סיום דרכו של שלומי ברזל כעורך ספורט "הארץ" הוא גם הצהרת כוונות של ראשי העיתון. כל סוף הוא התחלה חדשה, אלא שבמקרה הזה למדור המודפס אין תקווה. סופו מסומן וממתין מעבר לפינה. גורלו נגזר לפני כשנה, לאחר ביטולו כמוסף עצמאי נפרד והכנסתו למיטת סדום בחלק החדשותי. מחאת הקוראים היתה חלושה ולא התגבשה לחרם צרכנים. סקרים בקרב מנויים שנערכו מעט קודם לכן מטעם הנהלת העיתון לא הותירו ספק: אסור לגעת ב"גלריה" או במוסף "ספרים", אבל איש לא יחתוך ורידים בגלל מדור ספורט מקוצץ.
עורך ספורט "הארץ" היוצא, שלומי ברזל
ברזל, 42, עורך המדור ב-4.5 השנים האחרונות, הוא אחרון לדור העורכים הוותיק. כשמונה לתפקיד, מדור הספורט כבר היה בדעיכה: ארבעה עמודים שנחבאו בתוך חלק ב'. טור שכתבתי כאן בזמנו המליץ לחסוך את הבושה מפמפלט הספורט ולהכניסו לעמודי החדשות. אלא שברזל השאפתני הצליח כעבור כמה חודשים לשכנע את ההנהלה להשיב את החולה לאיתנו: מוסף ספורט עצמאי של שמונה עמודים. לצד NBA, הוקי, גולף, סקווש וכדורעף נשים, נתן העיתון מדי פעם גם פייט ל"ידיעות" ו"מעריב" בענייני הכדורגל הישראלי, והמשיך להצטיין בגזרת המוספים המיוחדים (אולימפיאדה, מונדיאל, פתיחות העונה בכדורגל ובכדורסל).
משבר העיתונות, שהחריף ב-2011, אילץ את "הארץ" לבצע כמה קיצוצים כואבים. מכות קשות במיוחד הונחתו על מדור הספורט האליטיסטי: פיטורי כתבים ועורכים, צמצום דרסטי בתקציב וביטולו כמוסף עצמאי. גם הקטנתו לשני עמודים בחלק החדשותי לא נעצרה. במקרים רבים בחודשים האחרונים הוא כלל עמוד וחצי, לפעמים בקושי עמוד בודד.
חרף מצבו הקשה נותרו בו כותבים משובחים: אלון עידן, אלעד זאבי, ניר צדוק, איתי מאירסון, שאול אדר, אמיר ענבר, עוזי דן, אייל גיל. הגלריה הזו, מפוארת ככל שתהיה, שווה תחת מטריית "הארץ" לפלח שוק מזערי. קוראיו הם קומץ בשולי צרכני ה"סודות מחדר ההלבשה".
ביטולו כמוסף עצמאי פגע באיכותו ובמעמדו של הסכר הכמעט אחרון כנגד השיטפון הצהוב בתקשורת הספורט. הקיצוצים הותירו על כנם שני כתבים בלבד, כדורגל וכדורסל, לייצור חומר מקומי מקורי. היריעה הקצרה לא הותירה מקום לכתבות גדולות ולפרויקטים מיוחדים. היו שסברו שמיקומו של הספורט בתוך החלק החדשותי יגביר את העניין סביבו, אבל הקוראים לא נהרו בהמוניהם. מדור הספורט, שבתקופה שהיה עצמאי שקק מדי ערב אנשים ורעיונות, הפך בחודשים האחרונים לשומם ועצוב. אווירה של קדרות ואנשים שדואגים לעתידם.
העורך החדש, אייל גיל, סגנו של ברזל בחצי השנה האחרונה, הוא איש של אינטרנט יותר מאשר של פרינט. לעידן חומות התשלום גיל הוא האיש הנכון. אם לא הוא, הבחירה היתה צריכה להיות בעוזי דן הוותיק. מעבר לחומה יחכה עידן הספורט דיגיטל, שבו ינסה "הארץ" לשכלל את התמודדותו בסבך אתרי הסלאמס. מצד שני, מינויו של גיל כמו מבשר את סופו הקרב של הספורט בעיתון הדפוס. כפולת העמודים תהפוך לעמוד, העמוד יתכווץ לחצי, והחצי יתמזער לפינה בירכתי החדשות.
ב"מעריב" מחכים
משכורות שמתעכבות, שיבושים בהפצה, חיסול המקומונים, בעיות עם קופות גמל – הצרות ב"מעריב" מחלחלות גם אל אתר האינטרנט, בלי או עם קשר לעזיבתו המפתיעה בשבוע שעבר של אודי הירש, עורך nrg.
במהלך השבת האחרונה לא נרשמה שום תנועה בספורט של nrg. סמוך לכניסת השבת הספיק האתר לעדכן על עלייתה של הפועל רעננה לליגת-העל (לידיעה צורף צילום ארכיון, על אף שצלם "מעריב" נכח במשחק), ומאז ועד מוצ"ש נרשמה שם דממה מוחלטת. קוראי האתר לא עודכנו בגמר הגביע הספרדי שהתרחש בשישי בלילה, לא בגמר הגביע לנוער בשבת בצהריים ולא בשום דבר אחר.
