עורכים בכירים בעיתון נפוץ שוכרים בלשים פרטיים, שבשיתוף פעולה עם קציני משטרה ופוליטיקאים מושחתים פורצים לטלפונים של פוליטיקאים אחרים, לבני המשפחה המלכותית, לעיתונאים ולאזרחים מן השורה. הפעולות האלה נועדו גם למטרות סחיטה, אך במיוחד כדי להפוך את המידע שנאסף בחשאי לסיפורים סנסציוניים ובכך להגדיל את התפוצה.
אלה הם הנושאים המרכזיים המככבים בסדרת הטלוויזיה הבריטית "The Hack" , הזמינה לצפייה בהוט ובנקסט טיווי תחת השם "פריצה למערכת". הסדרה מבוססת על סיפור אמיתי, שטלטל את הממלכה המאוחדת ואדוות הרעד הגיעו עד לארצות הברית. התסריטאים ג'ק ת'ורן ואנליסה דינאלה והבמאי ארנולד לואיס, נטלו לעצמם גם חרות אמנותית ותיבלו את הסדרה בדמויות ובאירועים שבדו מליבם.
בשנת 2011 התפוצצה בתקשורת הבריטית פרשת האזנות הסתר הלא חוקיות של הצהובון הנפוץ ביותר בבריטניה, "ניוז אוף זה וורלד" (News of the World) שנוסד עוד המאה ה-19 ושתפוצתו הגיעה בראשית המילניום השלישי ליותר מארבעה מיליון עותקים.
באותה העת העיתון היה חלק מאימפריית התקשורת של איל העיתונות האוסטרלי-בריטי-אמריקאי רופרט מרדוק (שדמותו ומשפחתו שימשו מודל לסדרת טלוויזיה אחרת, "היורשים"), שממשיך למשוך בחוטים גם היום, בגיל 95, בקבוצה השולטת בין היתר ב"סאן" הבריטי, ערוצי סקיי, פוקס-ניוז, ה"ניו יורק פוסט" וה"וול סטריט ג'ורנל" ועיתונים באוסטרליה.
דוד מול גוליית
את הפרשה חשף העיתונאי ניק דייוויס מה"גרדיאן", שזכה לכל אורך הדרך לתמיכת העורך הראשי אלן רוסברידג'ר וראש צוות התחקירים דייוויד לי. השלושה, ועמיתים אחרים, היו נתונים למתקפה קשה מצד האימפריה של מרדוק ושל סייעניה במשטרת לונדון (סקוטלנד יארד), ושל פוליטיקאים חנפים.
חוקרים פרטיים עקבו אחרי ניק דייוויס ושיגרו רמזים, בסגנון העולם התחתון, כי ידועות להם כתובות בני משפחתו ושמות ילדיו. עורכי דינו של מרדוק איימו בתביעות ענק נגד דייוויס, רוסברידג'ר ולי. מקורות חששו לדבר איתם.
כלי התקשורת האחרים סירבו לסייע להם, ואף לגלגו על מאמציהם ושמחו לאידם כשהחקירה לא התקדמה. לא אחת הם התייאשו, אך בכל זאת המשיכו במה שנתפס אצל רבים, גם אצל חלק מעמיתיהם במערכת ה"גרדיאן", כאובססיה פרטית של דייוויס.
זה היא מעין קרב בין גוליית לדוד. מצד אחד עיתון חסר עכבות וחסר אתיקה אנושית או מקצועית, חלק מקבוצת תקשורת בינלאומית אימתנית. קבוצה הנשלטת בידי בעלים שמשתמש בכוח ובהשפעה של כלי התקשורת שבבעלותו לצרכיו האישיים ולקידום אג'נדות פוליטיות, ושמה שמעניין אותו זו שורת הרווח, או בקיצור: כוח, כסף וכבוד.
מן העבר האחר, עיתון ללא בעלים, שמנוהל על ידי קרן, ערכי ועם מסורת עיתונאית והישגים מרשימים בתחום התחקירים. אנשי ה"גרדיאן" המשיכו בדבקות ובנחישות במסע לחשיפת השחיתות ב"ניוז אוף דה וורלד", גם כשמצאו עצמם בודדים במערכה.
