ראש המוסד לשעבר מאיר דגן נואם בירושלים, אפריל 2011 (צילום: דוד ועקנין)

ויקום הדגן ויכה את המלפפון

"ההתבטאות של אשכנזי מצטרפת לטרנד חדש", נכתב בסקירת העיתונות של "העין השביעית" בשבוע שעבר. "בכירים במערכות השלטון הישראליות, שרגע אחרי שהם פושטים את מדיהם/חליפותיהם/גלימות השופטים שלהם, רצים לשפוך את קרביהם מול המיקרופון הקרוב, ועושים זאת שוב ושוב, במטרה להמשיך להשפיע על המערכת הציבורית מבחוץ (או לנקום ביריביהם, כמו אולמרט). כך לאחרונה מאיר דגן, ראש המוסד היוצא, ניסה לחשק את הצמרת הפוליטית בהתבטאות פומבית נגד תקיפה צבאית באיראן, והיום הוא מככב בכותרת הראשית של 'מעריב': 'דגן: לא לבלום את ההכרזה בספטמבר' ('ראש המוסד לשעבר נגד ראש הממשלה'). האם זהו טרנד חיובי או שלילי? מה שברור, זהו טרנד מופקר, לא מפוקח, שנראה שאין מי שנותן עליו את הדעת – או דין-וחשבון".

אתמול היכה דגן שנית (וליתר דיוק: שלישית, ואולי רביעית), בהרצאה שנשא באוניברסיטת תל-אביב, והעיתונים כולם מקדישים לדברים את הכותרת הראשית. ב"ישראל היום" גם דורשים מדגן דין-וחשבון. דן מרגלית, הפרשן הבכיר של העיתון, שמתח ביקורת על הטרנד האמור גם בשבוע שעבר, מקבל היום את הכותרת הראשית. אם בשבוע שעבר אפשר היה לייחס את הביקורת שלו לאיבה לאשכנזי (שסיפק אז את ההתבטאות הלשעברית המהדהדת התורנית), הרי שהיום ניתן להסביר את ההבלטה בכותרת הראשית בכך שדגן מחשק את ראש הממשלה, חביב העיתון. אבל אפשר גם לא לחפש הסברים מהסוג הזה.

"מכת הפטפטת של שותפי הסוד", דבר הכותרת הראשית של "ישראל היום". "על מחלת הדברת הממארת, ועל הנזקים שהיא עלולה לגרום", נכתב בכותרת המשנה. הכותרות מובילות, באורח יוצא דופן לגבי העיתון, לטור פרשנות (של מרגלית), שמודפס ברובו (הוא אינו ארוך ממילא) על השער. מרגלית תוקף את דגן, את אשכנזי וגם את השר מתן וילנאי, ש"אתמול עלה על שניהם כאשר סיפר לתלמידים כי יש מי מחוטפיו של גלעד שליט שכבר מצאו את מותם בתאונות מצערות". על השער מודפסים תצלומים של שלושת האישים הללו וקיצור התבטאויותיהם הפומביות. הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת מוקדשת דווקא לזו של וילנאי, ולא של דגן.

שלושת העיתונים האחרים בוחרים בגישה אחרת ביחס לדברים שאמר דגן, ומעדיפים להתמקד בתוכנם. "ראש המוסד היוצא בנאום מיוחד", נכתב בכותרת הגג על שער "מעריב"; "דגן מזהיר", נכתב בראשית. לצד הכותרות, עיקרי הנאום, "על הסיבה שהוא מדבר" ("המצב בישראל דומה לימים ערב מלחמת יום כיפור. אסור לשתוק"), "על משפחת עופר" ("הם לא עברו על החוק אם רק שלחו סחורה ועגנו באיראן. איש לא הטיל על איראן חרם"), "על עסקת שליט" ("מתנגד למתווה הנוכחי. בגלל שחרור מחבלים בעסקת טננבאום נהרגו 231 איש"), "על המו"מ המדיני" ("ישראל היתה צריכה להגיד כן ליוזמה הסעודית"). בתחתית השער, כותרת על ההתבטאות של וילנאי ("'התאונות' של חוטפי גלעד"), כולל האיור הבלתי נמנע של המחבלים על קלפי משחק.

