמו, כמתברר, נעים דייוויס, שהדף את האלמוני ששמו, כמתברר, קי סוק האן, איש משפחה הגון מקווינס, אל מותו – לא ידחוף גם את המנסה להצילו? מי יודע אם הנדחף הנואש מול הרכבת המתקרבת לא היה נאחז ביד המושטת וגורר אחריו את המושיט? ומי בכלל מסוגל לעבור ממעמקי ההסתגרות הפרטית בנהר האדם שבמסדרונות התחתית למוֹד של יחידת חילוץ מיומנת בתוך פחות מ-22 שניות?
מיותר לשאול למה תצלומיו של עבאסי הועברו דווקא ל"פוסט", הצהוב שבעיתונים. בנסיבות שאליהן נקלע, אין להעלות על הדעת שיגנוז את הצילומים. עדיף לשאול מה היה קורה אילו היתה הסצינה מתרחשת בתחנת עזריאלי, והצלם המזדמן היה מכיר בעל-פה את מספרי הטלפון של כל מערכות החדשות. נותר רק לתהות מה היה עושה עורך החדשות. מפרסם או מתאפק? ואם מפרסם, איך מפרסם?
לפרסם או לגנוז – הדיון האתי השגור פורץ שוב במלוא עוזו מעל דפי העיתונות האמריקאית, והמסקנות צפויות. מוסכם כי הצלה קודמת לצילום, ועם זאת אין די נתונים כדי לשפוט את אופן פעולתו של עבאסי. הבעיה האתית מועברת אפוא אל העיתונות עצמה.
הנטייה היא להסכים כי במקרים כאלה, צילום הכרחי לחיזוק הסיפור הכתוב. עם זאת, מדובר כאן בניצול מקסימלי של הכותרת לתמונה, הזועקת "Doomed", "גורלו נחרץ". מה גם שהכותרת הראשית מכריזה על הטרגדיה כעל זוועה קרקסית: "נדחף אל מסלול התחתית; האיש הזה הולך למות".
פרשני הקוד האתי של הצילום העיתונאי מסכימים כי צפייה באדם הנמצא רגע לפני מותו הוודאי היא המעשה המזעזע ביותר, הפורנוגרפי בוודאי, הסנאפי ממש. ובכל זאת יש הטוענים כי ללא הצילום המחריד, לא היה מתעורר הדיון המוסרי והאתי המתבקש. ההסכמה הגורפת היחידה היא כי סגנונו הטקסטואלי הבוטה של ה"פוסט" מחריף את ההיבט המציצני, בלי לתרום תרומה נוספת לדיון עצמו.
הלקח היחיד שאני יכול להוציא מן הפרשה הוא אישי, וכרוך בבקשה. אודה לכם מראש אם תעשו כמיטב יכולתכם כדי שהמראה האחרון שאראה בחיי לא יהיה הבזק הפלאש של הצלם העושה את מלאכתו נאמנה ומתעד את מותי הבלתי נמנע.
נקלט בעדשה
דילמת "לצלם או להציל" לא הוחלה על מקרה משה סילמן, פעיל המחאה שהרחיק לכת עד כדי הצתת עצמו למוות. איכשהו דילגנו על שלב ההאשמות כלפי הסקרנים והצלמים, אבל השאלה יכולה עדיין להישאל: הייתכן שהיה ניתן למנוע ממנו את מעשה ההצתה עצמו? ושאלה זו מובילה לשאלה נוספת: האם האיש שהצית עצמו בשדרה ההומה רק חיפש לעצמו קהל סקרנים, או שמא קיווה בסתר לבו שמישהו יספיק למנוע ממנו את ההצתה ולהציל אותו לפני שיתלקח?
שלשום נפתחה התערוכה השנתית בתחרות צילומי העיתונות העולמיים במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, ואליהם, כבכל שנה, נספחה התחרות "עדות מקומית" בין צלמי העיתונות הישראלים. לעולם הרחב זו היתה שנת הצונמי ביפן, שנת סנדי, אפגניסטן ולוב. לנו, כמתברר מן התערוכה, זו היתה שנת משה סילמן.
עשרות מצלמים, אנשי מקצוע וסתם עוברי אורח לוחצי סמרטפונים התגודדו סביב האדם הבוער ותיעדו את האיש והאש מכל זווית. לפחות שניים מהם, שחף הבר (ל"גלובס") ובן קלמר (לוואלה), הגישו את סילמן לתחרות. צילומו של קלמר זכה בתואר "תמונת השנה".