לסיפור הזה יש סוף טוב. התחקירים של ה"גרדיאן" הביאו לסגירתו של הצהובון שוחר הסנסציות, למעצרי בכירים בעיתון, כולל אנדי קולסון שהיה העורך בין 2003 ל-2007 ואחר כך היה יועץ התקשורת של ראש הממשלה השמרני דייוויד קמרון. בעקבות התחקירים נאלץ גם מפקד הסקוטלנד-יארד להתפטר מתפקידו והוקמה ועדת חקירה בראשות שופט לבדיקת הליקויים שהתגלו.
שון הור, אחד מכתבי "ניוז אוף דה וורלד" שהיה מעורב בפרשה, התאבד. בחקירה התברר כי אנשי העיתון ביצעו האזנות סתר, האזינו לשיחות ולהודעות קוליות של אלפי אנשים, ושלוחיו שיבשו חקירת משטרה בנוגע לחטיפה ורצח של נערה. אבל מאידך, המלצות ועדת החקירה היו שוליות וחסרות משמעות.
הנבל האמיתי חמק
הכרתי את רוסברידג'ר בלונדון, כשהחל את דרכו בתקשורת בשנות השמונים. שמרנו על קשר עד לפני כמה שנים. מעת לעת שיתפנו פעולה. הוא כתב טור משעשע וציני של רכילות על פוליטיקאים והתקשורת. אחד הבולטים במושאי הלעג שלו היה רוברט מקסוול, הבעלים של קבוצת התקשורת של ה"מירור", מו"ל וחבר פרלמנט.
מקסוול, יהודי שהתכחש ליהדותו וחזר אליה, היה איש עסקים עשיר שפשט את הרגל וסיים את חייו כשנפל אל הים מן היאכטה שלו, בין אם התאבד ובין אם מעד. אף ששוחרי תיאוריות הקונספירציה, כולל העיתונאי האמריקאי עטור התהילה סימור הרש, הפיצו את הטענה ההזויה כי המוסד רצח אותו כדי להשתיקו. בתו גיליין היתה לסרסורית של יהודי אחר, ג'פרי אפשטיין, ומרצה מאסר של 20 שנה בכלא האמריקאי.
עם ניק דייוויס הזדמן לי לשוחח ולהיפגש כמה פעמים, אך הקשר ההדוק ביותר היה עם דייוויד לי, מאז שהיינו מהראשונים שנבחרו במחצית שנות התשעים ל"קונסורציום הבינלאומי של עיתונאים חוקרים" (ICIJ).
כל השלושה מאוכזבים מהסדרה. הם סבורים כי למרות גלריית השחקנים המעולה שלה, היוצרים התחמקו מלטפל בנבל האמיתי של הפרשה – מרדוק. ניק דייוויס סירב להופיע לבכורת הסדרה. בהתכתבות קצרה לאחרונה באימייל, הוא אמר לי כי התנתק מהתקשורת ודחה את עשרות הבקשות של עיתונאים ברחבי העולם להתראיין. רוסברידג'ר לא ענה לפניית "העין השביעית".
דייוויד לי (באדיבות המצולם)
"לא התייעצו איתי כלל לגבי הסדרה או לגבי הדמות שהעמידה פנים שהיא אני", כתב לי דייוויד לי. "כל מה שידעתי עליה היה כשקיבלתי הזמנה להגיע להקרנה ולקבל משקה חינם. נראה שתפקידי (המאוד שולי) הוצג כמעין עוזר צדדי מכובד יותר של ניק דייוויס וכ'מבוגר האחראי', ש'שומר' עליו".
"בעוד שניק הוצג כגיבור פראי והרואי, לא חשבתי שהתסריטאים גרמו לי לומר או לעשות משהו מעניין במיוחד", הוא כותב, ומוסיף: "למרות זאת, ניק די כועס. אף שלמיטב הבנתי הוא ואלן קיבלו תשלום נאה על שיתוף הפעולה שלהם, ניק סירב להגיע להקרנה כמחאה. הוא אמר לי שהוא נפגע מכך שהכותבים המציאו עימות בינו לבין אלן, דבר שמעולם לא קרה".
לדבריו, "ניק חשד שהמפיקים לא היו מוכנים, מתוך פחדנות, להציג את רופרט מרדוק כנבל הראשי וכיריב הדרמטי המרכזי בסאגת ההאזנות, ולכן נאלצו להוסיף מתח דרמטי על ידי המצאת התנגשות לא קיימת בין שני העיתונאים".
מה דעתך כצופה על הסדרה?
