בימים אלה, כשכולנו נאחזים בשארית תקווה למשהו טוב, מתפרסם סרטון של שרת המדע והטכנולוגיה, גילה גמליאל, ומכה בנו כמו סטירת לחי. לא בגלל טכנולוגיית הבינה המלאכותית שבה נעשה, אלא בגלל ההקשר, התוכן, ובעיקר – המסר.
בסרטון, עזה הופכת לעיר יהודית נוצצת, נקייה מערבים. חופים מטופחים, קניונים, מסעדות יוקרה, טיילות. טראמפ ומלניה מטיילים בין המגדלים הנושאים את שמו, השרה עצמה צועדת בחליפה מהודרת, ובמרכז – חגיגה ישראלית דמיונית שאין לה דבר עם המציאות. הפלסטינים, אגב, "היגרו מרצון" – והזיכרון היחיד מהם הוא קערת חומוס שננגבת על ידי הסועדים היהודים.
קשה להחליט מה מקומם יותר: השקר הגס, האשליה, או הקלות הבלתי נתפסת שבה אפשר להתעלם מהמציאות שבה אנו חיים או ותודעה שמבקשים לייצר כאן ובנוסף לכל העיתוי שבו כל זה נעשה.
האם אפשר להוציא סרטון כזה בעוד החטופים קבורים חיים מתחת לאדמת עזה? כשחיילינו ממשיכים ליפול יום אחר יום? כשיש מצוקה ומוות נוראיים בעזה של תושבים קטנים כגדולים שלא הם שנלחמים בנו? כשהמציאות היא דם, יגון ומבוי סתום?
לא מדובר פה בעוד ניסיון פתטי "לשדר אופטימיות" או "חזון מדיני". מדובר באטימות מוסרית. בעיוורון. כשהלב נאטם – גם המציאות לא מצליחה לחדור פנימה. כך היה ב-7 באוקטובר וכך גם קורה היום - מדמיינים ריביירות בזמן שריח המוות באוויר ופתרון – אין.
למעלה: השרה גילה גמליאל כפי שדמיינה את עצמה בסרטון טרנספר שנוצר בבינה מלאכותית והופץ על-ידה, 22.7.25. למטה: אם פלסטינית סועדת ילדה הסובלת מתת-תזונה בשל המצור הישראלי על רצועת עזה, 26.7.25 (צילום: עלי חסן)
אנו מצויים בימים המובילים לט' באב, יום חורבן הבית הראשון והשני, המציאות של היום בלתי נתפסת. חז"ל לימדו אותנו שחורבן אינו מגיע מהאויב, הוא מתחיל מבפנים – כשאנחנו מאבדים את הרגישות, את המצפון, את האחריות. כשאנו אוטמים את הלב ואז המציאות היא מאיתנו והלאה. כשמנהיגות ישראלית מדמיינת את עזה כריביירה של גורדי שחקים ומסעדות והתיישבות יהודית, זו כבר לא מדיניות. זו תודעה הרסנית. זה חורבן מוסרי.
ולמי שחושב שזה רק סרטון, אזכיר – כל אידיאולוגיה הרסנית התחילה בחזון. כל עוול התחיל ב"הכל יהיה בסדר" מדומיין. ובינתיים, לא הכל בסדר. בכלל לא.
בפתיחה לאגדות החורבן כתוב: "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו ייפול ברעה" (משלי). גילה גמליאל לא מפחדת. לא ממוות של ילדים, לא מחיילים שנפלו, לא מהחטופים, לא ממה יגיד העולם, לא ממה יגידו הדורות הבאים. הלב אטום – וכשלב אטום, שום מציאות לא מצליחה לחדור.
אי אפשר עוד להסתתר מאחורי דגלים וסיסמאות. בט' באב הזה, כשאנחנו שוב שואלים "איך קרה החורבן?", כדאי שנבין: שנאת חינם היא קודם כל אטימות. חוסר רגש. אדישות. היא מתחילה כשלא רואים את מי שכבר מזמן יצא לנו מהלב – החטופים, הפלסטינים, וכן, כנראה שמוות החיילים שלנו נראה לנו כגזרה שצריך להתרגל אליה.
הסרטון של גילה גמליאל לא מספר את סיפור העתיד. הוא מספר את סיפור ההווה שלנו והוא מזהיר מהחורבן שממש מעבר לפינה. לא בגלל מה שיש בו – אלא בגלל מה שאין בו: חמלה, יושרה, אחריות.
ישעיהו הנביא זעק: "לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֔ה ... לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת־שָׁוְא... ". בט' באב הקרוב אפשר שוב לשבת על הקרקע, לבכות על החורבן שהיה , לצום ולהתענות וכמובן לדבר על שנאת חינם בין יהודים ליהודים… אבל אלוקים מבקש מאיתנו לא לבכות על העבר אלא לשנות את ההווה ולהציל את העתיד. עדיף שנזעק, ונפגין ונעמוד כשרשרת חיה בגבול עזה ונאמר שאנו רואים מה שקורה כיום, מה שקורה כעת. ואנו אומרים: די.
הרב יואב אנדי הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון