טרום ופוסט "אישתון"

בלי שהתכוון לכך, הופך הבלוגר האנונימי "אישתון" לסמל העולם החדש, ובעצם קיומו מעלה את השאלה הגדולה בעולם העיתונות: מיהו עיתונאי?

בעניינו של "אישתון" עלתה שאלה מקדימה, חשובה לא פחות: האם מקור אנונימי המעביר חומר עיתונאי לבלוגר אנונימי – חומר שתכליתו פרסום ברבים לידיעת הציבור – זכאי לחיסיון עיתונאי?

שאלת האנונימיות של המפרסם ראויה לדיון נפרד. האם עיתונאי יכול לפעול ללא חשיפת זהותו בפני הציבור? האם ניתן לקבל מידע עיתונאי מאדם שאינו עומד מאחורי הדברים שפירסם? האם חושף שחיתות במקום עבודה, תוך סיכון אישי גבוה, יכול לפעול כעיתונאי וכמקור גם יחד, ולטעון לחיסיון עיתונאי? זו שאלה מורכבת עוד יותר, ותשובה חלקית לה אפשר למצוא בכיוון אחר – בחוק הגנה על חושפי שחיתויות.

עוד שאלה מהותית שנגזרת מכאן היא השאלה, על מי יש להגן במסגרת החיסיון העיתונאי – על העיתונאי או על המקור? ההיגיון המעשי והמשפטי גם יחד מובילים למסקנה שהגנה על החיסיון העיתונאי משמעותה הגנה על המקור העיתונאי, שלעתים נוטל סיכון כבד במסירת המידע לעיתונאי לפרסום. העיתונאי המפרסם נהנה מסדרה של הגנות בחוקי העיתונות (כגון טענת "אמת דיברתי"; הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי).

מתוך עמוד הפייסבוק של "אישתון"

נותרה אפוא הבעיה המוכרת: כדי להגדיר חיסיון עיתונאי, מקור עיתונאי וחומר עיתונאי, יש צורך להגדיר משפטית – לראשונה בתולדות העיתונות – את המעשה העיתונאי, וכנגזרת מכך את העיתונאי.

לא במקרה אין – ולא היתה מעולם – תשובה חותכת לשאלה מיהו עיתונאי. התשובה הפרובוקטיבית היחידה שאפשר להציע היא על דרך השלילה: עיתונאי הוא לא רק מי שיש בידו תעודת עיתונאי. לעתים קרובות דווקא מי שאין בידו תעודת עיתונאי הוא עיתונאי ראוי.

במאה הקודמת די היה להסתמך על ההגדרה המעשית המתבקשת, שעיתונאי הוא איש מערכת עיתון, כהגדרת "עיתון" בפקודת העיתונות (המנדטורית, המיושנת להחריד). במאה הנוכחית רבים העיתונאים הפועלים באופן עצמאי מחוץ למסגרת של ארגון עיתונאי – כבלוגרים ברשת, לדוגמה – והגדרתו המשפטית של עיתון איבדה את שארית ערכה.

המוסר, המפרסם, המצטט

גדולתו של המעשה העיתונאי היא בכך שעיתונאות אינה מקצוע מוסדר. אין בכך לומר כי כדי להתפרנס מעיסוק בעיתונאות לא נדרשים מיומנות, ידע מקצועי וניסיון. בוודאי שלא ניתן לומר כי כל מי שעוסק בפרסום מידע הוא עיתונאי. המפרסם מידע יכול להיות תועמלן, יחצן, מקדם מכירות, פרסומאי, לוביסט, דובר וכל משווק שירותי קידום מסחריים או פוליטיים לארגונים שונים ולמטרות שונות.

עיסוק בעיתונות יכול – אך אינו חייב – לשמש מקור פרנסה או הכנסה. עיתונות יכולה להיות אפיק ביטוי בסטנדרטים מגוונים, גבוהים או נמוכים, אבל תכליתה היא תמיד אחת בלבד: לפנות לציבור באופן ישיר, חופשי ועצמאי.

דווקא משום עצמאותה, עיתונות תמיד שואפת להתחמק מהגדרה. הגדרה משמעותה יצירת סף קבלה למקצוע, ומכאן שמתחייב צורך בגורם המוסמך להעניק רשות (רישיון) לעסוק במקצוע. במדינות שאינן דמוקרטיות, המדינה היא שמעניקה תעודות ומגדירה מיהו עיתונאי. המדינה יכולה גם לשלול תעודה כזאת, במקרה שאופן תפקודו – או שמא אופי דעותיו – של העיתונאי המוסמך אינו תואם את ציפיותיה.

מקצועות הגילדה הידועים, רפואה ומשפט, מתקיימים בכל חברה ובכל משטר, גם תחת שלטון מושחת ורודני. עיתונות היא פרח מיוחד שיכול לפרוח רק בחברה חופשית ופתוחה. לא בכדי מתוארת העיתונות כשליחות ולא כעיסוק, וכ"נשמת אפה של הדמוקרטיה". מישהו הגדיר פעם עריכת-דין כעיסוק שנשמה באפו?

