לונג בראנץ', ניו-ג'רזי, היום (צילום: אנתוני אדאמס, רשיון cc)
תהפוכות מטיאורולוגיות
"הפרופיל הגבוה שהסופה איירין קיבלה הוא משום שהנתיב שלה עובר בדיוק סמוך לחוף המזרחי של ארה"ב ובמקביל לו" ומשום שהיא מסוגלת "לגרום נזקים לכל אורך המסלול בחופי צפון קרוליינה, דרך וירג'יניה, מרילנד, ניו-יורק ומסצ'וסטס. זה הנתיב ההרסני ביותר שמישהו יכול היה לתכנן", מצטט הבוקר אסף שטול-טראונינג את מומחה האקלים פרופ' דני רוזנפלד במדור "שיחת היום" ב"הארץ".
אווירת "הנתיב ההרסני ביותר שמישהו יכול היה לתכנן" שלטה אתמול בכותרות הטבלואידים. היום יוצא האוויר מהרוח. "זאת אותה דינמיקה שנגרמת כשאתה מוציא את הפקק בכיור או באמבטיה", אומר פרופ' רוזנפלד כשהוא מתבקש לתמצת את הדרך שבה נוצרות "רוחות מסתחררות", והדברים יפים גם לסיקור העיתונאי.
אחרי ה"חרדה", ה"מצור" וה"מכה" של אתמול, מודיעות היום הכותרות על "שלוליות בטיימס סקוור" ("מעריב"), "חלפה עם הרוח" (כותרת ראשית ב"ישראל היום") ו"אחרי המבול" (ראשית ב"ידיעות אחרונות"). "בהלת איירין הסתיימה ברוח והצפות קלות", נכתב בכותרת לא גדולה במעלה שער "הארץ" ("'בוקר טוב אדון פידלמן', סרטו של יוסי מדמוני שאת תסריטו כתב ארז קו-אל, מורכב מאוסף של נוסחאות תסריטאיות שיש בהן התקדמות, אך הן אינן אוגרות משמעות תוך כדי כך", כותב אורי קליין על סרט הפסטיבלים הישראלי התורן).
"פאניקה מיותרת", מודיעה הפניה על שער "ידיעות אחרונות" לטורה של אורלי אזולאי, הכותבת מוושינגטון. "צריך היה להתכונן. אסור היה להפוך את תושבי החוף המזרחי למוכי חרדה", היא מסכמת. יש תמיד משהו מטריד בטורים עיתונאיים המכים על חטא של פאניקה והיסטריה מיותרות. כמו לחזות בפירומן כותב מכתב תלונה לחברת הגפרורים על איכות מוצריה. אזולאי, בכל אופן, מאשימה בראש וראשונה לא את התקשורת ש"הצטרפה למקהלת הפאניקה", אלא את אובמה, שלדבריה ניצל את הסופה הצפויה ככלי פוליטי "כדי לבנות מחדש את רוח האחדות בעם".
האם ההתחממות הגלובלית קשורה לתופעת ההוריקנים? "בעיקרון, ככל שמי הים חמים יותר, אנו מצפים לכך שיהיו לנו יותר הוריקנים בעוצמות גבוהות יותר", אומר פרופ' רוזנפלד, אולם מוסיף כי אין עדות סטטיסטית לריבוי הוריקנים בזמן האחרון, וכי התחושה ההפוכה נובעת מעוצמתה המתגברת של התקשורת.
שוב התקשורת אשמה? "בארה"ב התרחשו השנה תשעה אסונות טבע שעלות כל אחד היא לפחות מיליארד דולר, לעומת שלושה-ארבעה בסדר גודל דומה בשנים קודמות", נכתב בשבוע שעבר בכותרת משנה של כתבה מתורגמת מ"הניו-יורק טיימס" ב"דה-מרקר". "מזג האוויר השנה לא היה סתם נוראי - הוא היה הרסני, והוביל להפסד הכלכלי הגדול בהיסטוריה המתועדת של ארה"ב", נכתב שם. "עם התגברות עונת ההוריקנים, חזאים צופים תהפוכות מטיאורולוגיות נוספות".
