חמישים ותשע (59), לא סופי. מניין הראיונות באנגלית שהעניק ראש ממשלת ישראל מאז טבח ה-7 באוקטובר, לפי ספירת "העין השביעית". כמה ראיונות הוא הקדיש בזמן הזה לערוצי המיינסטרים הישראליים? אפס עגול. לא שזה הפריע להם לפתוח גם הבוקר את המהדורות בציטוטים מעוד בליץ טלוויזיוני שלו, הפעם ממיאמי.

אפילו גלי צה"ל, שהממשלה כבר הצביעה על סגירתה – אותה תחנה שאליבא דנתניהו מאפיינת יותר את צפון קוריאה (כי מדיות שלמות שנפתחות או נסחרות למען ובשירות ראש הממשלה זה כנראה מצב דמוקרטי שגור ורצוי) – אפילו היא מחלה על כבודה, ועל העובדה ששלחה את הכתב המדיני עד מאר-א-לאגו, ושידרה סינקים מ"פוקס ניוז" ו"ניוזמקס".

זה לא עניין של אגו או רייטינג, זו חבלה בדמוקרטיה. כשראש ממשלה מתייצב רק מול מראיינים זרים שלא באמת מצויים במה שקורה כאן, שלא באמת מסוגלים לעמת אותו עם המציאות, עם שינויי הגרסאות, השקרים והבטחות הסרק, ולהציב גם שאלות פולו-אפ, וכשגם אותם הוא בורר במסננת קשוחה לפי מידת הליטוף, שלא לומר ההערצה - זה לא ראיון עיתונאי אלא תעמולה. דף מסרים נטו. כבר מוטב שיסתפק בטופז לוק, או שלא "יתראיין" כלל.

האנומליה התקדימית של חרם הראיונות של נתניהו, שקשה למצוא לה דוגמה בעולם, הדמוקרטי והלא דמוקרטי, מיוחסת, במידה רבה של צדק, לחוצפתה של הלשכה. התקשורת הישראלית מתייחסת לכך במשורה, עם תזכורות לכך ש"יהיה נחמד" אם ראש ממשלת ישראל יואיל בטובו להתראיין גם בעברית. הגדיל לעשות דני קושמרו, שפתח תוך כדי המלחמה את "אולפן שישי" בסדרת שאלות שהיה שמח להציג לו. "אתה יודע לדבר מצוין, נשמח לארח אותך בכל עת", הפציר.

אבל ציניות בצד, איפה החלק של קושמרו ועמיתיו בסידור הזה? האומנם האשם כולו בצד השני? האם העיתונאים עצמם לא משתפים פעולה עם המצב המעוות הזה בכך שהם מעניקים לו במה פתוחה, לפי תנאיו, בכל פעם שהוא מבקש?

פעם אחר פעם מהתלים נתניהו ואנשיו בתקשורת הישראלית. פעם אחר פעם הם מבטיחים הצהרה בומבסטית שמתוזמנת היטב לפריים-טיים, לאמצע מהדורת הערב, ומתברר שאין בה כלום ושום דבר. בטח לא משהו שמצדיק את התופים והמחולות.

לאחרונה אפילו בוטלה ברגע האחרון הצהרה כזאת, אחרי שמחצית המהדורה כבר הושחתה על ניסיונות לנחש מה ייאמר בה. ואם בעבר הרגילו אותנו שאין שאלות, ואין סיבה אמיתית לכבוש את ספסלי הכתבים, עכשיו גם במת הנואם נותרת מיותמת: ההצהרה הריקה, שמוצגת לנו כשידור חי, נשלחת בהקלטה. צרופה במייל, לינק בוואסטאפ.

הפגישה עם הנשיא האמריקאי באחוזתו הביאה את הדברים לשיאי אבסורד. זה התחיל כבר בהדרה של העיתונאים מ"כנף ציון", המטוס הפומפוזי ומנקר העיניים שנרכש ותוכנן מלכתחילה כך שיוכל לארח את נציגי התקשורת. ליאיר נתניהו נמצא מקום, כתבינו נאלצו לעשות את דרכם בטיסות מסחריות.

זה נמשך בהתנהלות החלבית. אם כבר הטיסו אותם עד לאמריקה, סביר שהשליחים יפתחו מהדורות, חנוטים בחליפות ועניבות, מתוך הארמון המפנק או על רקע האגם הקסום שלצידו. אבל הכתבים נשארו חנוטים גם כשנפער הסדק הקטנטן שאיפשר אשכרה להציג שאלות להוד רוממותו. ההזדמנות לחלוב התייחסות לריאיון עם אלי פלדשטיין, לחשדות לבגידה בלשכה, ל"דריסה" של נשיא בית המשפט העליון, לאוזלת היד של המשטרה, למשהו שנוגע לחיינו - לא נוצלה.

כמובן, בזמן שערוצי הטלוויזיה והרדיו ששים להפקעת זמן השידור הזה, הצד השני לא בוחל במלחמה נגדם. הוא סוגר אותם, מזחיל אותם, מאיים עליהם, מאלץ את לאנשיהם ללכת עם אבטחה צמודה, ממציא "בשם הגיוון" חוקים ורפורמות שכל מטרתם להשתיק ולאלף אותם, "תבהלה" ו"תרעלה" שכמותם.

הם מצידם מנסים להסביר בממלכתיות מנומקת למה ועד כמה זה מסוכן, ומכנסים  כנסי חירום תקופתיים. אבל רגע, מאותתים לי שראש הממשלה עומד לשאת דברים. דפנה ועמית, במה מדובר?

ההתנהגות התקשורתית של נתניהו בכהונתו השישית היא מחפירה, אין כל ספק בכך. אבל שיתוף הפעולה של התקשורת, שלא לומר ההתמסרות המוחלטת שלה אליו, הוא הצד השני של המטבע.

רק כשיקומו עורכים שיעזו לומר: חברים, הצהרה כשלעצמה איננה ניוז – נמתין לשמוע מה תוכנה ואם הוא ראוי לשידור, ובאיזו עוצמה;

רק כשיתעוררו מנהלי המחלקות ויגידו לאנשיהם: כן, מיאמי נהדרת בעונה הזאת, אבל אם אתם אפילו לא במטוס (עוד נוהג ותיק של זמן תדרוכים שנתניהו שבר, ואיפה הוא ואיפה טראמפ בהקשר הזה), אם ממילא הוא מתראיין לאמריקאים - אין סיבה שתהיו שם;

רק כשייזכרו מספיק עיתונאים בא"ב של המקצוע ובהבדל בין סיקור, בירור ודברור;

רק אז, אולי, ייאלץ נתניהו להיזכר שיש עוד ערוצים בשלט לפני 14, שאפשר להתראיין בהם ראיונות עיתונאיים של ממש, בעברית, ושהוא לא רק יו"ר הליכוד אלא גם ראש ממשלת ישראל.