נחום מנבר, דצמבר 2008 (צילום ארכיון)
איראן (גרעיני)
"האם ישראל צריכה לתקוף באיראן?" היא השאלה היומית במדור "ראש בראש" של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". כרגיל במדור, התשובות הן "כן" ו"לא". למרות זאת, העיתון עצמו מציע תשובה אחת: לא. הוא עושה זאת באופן ברור ככל הניתן לעיתון מסחרי הפונה לכלל האוכלוסייה, ומביע עמדה ציבורית ביחס לנושא בטחוני טעון מאין כמוהו. כלומר, ה"לא" מבצבץ מתוך ההעמדה, נרמז מטורי הפרשנות ובעיקר מרחף כהשתמעות הכרחית מתוך עצם הצפת הדיון הציבורי בנושא.
כך על השער, מעל הכותרת הראשית הכאילו לא מתחייבת, "שאלת איראן", מובאים ארבעה ציטוטים, שני הראשונים נאמרו אתמול בפתיחת מושב החורף של הכנסת: "איראן גרעינית היא איום ישיר וכבד עלינו", נכתב במרכאות לצד תמונת ראש של ראש הממשלה בנימין נתניהו; "נתניהו, תקשיב לבכירי מערכת הביטחון", נכתב ליד תמונת ראש של יו"ר האופוזיציה ציפי לבני. "קשה לי לישון בלילה כשאני יודע מה קורה" (אלי ישי) ו"אני מזהירה מהרפתקה מגלומנית באיראן" (שלי יחימוביץ') הם שני הציטוטים הנוספים. "דילמת התקיפה באיראן, שנידונה עד כה בחדרי חדרים, הסעירה אתמול את הכנסת", נכתב בכותרת המשנה לראשית, המפנה לידיעה של צביקה ברוט.
"ישראל מגבירה את הלחץ להטיל סנקציות על איראן: 'הזמן אוזל'", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". אתמול פורסם בהבלטה ב"ידיעות אחרונות" כי דווקא הממשל האמריקאי הוא מי שלוחץ על המדינות המתנגדות באו"ם להטיל סנקציות על איראן. שתי התשובות נכונות, כנראה. "המאמץ הדיפלומטי הוגבר לקראת פרסום דו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בווינה בעוד כשבוע, ב-8 בנובמבר. הדו"ח יחשוף פרטים חדשים על היקף תוכנית הגרעין הצבאית של איראן. ישראל וארה"ב מתכוונות להשתמש בדו"ח לקמפיין מדיני-הסברתי חובק עולם כדי לדחוף עוד יותר לבידוד איראן", נכתב בידיעה של ברק רביד ויהונתן ליס.
כותרת המשנה לראשית של "הארץ" מספקת את הציטוטים של מנהיגי הגושים: "נתניהו: 'איראן מאיימת על העולם'. לבני מתנגדת לתקיפה: 'תקשיב לראשי מערכת הביטחון', אמרה לראש הממשלה". על שער "ישראל היום" מצוטט דווקא שר החינוך גדעון סער, והפעם לא משום ששיחרר מסר סתמי בדף הפייסבוק של העיתון. "תפסיקו לפטפט על תקיפה באיראן", נכתב בכותרת, ובכותרת המשנה: "השר סער: 'האינטרס הלאומי מחייב לא לפטפט'. ברק: 'אין להוריד שום אופציה מהשולחן'. גורם מדיני בכיר: 'הדיון – סכנה לבטחון המדינה'". "ישראל היום" מתהדר בכך שהוא מנצח את "ידיעות אחרונות" בסקרי חשיפה. כך, אם כן, בין הפרסומים ב"ידיעות" בזכות הדיון הציבורי ובין הפרסומים ב"ישראל היום" הקוראים לא לקיים דיון ציבורי, נחשף הציבור המרכזי כולו לסוגיה.
בכפולה הפותחת של "ידיעות" מופיעה ידיעה של יניב חלילי, המדווח על דיווח של "הגרדיאן", שדיווח בתורו על דו"ח של המועצה הבריטית-אמריקאית למידע בטחוני, ולפיו "מדינות העולם נמצאות במירוץ התחמשות גרעיני". "למרות הצהרות חוזרות ונשנות של מנהיגי העולם ועל אף הקיצוצים הנרחבים בתקציבי הביטחון של מדינות רבות, מתברר כי הן דווקא משקיעות בהשבחת הנשק הגרעיני שברשותן ובפיתוח ראשי נפץ משוכללים".