שער ספורט "מעריב", 30.6.09
האם ההאטה הזו היא סימן לבאות? אחד מאנשי הספורט ב"מעריב" אומר: "אנחנו עושים בדיוק את מה שצריך, אין מוטיבציה לכלום. רק מחכים לראות איך יסתיים כל העניין הזה".
הכוונה היא לשגרה המעיקה הנושאת בשורות רעות. הבעלים שלמה בן-צבי הכריז לאחרונה על רצונו להפוך את "מעריב" למוצר סוף-שבוע עם מהדורה דיגיטלית יומיומית. במדור הספורט, כמו ביתר המחלקות, נאנקים תחת מטלות רבות עם כוח אדם מצומצם, מצליחים לתת פייט ל"ידיעות", אבל אין להם מושג אם בעוד חודשיים הם עדיין יהיו קיימים על הנייר.
הם זוכרים היטב איך בתחילת דרכו ב"מעריב" תיכנן בן-צבי לוותר על מרבית אנשי הספורט ולהשתית את המדור על תוכני ערוץ הספורט. בן-צבי מביט בעניין על המהלכים שמבצע עמוס שוקן. ספורט "מעריב" הוא מצרך יסוד בחבילה היומית, אבל יהיה מהראשונים שישלמו את המחיר.
בכושר שיא
לכמה אנשים דחוף לדעת מי יהיה מאמן הכושר של מ.ס. אשדוד? נחדד את השאלה: כמה מאוהדיה המועטים של הקבוצה מרפרשים באצבעות כסוסות בניסיון למצוא תשובה לשאלה הזו?
באתר one היו משוכנעים ביום שישי האחרון שמדובר בעניין גורלי. הסוגיה, כך נכתב בפתיח לידיעה, "ממשיכה לתפוס תאוצה". על הידיעה חתומה לא פחות מאופירה אסייג, מנהלת התוכן של האתר, או אם תרצו – העורכת הראשית.
כיתתנו את אצבעותינו ברחבי הרשת והדפוס אחר עמדת הזינוק של הסיפור החשוב הזה, שבקצה זנבו אוחזת אסייג בעקשנות ראויה, ונאדה. שום עיתון או אתר לא טרחו לבזבז מלים על "סוגיית מאמן הכושר" של אשדוד.
החל בפסקה השלישית הופכת הידיעה העיתונאית למכתב המלצה נמרץ מבית-היוצר של מנהלת התוכן, שאינה בוחלת בעבודה שחורה של עיסוק בזוטות, כולל ענייני כושר גופני. המומלץ, נא להכיר, הוא רני גולדינג.
"מדובר במאמן מוערך מאוד באגודות בהן עבד בעבר", תיקתקה אסייג עדות מומחה. "[...] הוא הותיר את חותמו מבחינת כושרם של השחקנים שעבדו תחתיו והמאמנים שעבדו לצדו", הסבירה בסגנון שעוד יילמד בקורסים להנפקת קורות חיים. גולדינג הנ"ל, זאת יש לזכור, הוא מועמד חם מהתנור: "לאחר שאמש (חמישי) נודע כי מאמן הכושר היוצא של הפועל ת"א, דרור שמשון, הוצע לקבוצה ולמאמן הנכנס, ניר קלינגר, מסתבר כי יש מועמד נוסף למשרה". טוויסט מסעיר בסוגיה מואצת. מפנה מדהים בעלילה.
הידיעה ב-one. אסייג ממליצה על גולדינג
הקורא, שמבין מיד שלא הוא הנמען של הטקסט הזה, ולא לטובת השכלתו הספורטיבית הוא נועד, חובש בעל-כורחו את כובע הבלש הפרטי, ותוהה אם מדובר למשל בהכרת תודה של אסייג לאחד מהסמוכים לצלחתה או למצער אחד ממקורותיה, שנוסף לדברי קילוסין ורזומה נרגש זכה גם לתצלום מחמיא.
ובכל זאת נותר הקורא הבלש עם כמה שאלות בוערות, בינתיים חסרות מענה: אם מנהלת התוכן ביקשה לצ'פר מקור, מדוע בחרה לעשות זאת באופן בוטה כל-כך, שמסגיר את מניעיה הבלתי ספורטיביים לכאורה ביחס לקריירה שלו? הרי מעתה כל הדלפה ל-one מהקבוצה שבה עובד גולדינג תהפוך אותו לחשוד המיידי.
וגם: כיצד אירע שסקופ לוהט כל-כך נסתר מעיניו של כתב one המסקר את מ.ס. אשדוד? מדוע לא נשלח הוא לכתוב את הידיעה, גם אם הטיפ הראשוני ניתן למנהלת שלו? מה מסתתר מאחורי בחירתה של עורכת ראשית להירתם במסירות לידיעה אפרורית, שכל עורך אחר לא היה טורח להתעסק איתה בכלל? ובמלים אחרות: מי אתה, רן גולדינג, שזכית לכבוד הזה? ומי הם קוראי one, ששוב זוכים למקום שולי בסולם העדיפויות של מנהלת האתר שלהם?
לתגובות: yegerm9@walla.co.il