אני עיתונאי והוחלפתי על ידי בינה מלאכותית. זה לא קרה במקרה. מישהו רצה בזה ומישהו מרוויח מזה, והמישהו הזה הוא לא אני, אבל גם לא אתם.

זה התחיל בפגישה עם ה"אנליסט". "אתה עושה אייטם ביום, אתה צריך לעשות שישה", הוא אמר לי. "חשוב לנו שתדע שיש כבר מכונה שעושה כמה אייטמים שאני רוצה בשעה", הוא הוסיף.

האנליסט סופר כניסות. זה כל מה שהוא עושה. הוא לא מבין בעיתונות, הוא לא יודע איך כותבים כתבה וזה גם לא מעניין אותו. לא אכפת לו מי אתה או איך אתה כותב. מבחינתו אתה לא עיתונאי. אתה אפילו לא עובד. אתה מייצר אייטמים וייצרת רק אייטם אחד ביום, כשיש לו מכונה שעושה כמה אייטמים שהוא רוצה בשעה.

כשהאנליסט דיבר איתי על המכונה, הרגשתי כיצד אני נשאב למערבולת של האלגוריתם. כל הניסיון, הכישרון, הקשרים, המקורות, הזמן וההשקעה שלי לא שווים כלום. פתאום כבר לא מצפים ממני להיות עיתונאי, אלא "לתת אייטמים". איכות התוכן לא משנה, רק הכמות. רמת העיתונות בוודאי שלא מעניינת. עיתונות, כאמור, לא מעניינת את ה"אנליסט".

ה"אנליסט" מסביר שיש קורלציה בין מספר האייטמים למספר הכניסות. יותר כניסות שווה יותר פרסומות ויותר כסף לבעל-הבית. בזמן שלוקח לייצר אייטם עיתונאי, נניח, תחקיר על נוכל שקנה קבוצת ספורט בקריות ואימלל כמה מאות גברים בגיל העמידה, אפשר להכין הרבה יותר אייטמים לא-עיתונאיים, נניח, לדווח על פרסומים של מישהו אחר שעשה עבודה עיתונאית, או פשוט לכתוב על רכילות או סקס, או שניהם גם יחד: נניח, השמלה החושפנית של כוכבת הפופ לשעבר.

אייטם כזה גם אפשר לייצר הרבה יותר מהר והוא גם יניב הרבה יותר כניסות. איזה אייטם אתם חושבים מקבל יותר קליקים: אייטם על נוכל שקנה קבוצת ספורט בקריות או תמונה של הציצי של כוכבנית הפופ לשעבר? כנראה שגם אם אתם הגבר הרלוונטי בגיל העמידה מהקריות, מן הסתם תיכנסו קודם לכתבה על הציצי.

בקיצור, אם הכניסות הן ראי הכל, אפשר להגיד שלום לעיתונות. וזה בדיוק מה שקורה. וזה מאוד מאוד לא טוב. בגלל שהעיתונות קיימת מסיבה. למשל, כדי לוודא דברים. לספור עובדות, לא רק כניסות. הצורך האנושי לוודא אם משהו הוא נכון הוא האלמנט הכי יסודי בעבודה העיתונאית.

גם שבט של ציידים-לקטים היה צריך את ה"עיתונאי" הזה כדי לדעת אילו החלטות לקבל כשבט. חייבים עובדות כדי להחליט לאן ללכת. ויש גם מי שלא מעוניין בעיתונאי. מישהו שמעוניין שהשבט ילך למקום שהוא רוצה, גם אם זה לא טוב לשבט.

בקיצור, מישהו מספר שמשהו קרה. מישהו צריך לוודא שהמשהו הזה אכן קרה. המישהו הזה הוא העיתונאי. או במילים אחרות: אם נוכל רוכש קבוצה בליגה לאומית, הוא ירצה להסתיר שהוא נוכל. לכן צריך מישהו שיוודא אם הוא נוכל או לא.

המישהו הזה, כאמור, הוא העיתונאי. הוא יברר, יאשר, יצליב ויביא את ממצאיו לקוראים. זו עבודה שלוקחת זמן ודורשת ניסיון, קשרים, מקורות, טיפוח מקורות, הבנה של תחום מסוים. המכונה שעושה כמה אייטמים שאתה רוצה בשעה, לא יכולה לכתוב אייטם כזה. גם לא בשבוע.

אבל אם אומרים לעיתונאי שבמשך שנים רוקם מערכת קשרים, ידע והבנה שמה שהמערכת מתעדפת כרגע זה כמה שיותר אייטמים ביום, בעצם אומרים לו שלא מעוניינים יותר בעבודה עיתונאית, או בעיתונאים.

וכל זה קורה דווקא כשאנחנו בעידן האינטרנט, עם התפוצצות מידע הגדולה שהיתה אי-פעם, עם הצורך הכי גדול אי-פעם בעיתונאים: אנשים שיוודאו שדברים נכונים. אבל יש פחות ופחות בני אנוש כאלו כי הם עולים יותר כסף ממכונה שמייצרת אייטמים.

המערכת העיתונאית היא זו שאמורה להגן על העיתונאי מפני כניסה לתחרות עם רובוט, אבל אם המערכת מפקירה אותו, אם המערכת מוותרת - לעיתונאי לבדו אין שום סיכוי מול ה"אנליסט" שמעניינות אותו רק "כניסות", שהונצח לתפקידו על-ידי הנהלה ובעלים שמעניינת אותם רק שורת הרווח.

העיתונאי מפסיד והבעלים מרוויח. העניין הוא שגם הציבור מפסיד מזה שנפטרנו מהעיתונאים. ומישהו אחר מרוויח. כי תמיד יש מי שירוויחו מכך שלא נוכל לוודא דברים. שלא יהיו לנו עובדות. בדרך כלל אלו האנשים הכי עשירים והכי חזקים. המכונה שמייצרת כניסות אף פעם לא תשלח להם בקשת תגובה.

אוריאל דסקל הוא עיתונאי ב-28 השנים האחרונות. בין השאר עבד ב"הארץ", ב"גלובס", ב"כלכליסט" וב"וואלה"