דירוג איכותו של צילום עיתונאי מבוסס על שתי שאלות יסוד: מה קלט וחשף הצלם שלא השיגו אחרים, איך חדר מבעד מחסומי החומר והנפש אל המעמקים ואילו תובנות הביא משם; ואיך הפך את נקודת התצפית האופטימלית שהשיג ליצירה הגדולה מסך מרכיביה האינפורמטיביים והטכניים. איזו מן השאלות הללו מקבלת תשובות בצילומי סילמן? הנגישות לקורבן היתה חופשית ושום וירטואוזיות בבחירת הזווית והמסגרת לא יכולה להתעלות מעבר לבנאליות עוצרת הנשימה של מראה אדם ברגעי גסיסתו. כל תמונות סילמן בעיתונים ובמנועי החיפוש מספרות סיפור נדוש ונורא: הנה אדם שהלך עד הקצה בנכונותו למשוך תשומת לב, ומניעיו לכך, פשטניים ככל שיהיו, לעולם לא יספקו תשובה ברורה, ובוודאי לא מעוררת השראה.
מקרה סילמן היה הדרמטי והמזעזע במכלול אירועי המחאה, אך גם מעשה הזוועה הזה לא חולל את נחשול המחאה הבא, ולא העמיד למחאה גיבור וסמל. סילמן לא הפך לרפליקה המקומית של יאן פאלאך, הסטודנט הצ'כי שהצית עצמו ב-1969, במחאה על פלישת הטנקים של ברית-המועצות שבאו לרמוס את נבטי האביב הקצרצר של משטר דובצ'ק. להפך, מעשה ההתאבדות של סילמן עורר רתיעה בקרב המחאנים ודי מהר הצטייר בפיהם כהסתעפות אקסצנטרית של הזרימה הכללית.
לא רק חוקרי נפש הבהירו בכל ערוץ תקשורת שהמדובר בתופעה נפשית ולאו דווקא פוליטית, אלא גם ההנהגה נמנעה מלאמץ אל לבה את המחאן שהלך עד הסוף ובוודאי לא הציבור הרחב. דרור פויר, בעל טור ואחד המנטורים שמאחורי ההנהגה הצעירה, כתב אז: "בחלק מהאירועים לזכרו של משה סילמן קראו לו גיבור. זה קומם אותי. זה הכעיס אותי. זה פגע בי. כאדם, כישראלי".
משה סילמן עולה בלהבות, תמונת השנה של תחרות הצילום העיתונאי "עדות מקומית" (צילום: בן קלמר, באדיבות "עדות מקומית")
ועדת השופטים אינה מציינת בנימוקיה כמה צלמי סילמן שיגרו את יצירותיהם לתחרות, ואם אלה מוינו והושוו האחד לאחר. אני מניח ששום תקנון אינו מחייב אותם לכך. בכל מקרה, קשה לקבל את נימוקי השופטים שהעניקו לתצלומו של בן קלמר את תואר צילום העיתונות של השנה על צילום סילמן הבוער שלו. חבר השופטים נימק כך את הבחירה בתמונה: "[...] הכל תועד, הכל צולם, אך תמונה אחת, של משה סילמן בוער, חזקה יותר מתצלומי מחאה רבים שצולמו בשנה שעברה. התצלום של סילמן, כפי שנקלט בעדשה של בן קלמר, מעביר את המצוקה הרבה בצורה המזעזעת את הצופה. תצלום אחד עומד כלפיד בוער, צילום בודד שמצליח לצרוב את התודעה: האישית, הלאומית, החברתית".
אני מוטרד מקלישאת הניסוח "כפי שנקלט בעדשה". אם לדייק, משמעותה היחידה היא פטור מלא מהתערבות אנושית, מהחלטה מקצועית ומוסרית, וממעשה הצילום עצמו. לא, צילום עיתונאי ראוי להרבה יותר מסתם "נקלט בעדשה".
בפינה אחרת של אולם התצוגה הוקרן מעל מסך וידיאו רצף צילומי סטילס של שחף הבר, החוזר על עצמו מדי 45 שניות. סילמן יושב בשלולית הדלק השרוף בהמתנה לאמבולנס. סביבו בקבוקי פלסטיק ריקים, ספק של דלק, ספק של מי כיבוי. עירום למחצה לאחר שבגדיו נחרכו ונקלפו מעליו, ימינו מונפת למעלה במחוות חיזוק ומחאה ובשמאלו קרטיב פטל, שאדמומיותו מתכתבת, כמו שאומרים, עם בשרו החשוף, הוורדרד. הסיפור המקומי קרוב ללבנו, צורב ממש, וקשה שלא להתבונן בזעזוע באיש, רגע לפני מסעו בן ששת הימים אל מיטת האשפוז ואל המוות הידוע.
שנה קודם, ב"עדות מקומית" 2011, הוקרנה סדרה מרשימה של 12 דיוקנים פרונטליים של דמויות מובילות במחאת האוהלים שצילם יובל טבול (מקום ראשון בקטיגוריית "סדרת השנה"). הפנים החדשות, הכמעט אלמוניות, של הצעירים שצולמו ללא פוזה, איפור או סטיילינג, נגעו גם הן אל הלב. לא שחסרו אז צילומי גופות, שלמות ומרוטשות, ומראות אנשים בכאבם, באסונם וביגונם, אבל השוואה בין פני המחאה לפני שנה להיום ממחישה את הקו הדק שבין החשיפה העיתונאית לחשיפה הפורנוגרפית, שתערוכות צילום עיתונות לא פעם נגועות בה. מקרה סילמן אינו מביא לקח ציבורי, אלא הצצה לא משכנעת אל התוצאה המחרידה שאדם נואש המיט על עצמו.