"אני עצמי לא אהבתי את הסדרה משתי סיבות. אחת אמנותית ואחת פוליטית. הסיבה האמנותית הייתה שלדעתי המבנה הנרטיבי היה שגוי לחלוטין. כל תת העלילה של קצין המשטרה דייב קוק [שנאבק במפקדו המושחת; י.מ] לא עבדה, משום שלא הייתה באמת מחוברת לנרטיב ההאזנות.
"בינתיים, סיפור ההאזנות עצמו סופר בסדר הפוך. הם עשו זאת מהחוץ פנימה, עם עיתונאי גיבור שמגלה בהדרגה את ממדי הסיפור, כמו בווטרגייט וב'כל אנשי הנשיא'. למרבה הצער, התוצאה לא מרגשת, ובסופו של דבר מבלבלת. אפילו אני, שבאמת הייתי שם באותה תקופה, מצאתי את עצמי מתקשה לעקוב אחרי כל הדמויות האזוטריות".
ומה הסיבה הפוליטית?
"הביקורת הפוליטית שלי הייתה שתרתי משמע, בזמן שצפינו בטובים על המסך מפטפטים על חשיבותה החיונית של עבודתם ונושאים נאומים נמלצים, הנבל האמיתי של הסיפור – מרדוק – היה, בעולם האמיתי, אורח כבוד בלונדון בארוחה הממלכתית של ראש הממשלה קיר סטארמר לכבוד טראמפ, וישב לצד ראש לשכתו של ראש הממשלה עצמו. במילים אחרות, עשור לאחר מכן, הכל עדיין מתנהל כרגיל. כמו כל כך הרבה תחקירים עיתונאיים, כך אני מתחיל לחשוד, גם הסיפור של 'The Hack' מסתיים במשיכת כתפיים צינית".
מילי דאלוור, הנערה בת ה-13 שהתא הקולי של הטלפון הסלולרי שלה נפרץ על-ידי אנשי "ניוז אוף דה-וורלד". דאלוור נחטפה ונרצחה על-ידי רוצח סדרתי
גם בישראל הציבור הרחב אינו מתרגש במיוחד מההקשר ההדוק בין הון לשלטון, ובין פוליטיקה להתדרדרות התקשורת. הסדרה הישראלית "המו"לים" ששודרה ב-2024 בערוץ 11 לא זכתה לתהודה והתקבלה למרבה הצער די בפיהוק.
הסדרה הקדישה זמן מסך רב למעללי שנות התשעים שבמהלכן נחשפה פרשת האזנות הסתר הישראלית, בכיכוב מו"ל "מעריב" דאז עופר נמרודי ומו"ל "ידיעות אחרונות (עד היום) נוני מוזס. נמרודי השאפתן, בדירבונו של אביו יעקב, ניהל בעזרת חוקרים פרטיים מאבק רווי יצרים במוזס, שהסתיים בהרשעתו בשלוש פרשיות ובעונשי מאסר.
בעשור האחרון נחשפו, וממשיכים להיחשף כל יום במשפטו הפלילי המתמשך לעייפה, גם מעלליו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בהשחתת התקשורת. בשל בחישתו באתר "וואלה" ובגלל ניסיונו להגיע לעסקה אפלה עם מוזס, הוא עומד לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. עוד קודם לכן הוא שכנע את איל ההימורים שלדון אדלסון להקים לו עיתון יומי פרטי, "ישראל היום", ששירת אותו כבימת תעמולה, עד שהסתכסכו.
למרות שהבחישות המושחתות שלו בתקשורת הגיעו לכדי אישום פלילי, נתניהו ושר התקשורת שמינה, שלמה קרעי, ממשיכים ואף מצליחים במאמציהם להשתלט על התקשורת. יעידו על כך, בין היתר, ערוץ 14 של מירילשוילי וקבוצת התקשורת ההולכת וגדלה שלו, וערוץ i24News, שבעליו פטריק דרהי בדרך להשתלט גם על ערוץ 13.
למרות כל זאת, מומלץ לכל עיתונאי, שוטר ופוליטיקאי לצפות בסדרה הבריטית. הם יכולים להפיק ממנה לקחים על המותר והאסור, הרצוי והמצוי והסכנות האורבות לדמוקרטיה. במיוחד כעת, כשישראל נכנסה לקלחת הבחירות, וזאת כשברקע מפכ"ל משטרה חלש, קציני משטרה מלחכי פנכתו של שר שהוא בעצמו עבריין מורשע וממשלה דורסנית תאבת כוח שחותרת להנדס את תודעת הציבור ואולי גם לעוות את תוצאות הבחירות.