"ידיעות אחרונות" מגיש מסגור דומה, אולם ממוקד יותר: "לא אקח על מצפוני מלחמה כמו ב-73'", נכתב בכותרת הראשית, תחת כותרת הגג: "מאיר דגן נגד תקיפה באיראן". כותרת המשנה חוזרת על עיקרי הנאום בדומה ל"מעריב", ומוסיפה: "על הנהגת המדינה: אין אחריות, אין חזון, אין חוכמה".

"סיבוב הופעות קולני", מכנה בן כספית ב"מעריב" את צבר ההתבטאויות של דגן מאז שפרש מראשות המוסד, בטור שכותרתו היא "תקשיבו לו". הדברים שאומר דגן אכן מהדהדים, וכספית ב"מעריב" ורונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" מתייחסים גם לאפשרות שההד מכוון לקדם יומרות פוליטיות של דגן. ברגמן מזכיר הכחשה נמרצת של דגן וקובע מעליה בזהירות שלט "בע"מ", כספית כותב פשוט כי אלמלא חוק הצינון, דגן היה רץ בבחירות הקרובות.

שני הפרשנים מסכימים כי האמירה היותר מהדהדת של דגן אינה זו הקשורה לתקיפה באיראן או לאחים עופר, אלא האמירה העקרונית על הסכסוך הישראלי-ערבי, והקריאה לקבל את יוזמת השלום הסעודית, זאת משום שדגן הוא איש ימין "מיליטנטי" (על-פי כספית, ו"נצי" אצל ברגמן) ש"אוכל ערבים לארוחת בוקר" (כספית, ואצל ברגמן: "מפריד ערבים מראשם"). "הוא לא הראשון שאומר זאת", כותב ברגמן, "אבל כשהוא אומר זאת יש לכך משמעות אחרת לחלוטין, וזה מכניס למעשה את היוזמה הסעודית, שנתפסה בזמן אמת כמוקצה מחמת מיאוס, למרכז הקונסנזוס". "לא מדובר באיזה פיסניק ממרצ", מעיר כספית.

דווקא ב"הארץ" מעדיפים לקחת מדבריו של דגן את האמירה הנוגעת לאחים עופר ולהציב אותה בשער העיתון, בכותרת המשנה לכותרת הראשית, העוסקת בפרשה: "סמי עופר הורה להפסיק את כל ההפלגות לאיראן". "ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ממשיך להתייצב לימינם של האחים עופר", נכתב בכותרת המשנה לידיעה הראשית, של יוסי מלמן. "'אין חרם על איראן, הם לא עברו על החוק ולא הפרו את הסנקציות הבינלאומיות'". הציטוט של דגן מופיע גם ככותרת הידיעה על הנאום בעמודים הפנימיים.

"לא יהיה שלום עם הפלסטינים", קובע ארי שביט בפתח מאמרו במדור הדעות של "הארץ". "לא בשנה הזאת, לא בעשור הזה, אולי גם לא בדור הזה".

האחים עופר

"משפחת עופר: 'לא ידוע לנו על פתיחת חקירה פלילית בפרשה האיראנית'", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בעמ' 8 של "דה-מרקר", המוקדש לפרשה. "עו"ד יאיר רגב, לשעבר ראש מפלג חקירות בטחוניות ביאחב"ל: 'במקרים כאלה נדרשת בדיקה מקיפה. אם משפחת עופר הבינה מגורם מסוים שסחר עם איראן הוא 'בסדר' – גם אותו גורם צריך להיחקר". על-פי שני מזרחי, "משרד האוצר, היועץ המשפטי לממשלה ובנק ישראל בודקים כיום את הפרשה על היבטיה השונים".

