מכירים את האנשים שאומרים: "אם ביבי שוב ראש ממשלה אני יורדת מהארץ"? בטח שאתם מכירים, כי יש לכם חברים, או כי אתם, כמוני, מנויים ל"הארץ". בכל שבת קודש אני מעלעלת במוסף ומגלה את הרעיון החדשני הזה, שעליו לא שמענו מעולם - ייאוש.

עורכי "הארץ" מפמפמים לנו את ההיבט הזה של החוויה הישראלית במדור "טיסות יוצאות/נכנסות", בטור ביקורת הטלוויזיה של רוגל אלפר ובעוד ועוד כתבות שדשות ברעיון הירידה מהארץ כאילו מדובר בחשיפה עיתונאית.

במובן הזה, "הארץ", אתם חלק מהבעיה. שבוע אחר שבוע אתם מאכילים את היאוש, את תחושת הכמעט כשלון, את האמונה ש"הלכה המדינה". בכל צעד תבוסתני שכזה אתם משחקים לידי קמפיין הימין, שבאמת ובתמים עסוק בלעזור לכולנו (שמאלנים ופלסטינים כאחד) להגר מכאן מרצון - או מכורח.

כדי שנעלה על המטוס, שרי הימין רוצים שנרגיש את אפסות הכוחות לופתת אותנו: שנשכח שאנחנו הצד במפה שהיה מסוגל להוציא מאות-אלפי אנשים לרחובות בשנים האחרונות. שנפרוש לתנומה פוליטית כי הכשלון שלנו בלתי נמנע.

נבחרי הציבור שרוצים שנלך מכאן לא משרתים אותנו, אז למה עיתון "הארץ" משרת אותם?

עורכי "הארץ", הוכחתם כבר שאתם מסוגלים לא לרקוד לפי החליל של הממשלה. בשלוש השנים האחרונות בחרתם לדווח על פשעי מלחמה בעזה, על טיהור בגדה ועל הגזענות המטורפת של הממשלה נגד אזרחי המדינה הפלסטינים. איימו עליכם, החרימו אתכם, אבל אתם בחרתם בחירות אמיצות.

אז מדוע קשה לכם כל-כך להזכיר שמיליוני אנשים התארגנו במדינה הזו והביאו במו ידיהם לנסים, ושזה יכול להמשיך ולקרות, לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות?

כעורכי עיתון האופוזיציה בישראל יש לכם כוח ממשי בעיצוב המציאות. אתם קובעים, במידה רבה, על מה אנחנו מדברים, מה אנחנו חושבים שאפשרי ומתי אנחנו כבר מתחילים להרגיש שאבוד. בהיותכם מדורת השבט שלנו, יש לכם אחריות כלפינו: לעזור לנו לצוף כשיש לא מעט סיבות לשקוע.

יש גם מציאות של יאוש ויש חובה עיתונאית לסקר אותה. אבל סיקור עיתונאי לא שווה לבחירה להפוך לפולחן שבועי את האנשים הנוחתים בנתב"ג אחרי שנים שהם התכחשו לאחריות שלהם לתקן את המקום הזה.

אני לא מבקשת מכם לכתוב שהכל בסדר, להסתיר את גודל האסון או להעמיד פנים שהניצחון קרוב. להיפך: דווקא משום שהמציאות קשה כל כך, צריך להזכיר לקוראים שגם ייאוש הוא בחירה פוליטית. נתב"ג לא חייב להיות לנו למקדש.

יכול מאוד להיות שאחרי הבחירות האלו לא יהיה פה טוב יותר, ושאנחנו לפני תקופה חשוכה. אז מה? יהודים לא מכירים תלם ארוך? העם שלנו לא ראה את הגלות? אחינו הפלסטינים יכולים ללמד אותנו דבר או שניים על צומוד.

אבל רגע לפני זה, אם נאמין, אולי ננסה באמת ובכל כוחנו לפעול לשינוי המציאות. ואם נדע לדבר על האמונה הזו בבמה הציבורית החשובה ביותר שלנו - יכול להיות שאפילו יהיה לנו די כוח להצליח.

אתם לא צריכים להיות נאיבים, אפילו לא אופטימיים. רק תמשיכו להזכיר לנו, יום אחרי יום, איך כוח פוליטי נבנה. תכתבו על האנשים שמתארגנים, על המאבקים שניצחו, על המקומות שבהם הממשלה נאלצה לסגת, על יהודים ופלסטינים שמצליחים לעשות כאן דברים ביחד. כי כל הדברים האלה קרו וקורים.

תזכירו לנו שהבחירות הן לא סוף הסיפור, ושגם כשהמציאות נראית אבודה, יש לנו כוח לשנות אותה.

יעל אגמון נכט היא חברת הנהגת תנועת "עומדים ביחד"