במפה המצורפת לידיעה מופיעים שמותיהן של רוסיה, סין, צפון-קוריאה, הודו, פקיסטן, ישראל, איראן, ארצות-הברית וצרפת – ולצדן תיאור ההתחמשות הגרעינית הנוכחית שלהן. ליד שמה של ישראל נכתב: "מגדילה את יכולת טילי השיוט הגרעיניים המיועדים להיות משוגרים מצוללות". ליד שמה של ארה"ב נכתב: "מתכננת להשקיע 700 מיליארד דולר בפיתוח נשק גרעיני בעשור הקרוב". ליד איראן נכתב: "הדו"ח לא התייחס כלל ליכולות הגרעין של איראן".
"נתניהו חזר לעניין אחד בלבד: איראן", כותב אמנון אברמוביץ' במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", במאמר המקבל הפניה בשער. "הוא משוכנע שמדובר בחובה קדושה. הוא מאמין שלשם כך הוא בא לעולם, או לפחות לעולם הציבורי". עוד הוא כותב: "על תחושת השליחות האותנטית של נתניהו התלבש אהוד ברק", ומוסיף: "מזה כשנתיים שואלים אותי חזור ושאול, מה יש לך עם הסיפור האיראני. זה לא אמיתי, זה ספין [...]". התשובה, כדרכו של אברמוביץ', עטופה צעיפים שמאחוריהם, אולי כן ואולי לא, מסתתרת ההאשמה כי ברק מעודד את נתניהו לתקוף את איראן כדי להציל את הקריירה הפוליטית שלו (של ברק, הכוונה). את הטור מסיים אברמוביץ' בקריאה למבקר המדינה לטפל בעניין (מה בדיוק?) ובקביעה (מרומזת, מצועפת) כי התקפת מתקני הגרעין של איראן היא אינטרס משותף של ביבי, ברק, חמינאי ואחמדינג'אד.
"אחרי כל מלחמה מישהו חייב לנקות. סדר כלשהו הרי לא יתרחש מעצמו. מישהו חייב להדוף את עיי החורבות אל צדי הדרכים, כדי שיוכלו לעבור בהן עגלות מלאות מתים", נכתב בפתח שירה של ויסלבה שימבורסקה ("סוף והתחלה", תירגם רפי וייכרט), המופיע בכפולה הפותחת של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות".
איראן (כימי)
"למה התרגזת כל-כך כששמעת שנחום מנבר זכה לשחרור מוקדם?", שואלת נחמה דואק את ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, במדור "חמש קטנות" במוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "כי יש עבירות שלא צריך לקצר בהן את העונש, וזו אחת מהן", עונה שביט. "הוא חטא בחטא נורא בכך שעזר לאיראנים לבנות יכולת של נשק כימי. נזקיו לא פחותים מנזקי נשק גרעיני". "מה צריך לעשות כעת, לערער על ההחלטה?", שואלת דואק, ושביט משיב: "לא. החברה הישראלית פשוט צריכה להוקיע אותו ולהקיא אותו מתוכה. זה עונש ראוי".
"הפרלמנט של מנבר", נכתב לצד תצלום של נאור רהב על שער "מעריב". בכיתוב התמונה נכתב "מנבר (משמאל) עם חבריו בבית-קפה ברעננה". "כבר לא מסוכן", נכתב בכותרת המשנה, "לאחר 14 שנים בכלא שוחרר איש העסקים נחום מנבר, שהורשע במכירת נשק כימי לאיראן".
"שני חלקים יש לפרשת נחום מנבר", כותב עפר שלח ב"מעריב", "הסיפור על האיש עצמו, פנטזיונר ששיחק במשחק שגדול עליו, לא ידע מתי להפסיק וחצה גבולות שאסור לחצות; והסיפור על כוחם של מערכת הביטחון ושל יוצאיה לנקום ולנטור ולא לעזוב, ושל מערכת המשפט הכנועה להם. הסיפור הראשון הוא קשה, אבל לא יותר ממקרה פרטי, שלא היו רבים כמוהו בתולדות המדינה. הסיפור השני הוא גילוי של דברים המתרחשים במקומותינו כמעט מדי יום". בעמוד הבא מתפרסמת ידיעה המוקדשת לביקורת של שבתי שביט על השחרור.
בתוך דיווחו של רונן ברגמן על פרשת מנבר, ב"ידיעות אחרונות", הוא מציין כי מנבר ביצע שני סוגים של עסקאות נשק: השני, שבו "עשה את ההון הגדול שלו", היה אספקת חומרים לייצור גז חרדל וגז עצבים. על כך כתב השופט אמנון סטרשנוב בפסק הדין במשפט מנבר: "מכר למדינת אויב קיצונית כאיראן [...] תמורת בצע כסף [...] כשהוא מקריב את בטחונה של המדינה ושלומה על מזבח תאוות הבצע הבלתי מרוסנת שלו".