המחאות
לבד מ"הארץ", אף עיתון אינו מקדיש היום מקום בשער לכיסוי נושאים הקשורים למחאה החברתית. אבל בעיתונים וברשתות החברתיות יש המצביעים על כך שהמחאה לא הידלדלה אלא להפך: התפשטה הלאה. עם היחלשותו של המאהל המרכזי ברוטשילד, התחזקו המאהלים ברחבי הארץ, הריכוזיות פחתה והמחאה התגוונה.
אפשר למצוא תימוכין לכך באופי הסיקור התקשורתי: ההתעניינות במאהל התל-אביבי, הזמין כל-כך לעיתונאים, אכן כמעט נעלמה, וכך גם הכותרות הראשיות והסיקור המובלט, אולם פניה השונות של המחאה ממשיכות להיות מסוקרות בפריפריה התקשורתית: בעמודים הפנימיים, בניתוחים כלכליים ובדיווחים חדשותיים.
"מאז החלה המחאה החברתית ואוהלים צצו בכל פינה, חשו מקימי מאהל התקווה כי כל תשומת הלב מופנית לדפני ליף וחבריה בשדרות רוטשילד", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של טל אריאל אמיר במוסף היומי של "מעריב". "עתה, לאחר שנציגי המאהל נבחרו להנהגה החדשה במאבק על הדיור, הם מקווים שיישמע גם קולם של אלה שעבורם האוהל הוא באמת הבית, ולא רק גימיק מחאתי".
"המחאה הזאת אינה רק על דיור", כותב אורי תובל, סגן עורך מוסף "הארץ", בטור במדור הדעות של העיתון. היא גם לא "רק על חינוך, בריאות או סולידריות, לא על השלום ולא על צמצום פערים", מוסיף תובל. "הערך העליון שעליו יצאנו לרחובות הוא ערך החיים. אלה החיים שלנו. הם חד-פעמיים והם עכשיו, ואנחנו רוצים לחיות חיים ראויים [...] הם רוצים שנילחם על קיומם של החיים, אך אנחנו יצאנו להילחם על ערכם".
"כשאנו מדברים על מעמד הביניים הטובע, הנבזז, המוחה בנימוס נגד שקיעתו, אין אלו מלים ריקות", כותב יגאל סרנה במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "מחאת האוהלים הרוטשילדית" היא, לפי סרנה, "סוג של תחקיר ענקי, רב-תפוצה, שחושף את מערכת הקשרים הנסתרת של רודנות ההון-שלטון".
"האוצר שוקל להעלות מסים על מקבלי שכר גבוה ועל הבורסה", זורקת הכותרת הראשית של "דה-מרקר" בלון ניסוי (משומש מעט) אל הקוראים, עם החותמת "בלעדי". זו גם הכותרת הראשית של "הארץ" ("האוצר בוחן הטלת 'מס עשירים' על בעלי שכר גבוה"), תחת כותרת הגג באותיות אדומות "התשובה למחאה".
"במשרד האוצר מחפשים דרכים להגדיל את הכנסות המדינה כדי לממן את השינוי בסדרי העדיפויות", נכתב בכותרת המשנה על שער "דה-מרקר" לידיעה של צבי זרחיה. "התוכנית הנשקלת: העלאה של המס על הכנסות מדיבידנדים ומריבית. המס על רווחי הון צפוי לזנק מ-20% לכ-25%. מקבלי שכר גבוה מאוד ישלמו 'מס עשירים' - אך יפוצו בהפחתה של דמי הביטוח הלאומי. ההפחתה במס חברות תוקפא, וייתכן שהוא אף יועלה".
"ממחר: שופרסל מורידה מחיר ל-1,600 מוצרים", נכתב בכותרת ידיעה בתחתית עמ' 22 של "ידיעות אחרונות". הכתבת, נווית זומר, או העורכת שלה, קושרות את ירידת המחירים למחאה החברתית: "המחאה על יוקר המחיה בישראל משפיעה על רשתות השיווק", נפתחת הידיעה הקצרה. גם במוסף "עסקים" מעניקים פרסום חינם להורדת המחירים, שמשתי הכתבות עולה כי הוא בגדר מבצע סטנדרטי לקראת עונת החגים. ב"מעריב", עיתון השייך לבעלים של רשת שופרסל, נותנת נורית קדוש פתחון פה גם למי שמסביר כי מדובר באחיזת עיניים של רשת השיווק של נוחי דנקנר.