"הפעילות של משרד הביטחון ומשרד האוצר עם מדינות אויב, ובמיוחד איראן, זהירה מאוד, והאישורים צריכים להינתן בכתב ובמפורש עד לרמת סוג הסחורה, תוך פירוט מלא של העסקה", מצטטת מזרחי את עו"ד רגב ב"דה-מרקר". "אם אכן ניתן אישור בעל-פה או שמשפחת עופר הבינה מגורם מסוים כי הפעולה היא בסדר, גם אותו גורם צריך להיחקר", אומר רגב ומוסיף: "ההנחה היא שמישהו שיש לו מה להסתיר יתנגד לחקירה".

מה יגיד דגן אם יוזמן לחקירה? "צריך לקחת בחשבון ברגעים כאלה שמשפחת עופר מפרנסת לא מעט משפחות ישראליות. לא הייתי רוצה שלא תהיה להם אפשרות להביא אוכל הביתה. לא תמיד הצדק המוחלט הוא הנכון", כפי שאמר אתמול באוניברסיטת תל-אביב. לתשומת לבם של אנשי המפלג לחקירות בטחוניות ביאחב"ל.

דיווח דומה לזה של "דה-מרקר" מופיע גם ב"כלכליסט", שם מראיינים "בכיר לשעבר במערכת הביטחון", שאומר, על-פי כותרת הידיעה בעמ' 11: "גם אם השתמשו בך זה לא נותן לך חסינות משפטית". "בעקבות הרמיזות מגורמים שונים כי הספינות של סמי ועידן עופר עגנו באיראן בשליחות מדינת ישראל, אומר בכיר לשעבר במערכת הביטחון: 'מטבע הדברים, שירותי ביטחון בכל העולם נעזרים גם בקשרים עסקיים כדי להשיג את המטרות שלהם'". נעמה סיקולר מצטטת עוד "גורמים בטחוניים", שאומרים לה: "גם אם אכן משפחת עופר פעלה באיראן עבור ממשלת ישראל, לא סביר שהיא זו ששלחה אותם לשם. התרחיש הסביר יותר הוא שהגופים הרלבנטיים הבינו שמכליות של המשפחה עוגנות בחופי איראן, ואז ייתכן שביצעו את הפנייה".

ב"דה-מרקר" מקדישים ידיעה נפרדת לדיווח על פוסט בבלוג של ריצ'רד סילברסטיין, "תיקון עולם", ולפיו אוניות של האחים עופר "איפשרו למספר רב של סוכני מוסד לחמוק לחופי המדינה לביצוע משימות סודיות". סילברסטיין, יהודי אמריקאי מסיאטל בעל השקפות שמאליות קיצוניות, נכנס לתודעת העיתונאים כשפירסם מידע אסור בפרסום בפרשת ענת קם, ואחר-כך בשורה של פרשות שהיו אסורות לפרסום, בדרך כלל מסיבות בטחוניות. הוא פועל לבד, ללא מערכת עיתונאית שתגבה אותו – או סטנדרטים עיתונאיים של הצלבת מידע ופרסומו, ומונע מאידיאולוגיה מסוימת מאוד וצרה מאוד. ברם, התיאור הזה, או חלקים ממנו, יכולים להתאים גם ללא מעט כלי תקשורת הפועלים כאן.

"פירוש הדבר הוא שישראל ניצלה מערך של אינטרסים מסחריים כדי לבצע את פעילויות המודיעין שלה בתוך איראן, והיתה מוכנה לנצל מיזמים מסחריים אלה תוך הפרה ישירה של האמברגו הבינלאומי", מצטטים עוד את סילברסטיין ב"דה-מרקר" (הקרדיט ניתן ל"סוכנויות הידיעות", אולי כדי להרחיק את העיתון עוד קצת מההתגרות בצנזורה). "הסיבה היחידה לכך שהמוסד נתפס היא שביבי הלך נגד ממשל אובמה פעם אחת יותר מדי", ממשיך הציטוט, "והממשל האמריקאי רצה להעמידו במקום. פרשת המכליות נחשפה באותו יום שבו הגיע ביבי לוושינגטון, וקשה להאמין שמדובר בצירוף מקרים". כזכור, טענה דומה העלה סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" לפני כמה ימים.

