"המקום הכי חם בגיהנום שמור לאלה השומרים על נייטרליות מוסרית בזמני משבר" – אימרה זאת, המיוחסת לדנטה אליגיירי, מחבר "הקומדיה האלוהית", מבטאת את הצורך לנקוט בעמדה ברורה גם כאשר קיים הפיתוי לנסות ולפייס את "האחים" שסטו מהדרך.

זהו הניגוד הימי-ביניימי לאמירה הכה-חביבה בשיח הישראלי: "להיות חכם ולא להיות צודק" – מפלט נוח שהחל במתן זכות קדימה בכביש, והפך לדרך חיים עבור לא מעט מאלה שמבקשים להוריד מעליהם את העול המוסרי של יציאה כנגד הרע.

התוצאה של הבני-גנציאדה הזאת היא הלגיטימציה של בן-גביר, סמוטריץ', סטרוק, סוכות, סון-הר מלך ודומיהם – אוסף התיאו-פשיסטים ועוזריהם הרודים בחיינו, ואשר אחיזתם בשלטון מתגברת, אחיזה שאפשר לסכמה בלגיטימציה של כל דבר נבלה.

מה שהתחיל כמערכון ציני – "רצח רבין – בעד או נגד" - הפך למציאות חיינו. המרכזניקים שלכאורה רוצים רק לעשות טוב - מביאים לחורבן. אך הדינמיקה הזאת איננה חדשה. הטראומה החריפה ביותר של היהודים, חורבן בית המקדש בימי הרומאים, זכתה לשלל הסברים במסורת היהודית לאורך הדורות. באוסף אגדות החורבן המרוכזות במסכת גיטין של התלמוד הבבלי, המנסות להבהיר את הסיבות לחורבן, מצביעים בין היתר על האחריות המוסרית הכבדה של אותם מרכזניקים, אלה שלא נקטו עמדה מוסרית נחרצת, והעדיפו להיות חכמים ולא צודקים.

האגדה הידועה ביותר מבין אגדות החורבן היא זו של קמצא ובר-קמצא (גיטין, דף נ"ה ב'). בישראליות האגדה הזו זכורה בעיקר כסיפור מוסר נגד שנאת חינם, אולם זהו מבט חלקי ביותר ואפילו מטעה. לקח קל לעיכול המפנה אצבע מאשימה כללית, לא מחייבת, לציבור רחב ואלמוני.

למעשה, האגדה מפנה אצבע מאשימה מדויקת ביותר, כולל "המלצות אישיות", נגד ההנהגה שהתחמקה מנקיטת עמדה מוסרית כלפי העוול וההשפלה שנעשו לבר-קמצא. לא נגד בעל הבית שבייש אותו. כך ממש מסתיימת האגדה: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

הקשר של הסיפור לחורבן, כזכור, היה מעשה ההלשנה של בר קמצא הנעלב. אלא שהעלבון של בר קמצא שהיה גדול עד כדי כך שהביא אותו לפנות לרשות הזרה, לא היה העלבון מקמצא - אלא העלבון מראשי הציבור שנכחו באירוע ולא הגנו עליו.

"אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו, כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך". במילים אחרות, אותם מנהיגים שבחרו להיות חכמים ולא צודקים, ולא עצרו את הביזוי הלא מוצדק שעבר בר קמצא, אלא בחרו לשתוק, הם אלו שלפי האגדה הניעו את המהלך של הלשנה שסופו חורבן. האדישות הורגת.

האצבע המאשימה לא מסתפקת בהצבעה על המנהיגות הרבנית של אותה תקופה, אלא נוקבת ממש בשם מפורש. היא מופנית באופן ספציפי כלפי החכם זכריה בן אבקולס.

המדרש מרחיב ומתאר לנו את דמותו של בן אבקולס, על מנת לחדד את הלקח שהוא רוצה להנחיל לנו. רבי זכריה אחראי לפסיקות ההלכתיות שאחריתן חורבן ירושלים על-ידי הקיסר הרומאי. בר-קמצא הלשין לקיסר כי היהודים לא יסכימו להקריב קורבן שישלח לבית-המקדש, ודאג להטיל בו מום. החכמים רצו להקריב את הקורבן למרות שהוא פגום, כדי לא להסתכסך עם הרומאים. בן אבקולס אסר זאת. או אז ביקשו להרוג את בר-קמצא כדי שלא ילשין על כך. בן-אבקולס סירב גם לזאת.

רבי זכריה ראה את העצים וסירב לראות את היער, את התמונה הגדולה. קוצר הראות שלו הביא לחורבן. אם למישהו זה מזכיר את בג"ץ ואת גנץ – זה לא מקרי.

האגדה היהודית מוסיפה דוגמה שלישית ל"מרכזניקיות" של בן אבקולס שהחריבה את הבית. היא מספרת לנו על מחלוקת הלכתית בין בית שמאי לבין בית הלל, וכיצד בן אבקולס החליט שלא להחליט ("לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה").

הנה כי כן אנו רואים כי "ועדת החקירה של חז"ל לאירועי חורבן בית המקדש השני" מצביעה על  "המרכזניקים" כאשמים מרכזיים בחורבן. אותם אנשים העדיפו להיות "חכמים ולא צודקים" – ולוותר על עמדה מוסרית בהירה ותקיפה בזמן משבר, והביאו לאסון ענק. המסקנה היא אותה מסקנה של דנטה מהמאה ה-13, והיא נכונה עד ימינו.

כדאי לכל שואפי "צווי הפיוס" למיניהם ללמוד מן ההיסטוריה. מול הרע צריך לעמוד בבהירות מוסרית ובתקיפות, ולא לנסות לקנות שקט מזויף, שסופו אסון.