נתון מעניין אחר העולה מהדיווח הוא זה: בעקבות המחאה, צימצמו מאוד רשתות השיווק את תקציבי הפרסום שלהן, וניצלו את הכספים שנחסכו לטובת הוזלות מחירים בסניפים.
המיינסטרים
"השיח הכלכלי, שנפתח בעקבות המחאה הגדולה, מתחיל בשאלה אם השינויים יהיו בתוך מסגרת התקציב או מעבר לו, ועובר לשאלה אם הגיע הזמן לשנות את השיטה הכלכלית כולה - אבל נדמה שהמיינסטרים מסכים שהוויכוח הוא בין שיטות לגיטימיות, ושזה 'רק' עניין של טעם ותפיסת עולם", פותחת מרב מיכאלי את טורה במדור הדעות של "הארץ", וממשיכה: "הגיע הזמן לומר אפוא בפה מלא שהשיטה הכלכלית האהובה על בנימין נתניהו ואנשי 'מסיבת התה', הגורסת שוק 'חופשי' לחלוטין, 'כלכלה מטפטפת' ואפס רגולציה, היא שיטה לא לגיטימית בעליל".
אפשר להתווכח אם שיטתו של נתניהו היא שיטתם של אנשי "מסיבת התה" ואם הוא דוגל, למשל, ב"אפס רגולציה" (העובדות מוכיחות שלא). אפשר להתווכח גם מהי מידת הלגיטימיות בקביעה כי דעה מסוימת אינה לגיטימית. כך או כך, כותרות עיתוני הכלכלה היום יכולות לשמש נשק דווקא בידיהם של הדוגלים בכלכלת שוק ימנית, מאחר שהם מוכיחים את התיאוריה הסוברת כי ניהול ממשלתי טומן בחובו את זרעי השחיתות והסיאוב.
"אגרקסקו: הלכלוך מתחיל לצוף", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט". "דו"ח חקירה חמור של רו"ח יהודה בר-לב חושף תשלומי יתר לחקלאים, גרעונות שהסתירה וניהול של החברה כזרוע פוליטית לכל דבר ועניין". "גם אחרי שמסייגים וזוכרים שהדו"ח של רו"ח יהודה בר-לב הוזמן על-ידי מחזיקי האג"ח של אגרקסקו, השורה התחתונה מאוד מטרידה", כותבת נעמה סיקולר בטור פרשנות. "דיווחים כספיים כוזבים, רישומים פיקטיביים ולוליינות חשבונאית שהתקרבה לתחום האפור".
"הירקות הרקובים של אגרקסקו", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "דו"ח חדש חושף אי-סדרים בהתנהלות החברה ונתונים מטעים בדו"חותיה הכספיים. אם הממצאים נכונים - התביעה נגד מנהלי אגרקסקו בדרך". "בהשראת מרגול אפשר לומר שדו"ח החוקר יהודה בר-לב מציב את המדינה כחשודה העיקרית בקריסת אגרקסקו ואמרגני הקריסה הם מנהלי החברה", כותב עידו באום בטור פרשנות.
ועוד על ההתנהלות הממשלתית, הפעם לא כמנהלת אלא כמפקחת, וביתר דיוק: כספקית נתונים. "נתוני מינהל הכנסות המדינה חושפים ששוק הנדל"ן מצטנן במהירות", נכתב בתחילת כותרת המשנה לראשית על שער "עסקים" של "מעריב". "עוד נסיגה: ירידה של 16% במכירת דירות ברבעון השני", נכתב בכותרת ידיעה במוסף "ממון" של "ידיעות". "מספר העסקות למכירת דירות צונח", נכתב בכותרת משנה על שער "דה-מרקר".