ב"ידיעות אחרונות" הדיווח של סילברסטיין מופיע ככותרת הידיעה המרכזית בעמ' 4, "הספינות של עופר העבירו אנשי מוסד". "ריצ'רד סילברסטיין מצטט 'פוליטיקאי ישראלי ותיק', שאמר כי העגינות התכופות של אוניות השייכות לאחים עופר בנמלי איראן נועדו כדי להבריח – וגם לחלץ ממנה – סוכנים ישראלים". אין התייחסות בידיעה (שגם כאן היא מיוחסת ל"סוכנויות הידיעות") למטען שהספינות הובילו בוודאות, ולאפשרות שהוא היה הסיבה לעגינתן בנמל. בידיעה אחרת באותו עמוד, של אלכס פישמן, נכתב כי ישראל ידעה כבר לפני חודשים שארה"ב בודקת את האפשרות שחברות של האחים עופר מפרות את הסנקציות על איראן.

במוסף "עסקים" של "מעריב" אין זכר לאחים עופר. גם לא במוסף "ממון" של "ידיעות". רגע, לא מדויק: "בורסה: זינוק של 15.4% לפרימיום של יולי עופר", נכתב בכותרת דיווח קצרצר בשולי עמ' 16 (שי סלינס, גולן חזני וענת רואה).

בשביל מדינה

"בתים על קו המים, פנינים ארכיטקטוניות ותושבים ערבים עניים שקל לסלק. יזמי הנדל"ן קרי הרוח מזהים את יפו החדשה", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "כלכליסט". "הקרב על עכו-צמרת" היא הכותרת הראשית עצמה, על רקע תמונת בתים בעכו העתיקה הפרושה על פני השער כולו. הכתבה עוסקת ביוזמות פיתוח בעכו המשחזרות את מה שקורה ביפו.

"תוכנית חדשה מציעה טיפול שורש למתחם יפו ג', שדרוג שעשוי לשנות מקצה לקצה את תנאי החיים של הדיירים ואת הדימוי השלילי של המקום. האם היתרונות יגברו על החסרונות? יפו כמקרה מבחן", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אסתר זנדברג במוסף "גלריה" של "הארץ". מתחת לתצלומים של בניין בשכונה ושל הדמיה של בניין מחודש נכתב: "פזילה לגלגול הבא של המתחם כשכונת יוקרה?".

"שכר המינימום יעלה ל-4,300 שקל", נכתב בכותרת דיווח של דוד רגב בכפולה הפותחת של המוסף "ממון" ("אושר לקריאה שנייה ושלישית"). שתי ידיעות מרכזיות תופסות את הכפולה: באחת מדווח רגב כי משרד התעשייה והמסחר יקים קרן המיועדת לעובדים ותיקים במקצועות "שוחקים" (נהגי תובלה, עובדי דפוס, סבלים וכדומה), שתאפשר להם לרכוש מקצוע אחר. בשנייה מדווח עופר פטרסבורג על תוכנית מענקים של משרד השיכון למי שירכוש דירה באחד מ-25 יישובים: קריית-שמונה, חצור-הגלילית, מצפה-רמון, כרמיאל, מג'ד אל-כרום ועוד.

"יישובים חדשים לבדואים בהשקעה של כ-8 מיליארד שקל", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "70 אלף בדואים המתגוררים בכפרים הלא-מוכרים חיים בתנאי עוני קשים, בכ-60 אלף מבנים לא חוקיים. המדינה מתכננת מהלך להכרה ביישובים, שיכלול פינוי של כ-30 אלף בדואים, הקמת יישובי קבע והשקעה בחינוך ובבריאות. ראש המועצה של הכפרים הבלתי-מוכרים: 'התוכנית היא המשך להתנהלות הכוחנית והדורסנית כלפי הבדואים' (מירב ארלוזורוב).

