"במוצאי השבת האחרונה תקפו אנרכיסטים מתנועת המחאה החברתית את נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ורעייתו בעת שאלו יצאו מבילוי בתל-אביב", כותב ב"מקור ראשון" אסף גולן, במאמר הזוכה להפניה בעמוד השער ומספק הזדמנות לבחון את גמישותה של השפה העברית בכלל ואת גמישותה של תפיסת המציאות של היומון הדתי-לאומי בפרט.
המאמר, המוכתר בכותרת ההיסטרית "האנרכיזם מסכן את ישראל", תופס הבוקר את משבצת מאמר המערכת של העיתון. "התקיפה סוקרה בהרחבה בחלק מכלי התקשורת", ממשיך וכותב גולן, אם כי לא מציין כי בכלי התקשורת הללו לא הוצגה הסיטואציה כתקיפה, אלא כהפגנה: פעילים חברתיים הקיפו את נגיד בנק ישראל ורעייתו המלווים בשוטרים וקראו קריאות בגנות המדיניות הכלכלית המזוהה עימו.
"אתם צודקים", אמר להם פישר בפישריות אופיינית והמשיך לצעוד. בהמשך הטור מתקן עצמו גולן ומציין כי כשהוא כותב "תקיפה" (גם מהסוג שמסכן את ישראל), הוא מתכוון גם לכזו המתבצעת באופן "כמעט פיזי".
לשונאות גמישה מסוג זה, המרחיקה את הסיטואציה מהדיווח עליה אף יותר מהנהוג ברוב כלי התקשורת הישראלית, היא בת משפחה של הז'רגון הצבאי-משטרתי שמאפשר להגדיר התקהלויות מסוגים שונים כ"התפרעות", ו"התפרעות" כ"אלימות". ו"אלימות" היא כבר אור ירוק לפיזור בכוח, למעצרים ולכתבי אישום. השימוש בשפה מסלפת הוא פטיש גדול וחשוב בארגז הכלים של רשויות השיטור והאכיפה, הנזקקות לו גם בהתדיינויותיהן מול רשויות השיפוט והתביעה. בעיתונות אין לדבר הזה מקום לגיטימי.