אבל שימו לב לכותרת על שער "כלכליסט": "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחה על ירידה של 6% במספר הדירות החדשות שנמכרו ברבעון השני. האוצר דיווח על ירידה של 16% במספר הכולל של דירות שנמכרו. אז איך זה שלפי נתוני האוצר, מחירי הדירות דווקא עלו ב-3.5% נוספים?". האם שי פאוזנר סתם מטרחן? סביר להניח שלא - התלונות על הנתונים הלא אמינים שמספקת המדינה ביחס להתנהלות שוק הנדל"ן אינן חדשות. לא שזה עוזר.
הסברים
כמה זמן יעבור עד שתושלם החפציזציה של "מעריב"? אחרי תקופה של כמה חודשים שבהם זכה שער העיתון לעריכה שקולה, נעימה ולא מתחנפת, חוזר היום העיתון לשחק במגרש של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" עם הכותרת הראשית "האישום נגד צנעני: סחיטה באיומים", לצד תצלום "צרוב" גדול של הזמרת. למעשה "מעריב" הוא העיתון היחיד שזו כותרתו הראשית. שני הטבלואידים האחרים מדפיסים על השער כותרות בולטות בעניינה של הזמרת, אולם מעניקים את הכותרת הראשית לסיקור ההוריקן בארצות-הברית.
"מעריב" הוא גם היחיד שמקדיש את הכפולה הפותחת של העיתון לפרשיית הפלילים בעולם הבידור. "קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים, וגם ניצול מידע פנים מ'כוכב נולד' לעשיית רווחים. אלה ההאשמות נגד מרגלית צנעני, מי שעד לפני שבועיים היתה הכוכבת הגדולה של עולם הבידור והטלוויזיה", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של אבי אשכנזי.
עוד באותו עמוד: "לציבור מגיע הסברים", לשונה המוזרה של כותרת טור הפרשנות של שי גולדן, הסגן הטרי של העיתון לענייני בידור ותרבות. גולדן מתייחס להאשמות שצנעני התכוונה לנצל בצורה פסולה, בשיתוף עם עבריינים, את היותה "שופטת" בתוכנית "כוכב נולד" כדי לקדם אינטרסים עסקיים בעולם הזמר. אם הדברים נכונים, כותב גולדן, מדובר "בבחישה הפלילית החמורה ביותר בדברי ימי הבידור בישראל", "ידיעה מטרידה ברמה הציבורית" שהיא "לא פחות ממטלטלת".
"ידיעות אחרונות" מציע היום לקוראים הסבר אחד לפחות למשפט תמוה שאמרה צנעני באחת מתוכניות "כוכב נולד" (תוכנית 21, עונה 9, זוכרים? זוכרים?). צנעני השתמשה בשמו של עבריין זוטר בשם שגיב טיירי כמלת קוד, לכאורה, להתקיימותה של עסקה בינה ובין העבריינים מיכאל חזן ושלום דומרני ביחס להמשך הקריירה של לירון רמתי, אחד הזמרים שהשתתפו בתוכנית. "בפרקליטות מציינים שאנשי התוכנית אינם חשודים ולא היו מודעים כלל למעשיה של צנעני", כותב ירון דורון בסוף הדיווח ב"ידיעות אחרונות".
מלה מברנע
"דלות החומר שלה יכולה לשמש תמרור אזהרה לאנשי תקשורת אחרים שתרים אחר קריירה פוליטית", כותב נחום ברנע בסופו של עוד טור, מני רבים, שהוא מקדיש למתקפה על שלי יחימוביץ', העיתונאית שהפכה לפוליטיקאית ומתמודדת כעת על ראשות מפלגת העבודה. "לא די בחשיפה ציבורית רחבה, לא די ברהיטות מול מיקרופון. מאיש טלוויזיה לא מצפים לעקביות: מלותיו נזרות ברוח. ממי שמתיימר להיות מנהיג מצפים לקצת יותר". אפשר להתווכח על ניתוחו של ברנע את סגולותיה של יחימוביץ או את אלו של אנשי תקשורת, אולם מציאות חיינו סותרת מיניה וביה את קביעתו הנחרצת באשר לציפיות הציבור הישראלי ממנהיגיו.