"הפער בתנאי המחקר הצטמצם", נכתב בכותרת אחרת על שער "דה-מרקר", לצד תמונותיהם של מדענים ממוצא ישראלי. "ישראלים שהצטיינו באקדמיות המובילות בעולם חוזרים לישראל בעזרת מרכזי המצוינות", נכתב בכותרת המשנה.

"השוק מאבד אוויר", נכתב בכותרת כתבה אחרת של פטרסבורג. "בחודש האחרון, השוק החל סוף-סוף להירגע", נכתב בכותרת המשנה. מדובר בשוק הנדל"ן. "התחזית: צמיחת שיא למשק", נכתב בכותרת דיווח בעמ' 4.

"ארץ אוכלת", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "מרקר ויק". "מה אומר עלינו העיסוק האובססיבי באוכל טוב?", שואלת כותרת המשנה (רותם שטקרמן ומורן הרפז).

מדיניות העמימות

ל"מעריב" מצורף היום מוסף בשם "גורמה" (או בשמו המלא, כפי שהוא מופיע על השער: "גורמה 'מעריב'"). האם מדובר במוסף מסחרי, כלומר, רצף מודעות ומודעות המתחזות לכתבות, מוזמנות על-ידי חברות מסחריות – או במוסף עיתונאי, כלומר, בין המודעות יש טקסטים המוסרים לקורא מידע נטול פניות? המוסף עצמו אינו ממהר להסגיר את התשובה.

מה זה משנה אם חוברת מתכונים למאכלי גבינה לקראת שבועות היא מוצר פרסומי או עיתונאי? משנה. עמ' 28 של "גורמה 'מעריב'" מוקדש ל"ביקורת מוצרי מטבח", ומומלצים בו מוצרים ומכשירים מסוימים מאוד, בצירוף הפניה לחנויות שבהן ניתן לרכוש את המוצרים הנסקרים. עמודים 30–31 מוקדשים ל"מבחן טעימה" ("נבחרת השפים של 'גורמה' טעמה והכריעה") של גבינות עיזים. ובעמודים 32–33: "קבלו את הכלים המומלצים שישמשו אתכם בסעודת החג". גם כאן ההמלצות ספציפיות שכוללות הפניה לחנויות.

השימוש במלים "ביקורת", "המלצות", "מבחן", כמו גם השימוש במותג העיתונאי "מעריב", מלמדים כי מדובר במוצר עיתונאי, שבהכנתו משתתפים עיתונאים. ברשימת הקרדיטים בתחילת המוסף מופיעים "סמנכ"ל סחר", "מנהלת פרסום", "מנהלת לשכת אגף סחר" ועוד כהנה וכהנה'. אין זכר לעורכים או לכותבים. אז מי ממליץ לקוראי "מעריב" על גבינות – יצרני הגבינות או כתבי "מעריב"? ומי ממליץ לקוראי "מעריב" אילו כלי מטבח לקנות – יצרני הכלים או עיתונאי "מעריב"? מה שבטוח, ב"מעריב" לא ממהרים לשפוך אור על הסוגיה. והרי זה הבסיס המוצק של פרסום סמוי: ערפל.

ענייני תקשורת

"מדוע דווקא יזמים שהם לווים גדולים, במיליארדי שקלים, מחזיקים בגופים פיננסיים ובכלי תקשורת?", שואל גיא רולניק בטורו ב"דה-מרקר". "אולי מפני שהם, יותר מכל שחקן אחד, זקוקים למנופי כוח להבטיח את גלגול החובות ואת הרגולציה המתאימה לשמירת הרווחיות של עסקיהם".