נצחון קלפי הטארוט
"זמן מיסטיקה", שעה יומית בערוץ 10 ובנענע 10, שלשום. משתתפים: הפותח בקלפי הטארוט, האסטרולוגית, המתקשרת והנומרולוגית. ראשית, שיחת חימום, ובה "נבדוק את מצב היחסים בין ישראל למצרים". מה, אם כן, אומרים הקלפים?
"הסכם השלום – אני לא חושב שיש איזשהו מקום שיפתחו איתנו באיזשהו עימות חזיתי או משהו כזה", אומר הפותח בקלפים. הנומרולוגית מוסיפה: "אני בדקתי באמת אם יש איזושהי עליית מדרגה ביחסים שלנו איתו [עם 'מורסי, הנמצא כעת בשנת משוב מהיקום; זה יותר שנה של חשבון נפש, של התכנסות פנימה'] ואין שום עליית מדרגה, כי יחד עם כל אלה הוא בן-אדם שמאוד נאמן לעקרונות שלו, לדת שלו – וזה יישאר ככה".
לא נראה ש"מורסי" ייקח קשה מדי את האבחנות הנוקבות הללו, ונראה שגם באגף המודיעין לא ייכנסו ללחץ. אבל שימו לב, צופים יקרים, גם אם "מורסי" ואפילו גל גדות ("מיסטי-סלב" – האם זו החלטה נכונה לעזוב עכשיו את הארץ ולקדם את הקריירה הבינלאומית שלה?) הושכבו על שולחן המיסטיקנים, היה זה רק לצורך חימום. התוכנית בעצם מיועדת לכם, המחפשים אהבה, ולכן, המחפשות שינוי בחיים המקצועיים והאישיים. ואם את המזרח התיכון ואת כוכבת הקולנוע שלנו הצלחנו לאבחן ולנתח מרחוק, נוכל בוודאי גם לסדר אתכם בקו הישיר.
אור, למשל, יחצנית בן 35, שואלת מתי תיכנס לחייה זוגיות משמעותית ("גיל 36 הוא גיל מאוד-מאוד דרמטי לבנות בו זוגיות, תהיי עם עיניים פקוחות...") והאם כדאי לה לשנות תחום עיסוק ("כרגע תישארי במקום, יש שינוי, אבל לא עכשיו, או.קיי? יהיה כאן במשרד סבב כסאות וזה יקדם אותך. אם את רוצה לעשות קצת שינוי בשביל הנפש, לכי תלמדי קצת מיסטיקה").
אין בכוונתי ללמד סניגוריה על ורדה רזיאל-ז'קונט, שבמקרים רבים היא המייצגת הרדיופונית האחרונה של הרציו בעולם אפוף מיסטיקנים. אין זה בהכרח מזכה אותה במדליית צדיקים מחיים הכט, אבל טיפשי יהיה לחסל אותה. מדי פעם במהלך נסיעות משמימות אני מאזין, מרותק, ליכולתה של רזיאל-ז'קונט, פסיכולוגית קלינית מוסמכת, להוציא בכמה אבחות לשון חדות את הבולשיט מתיאוריהם הקלישאיים של המאזינים הפונים, ולאתגר אותם בהצעות לא רעות לתיקון ולחשבון נפש עצמי.
ברור שזה לא יותר משואו רדיופוני, ובוודאי לא תהליך פסיכואנליטי, ובכל זאת אני מתרשם כי רזיאל-ז'קונט המנוסה מנהלת אותו באופן שתועלתו רבה מנזקיו. העובדה שנכשלה בלשונה ונתקלה בלובי החזק של נפגעות האונס עלולה להביא את גורמי הרגולציה המפקחים ביד רמה על הרדיו המסחרי לדרוש את סילוקה מן הבמה.
הצרה היא שהרדיו לא יהיה טוב יותר בלי רזיאל-ז'קונט. החשש הוא שקהלה הגדול יפנה בלית ברירה לבקש פתרון לקשייו בערוצי המיסטיקה. אם "מורסי" שם, אז למה לא כולם?
יש אתיקה בנקאית
גם בענף שוד הבנקים יש אתיקה מקצועית. רוני לייבוביץ, האופנובנק המקורי (21 מעשי שוד), נעלב מן ההשוואה בינו לבין האופנובנק 2 (החשוד ב-14 מעשי שוד בלבד וברצח מאבטח).
"אם טענות המשטרה נכונות, הרי האיש הזה רצח", אומר האופנובנק המקורי. "אני לא פגעתי בימי חיי אפילו לא בזבוב, בטח לא באופן פיזי. אז מדוע משווים בינינו? בגלל שגם הוא חבש קסדה?".