עיתונות בחברה דמוקרטית מקבלת על עצמה כללי אתיקה ומקפידה לשמור על מצב שבו הגופים המייצגים שלה לא יהיו סטטוטוריים. מועצת העיתונות היא גוף וולונטרי שהחברים בו מסמיכים אותו להתקין תקנות אתיקה. הוולונטריות של המועצה – העובדה שאינה מעוגנת בחוק המדינה ואינה מוסמכת לגזור עונשים ואף לא לעסוק בשאלה מיהו עיתונאי – היא התנאי ההכרחי לקיומה. הכלל כי עיתונאי הוא אדם שמועסק בארגון המגדיר עצמו כארגון עיתונאי הוא, כמובן, כלל מעגלי פסול, הגדרה המסתמכת על עצמה.

תעודות העיתונאי היחידות הקיימות כאן הן תעודות זיהוי של עיתונאי שמנפיק ארגון גדול, ממשלתי לרוב, המספק שירותי דברור לנציגי ארגונים עיתונאיים. לתעודות הללו אין שום מעמד מעבר לתחום הפעולה של גוף כזה – ואין לארגון כזה כל השפעה מחוץ לתחומו.

צה"ל והמשטרה רואים בתעודות העיתונאי שמנפיקה לשכת העיתונות הממשלתית אמצעי לאפשר גישה לזירות סגורות. זהו מצב בעייתי שארגוני העיתונות הקיימים נוטים לשמר, בעיקר בגלל היתרונות שהתעודות הללו מעניקות להם על עיתונאים חופשיים ונטולי תעודות. ארגוני עיתונות קיימים עסוקים אפוא בשימור יתרונם היחסי במרחב הפתוח גם במחיר צייתנות יתר לרשויות.

מתוך סעיף 19 לחוק השב"כ 2002, המחיל ענישה פלילית על המקור ועל העיתונאי גם יחד

מי שמבקש ללמוד על רוח המחוקק בנושאי עיתונות יכול למצוא המחשה טובה לרוח השמרנית והאנטי-עיתונאית בחוק השב"כ, שהוא חוק חדש יחסית (2002). חוק זה מחיל, לראשונה בישראל, אפשרות לענישה פלילית גם על המקור העיתונאי וגם על העיתונאי עצמו. סעיף 19 לחוק השב"כ הופך הן את מקור המידע ("מוסר המידע") והן את העיתונאי ("מפרסם המידע") לשותפים לעבירה חמורה.

ברור כי ארגון ביון רשאי להטיל משמעת ארגונית נוקשה באשר למסירת מידע – כלומר, הדלפה – מתוכו. אבל מדאיגה מאוד העובדה שעיתונאי שקיבל מידע שלפרסומו חשיבות ציבורית גבוהה ייחשב אוטומטית בעיני החוק כעבריין פלילי, אם עשה כן. האם לעולם יצטרך עיתונאי ישראלי להמתין בסבלנות עד שיצוץ תחקיר בעיתונות האוסטרלית כדי שיוכל לדווח על הנעשה בארצו? ושמא צריך להכניס בתיקונים לחוק הכבדה נוספת כדי לסתום את הפרצה ולהפוך את החוק הזה לפארסה גמורה – להגדיר דמות חדשה שתיקרא "המצטט מעיתונות זרה".

המעשה, התכלית

המחשבה החדשה היא כי אין עוד לעסוק בהגדרת ארגון עיתונאי כבפקודת העיתונות, אלא להגדיר "מעשה עיתונאי" ולהגדיר "תכלית עיתונאית".

על ההגדרה החדשה להיות פשוטה, עקרונית וניתנת להחלה על כל תוצר עיתונאי עכשווי ועתידי. אין היא צריכה להגדיר מקצועיות ולא מבנה ארגוני. יתרה מכך, ההגדרה החדשה אינה לאדם, אלא ל"מעשה". הגדרה זו תאפשר לומר כי כל אדם העושה מעשה עיתונאי לתכלית עיתונאית הוא – ברגע המעשה – עיתונאי לכל דבר ועניין.

אם תלמידת כיתה ו' מראיינת את מנהלת בית-הספר לעיתון בית-הספר, ושואלת אותה שאלה קשה על בסיס מידע שקיבלה מאחד מעובדי מזכירות בית-הספר – זהו "מעשה עיתונאי". התלמידה היא "העיתונאי", עובד המזכירות הוא "המקור העיתונאי" (ועל כן נהנה מחיסיון עיתונאי), ועיתון בית-הספר הוא "העיתון". בואו נקווה כי במקרה שהמנהלת תפסול את הפרסום מסיבות לא ענייניות – תוכל התלמידה לפנות בתלונה למועצת העיתונות (העתידית, כמובן), ועניינה יובא בכבוד הראוי לבית-הדין לאתיקה.

נותרה שאלת התכלית העיתונאית. כדי להימנע מלהכיל בהגדרת התכלית העיתונאית את בעלי העניין המקצועיים (דוברים, יחצנים, לוביסטים), יהיה צורך להבהיר כי התכלית היחידה לקיום המעשה העיתונאי היא הבאת התוצר העיתונאי לידיעת הציבור באופן עצמאי, חופשי מכל תלות בגורם זר, ולא לעשות בתוצר זה כל שימוש אחר.

ד"ר ישגב נקדימון, אחד ממשתפי הדיון בנושא החיסיון העיתונאי, שהתקיים בשבוע שעבר מטעם "העין השביעית" ועמותת "הצלחה" במכון הישראלי לדמוקרטיה, הציע נוסח מזוקק להגדרת המעשה העיתונאי: "כל אדם שאוסף מידע לשם פרסומו לציבור". נקודת מוצא ראויה בהחלט להתחיל ממנה את הדיון המעשי.