"לראשונה זה שנים מעז ערוץ 10 לשבץ תוכניות מול קודש הקודשים של קשת", נכתב בכותרת המשנה לכתבת ענק (שלושה עמודים) בפתח המגזין "רייטינג" (ערן סויסה). "בשורה התחתונה, תוכניות קשת עדיין מובילות משמעותית, אבל הרייטינג ננגס באטיות. בכיר בערוץ 10: 'אם זה היה תלוי במנכ"ל קשת אבי ניר, הוא היה דוחס את כל התוכן שלנו בימים של רשת'. בכיר בקשת: 'האמת הכואבת היא שערוץ 10 דווקא מתרסק'". במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסמת מודעת עמוד של ערוץ 10 הפונה למפרסמים. "ערוץ 10 מציג: החשיפה הכי גדולה בטלוויזיה", נכתב בה.

אגב "רייטינג", בכפולת העמודים 32–33 (חלק מראיון בן שישה עמודים על ההעדפות הזוגיות של שתי משתתפות בתוכנית ריאליטי) מופיעים שני "לידים" ("גריינים", על-פי הצעת האקדמיה): "חליווה: לדעתי, עמוס עוז הוא אחד החתיכים שיש. תקשיב, הוא אמנם זקן, אבל הוא הכי חתיך שיש. עכשיו הוא כבר ממש מבוגר, ועדיין, הוא הכי חתיך שיש, אני לא אומרת לך סתם"; "כבסה: לשונית יש את החזה הכי מהמם כי הוא מאה אחוז טבעי. הילדה הזאת, ציירו אותה. יש לה גוף מדהים. אם היה לי תחת כזה, שימו אותו על מה שאתם רוצים. עופו על זה. אין לי בעיה, למה לא?". החשיפה הכי גדולה בעיתונות, מסתבר.

במוסף "סופשבוע" של "מעריב" כותב אביב לביא על חברת ההפקות הדליין של כתב הערוץ הראשון לשעבר איתי רפופורט, המפיקה "מהדורות חדשות פיקטיביות לפי הזמנה". לביא מתאר סרטון שהפיקה החברה, המתחזה לכתבת חדשות, שהוזמן על-ידי חברת כיל של האחים עופר ומספר בשבחי הברום, אותו חומר רעיל ומסוכן שכיל נתונה לביקורת חריפה משום שהיא מובילה אותו דרך מרכזי אוכלוסייה.

עוד במוסף, ליאת שלזינגר כותבת על מגישת החדשות בערבית ג'ואנה חצבני, שתבעה את רשות השידור בטענה כי השדרן סלומון מוניר הטריד אותה מינית. כתבה מתורגמת מה"וושינגטון פוסט" מביאה את סיפורו של ברדלי מאנינג, המקור (ככל הנראה) למסמכי ויקיליקס המפורסמים. אגב, המוסף מכיל היום 96 עמודים.

"מסמכים שהשאיר אחריו פאדי שאייפסקי, יוצר הסרט 'רשות שידור', חושפים את הרעיונות, הלבטים והלך הרוח שהולידו ב-1976 את אחת מנבואות הזעם המדויקות ביותר על עוצמתה של הטלוויזיה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה מתורגמת מ"הניו-יורק טיימס" ב"גלריה".

"חברת אן.אם.סי של משפחת אדרי נמחקה מהבורסה", נכתב בכותרת דיווח קצר בשולי עמ' 16 של "ממון". "חברת אן.אם.סי עוסקת בהפקה, ביבוא ובשיווק של תקליטורי מוזיקה וסרטים, והיא מפעילה את רשת ספריות הווידיאו בלוקבסטר", נכתב בידיעה עצמה.

"הפער בין הישגו של השחמטאי הישראלי בוריס גלפנד לבין הסיקור הדל שלו הוא בלתי מתקבל על הדעת", נכתב בכותרת המשנה לטורו של מירון ח. איזקסון במדור הדעות של "מעריב". רציתי לקשר כאן למאמר המלא באתר "מעריב", אבל הטור אינו מתפרסם שם.