הסוג הראשון היה מכירת מערכות משומשות של נשק קונבנציונלי מהגוש המזרחי, ששופצו עם רכיבים ישראליים. "הוא עשה זאת בידיעה ובעידוד של משרד הביטחון והתעשיות הצבאיות, שרצו להרוויח כמה לירות", כותב ברגמן, המזכיר כי "בפסק הדין שלהם קיבלו השופטים באופן חלקי את טענתו של מנבר כי לא היה לבד בסחר עם איראן ומתחו ביקורת חריפה על התנהלות המדינה. הם קראו לחקירה מקפת של הפרשה. כזו לא נערכה עד היום".
"נחום עדיין לא יודע לאן פניו מועדות. היה לו קשה מאוד בכלא, המשפחה שלו התפרקה, הילדים שלו לא בקשר איתו – אבל נעזור לו, נעודד אותו. הוא יבנה את חייו מחדש", מצוטט ב"ידיעות אחרונות" אחיו של מנבר, צבי, שחיכה לו בשער בית-הסוהר. מנבר עצמו מצוטט כמי שאמר "בצאתו משערי הכלא": "אני אוהב את המדינה הזאת, רוצה לחיות בה ועדיין מאמין בה".
פלסטין (קונבנציונלי)
"ליברמן דורש דיון דחוף בקבינט על מבצע בעזה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "לאחר שלושה ימים וארבעים רקטות, מתכוונים שרי ישראל-ביתנו החברים בקבינט לקרוא לנתניהו לכנס אותו בדחיפות", נכתב בכותרת המשנה. "שר החוץ: 'חייבים להפיל את שלטון חמאס'. גם היום אין לימודים בערים הגדולות בדרום". התמונה המרכזית על השער היא של "עוד לילה בממ"ד. משפחת בן-אבו במרחב המוגן, אתמול באשקלון".
"ארה"ב הקפיאה המימון לאונסק"ו", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "למרות האזהרות החליט ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם לקבל את הרשות הפלסטינית כחברה מלאה", נכתב בכותרת המשנה. "התוצאה: וושינגטון פועלת לפי החוק האמריקאי ומפסיקה את הסיוע. ישראל: הפלסטינים מפרים התחייבויות", נכתב בסופה.
ענייני תקשורת
איתן גליקמן מדווח ב"ידיעות אחרונות" על מעצרו לפני שבועיים של רועי הררי, בן 19, בחשד לרצח בסכין. דבר המעצר היה אסור לפרסום עד כה. בלב הידיעה מודפס דיוקן קטן של הנרצח, בן-ציון אברמוב ("המוכר למשטרה בגין עבירות רכוש"), ומשמאלה תצלום גדול יותר של אביו, העבריין הסחטן יוסי הררי ("כנופיית רמת-עמידר"). "אביו יוסי הררי הגיע לדיון, סוכך על בנו וביקש בתקיפות מצלמי העיתונות והטלוויזיה שהגיעו לסקר את המעצר שלא יצלמו את בנו: 'לא לצלם את בני. זה ברור? מי שיצלם שייקח בחשבון שאני ביקשתי לא לצלם, ברור לכם?", אמר ולא פירט מה יעשה למי שיעז שלא להישמע לבקשתו, כותב גליקמן. תמונתו של הררי ג'וניור אינה מופיעה.
"גלגלצ מורידה את התוכניות האלטרנטיביות", נכתב בכותרת ידיעה בתחתית שער "הארץ", של אורי זר-אביב ודפנה ארד. "התוכניות שיתבטלו הן 'לינק' בהגשת אורלי יניב, תוכנית המוזיקה הישראלית 'המקור' בהגשת לבנת בן-חמו, וכן 'סינגלס' בהגשת דלית רצ'יסטר. אולם התוכנית הבולטת ביותר שתבוטל היא 'הקצה', שמשדרת מוזיקה מהשוליים כבר 13 שנים. פעמיים בשבוע משדרים אייל פרידמן (קוואמי) ונדב רביד את התוכנית, שחורגת מקו המוזיקה השולט בתחנות הרדיו הגדולות [...] במידה רבה", נכתב עוד בידיעה, "'הקצה' נחשבת בעיני לאי של שפיות בתוך אוטוסטרדת התחנות שמשדרות מוזיקה בעיקר משיקולי רייטינג".
העיתונים מדווחים על זיכויו של עו"ד יעקב וינרוט מאשמת שוחד (שכר טרחה מופחת שנטל מאיש רשות המסים שוקי ויטה, שהפחית בשומה של לקוחות אחרים של וינרוט). "ידיעות אחרונות" מנצל זאת כדי לחבוט בתנופה בפרקליטות ובעומד בראשה, משה לדור. "ישראל היום" מעניק ללדור צל"ש, על-ידי הכתב מרדכי גילת ("מכה ללדור? דווקא צל"ש").