בשנים קודמות, כאשר ישראל הפסידה בהצבעות במליאת האו"ם, משרד החוץ הסביר לעיתונאים ולציבור הישראלי שיש במליאה רוב אוטומטי נגד ישראל אך לפחות מרבית "הגוש המוסרי" של המדינות המערביות-דמוקרטיות נמנע או תמך בה.
ככל שהמלחמה בעזה ורשימת האזרחים שנהרגו בה מתארכות, יותר מדינות שמשרד החוץ נהג להגדירן כחברות ב"גוש המוסרי" מצטרפות לביקורת על ישראל. אתמול (21.7), 28 מדינות מתוכן פרסמו הצהרה משותפת שקוראת להפסקת אש מיידית בעזה ומגנה בחריפות את ישראל והשיטה שבחרה לחלוקת הסיוע ההומניטרי, שרק מחמירה את ההרג והרעב.
בתגובה, השר גדעון סער שיתף ברשת טוויטר הודעה של החמאס שבירכה על ההצהרה וכתב, "אם חמאס מחבק אותך – אתה במקום הלא נכון. שבחי חמאס להצהרה של קבוצת המדינות הם ההוכחה הטובה ביותר לטעות שעשו – חלקן מתוך כוונות טובות וחלקן מתוך אובססיה נגד ישראל. אנו נמצאים ברגע רגיש מאוד במו"מ לשחרור החטופים ולהפסקת אש. חמאס מתבצר בעמדותיו ומסרב להפסקת אש, ובו בזמן מנהל קמפיין שקרי שמטעה רבים בקהילה הבינלאומית. מדינות חייבות לנהוג באחריות ולהימנע מלשחק לידיים של חמאס!".
מאחר שאין לשר סער דרך ממשית להצליח ב"הסברה" – בהינתן שכל העולם רואה שכשל ה"קונץ-פטנט" הישראלי של חלוקת הסיוע ההומניטרי בעזה באמצעות חברה פרטית, הרעב רק גדל ומאות עזתים רעבים נורו למוות ליד מתחמי החלוקה של החברה ומשאיות הסיוע – הוא בוחר להאשים את מדינות "הגוש המוסרי" בסיוע לחמאס.
סגניתו שרן השכל אמרה בראיון ל"תא הכתבים" בערוץ הכנסת כי בנוסף על סיוע אותן המדינות לחמאס, היא "צריכה להתמודד עם המון שאלות על יאיר גולן, אהוד ברק ואהוד אולמרט שמעלילים עלילות דם על החיילים שלנו".
מראש היה צפוי ש-28 המדינות לא יתרגשו מציוץ של השר סער, ולכן נראה שהוא נועד לצרכי פנים. התקשורת הישראלית שדיווחה על ההצהרה גם דיווחה על הפגנת השרירים של השר סער. כפי שקרה לאחר הצהרות בינלאומיות קודמות שביקרו את התנהלות ישראל, גם הפעם, במקום שההצהרה תעורר חשבון נפש בישראל על הרעב וההרג הנרחבים במלחמה בעזה, הציבור הישראלי שוב נחשף בתקשורת הישראלית בעיקר ל"מלחמת ההסברה".
בהתנהלות הזו, התקשורת הישראלית לא רק מטייחת את המתרחש ברצועת עזה, אלא גם את מדיניות החוץ הכושלת שמוביל השר סער. השרירים שסער הפגין הם לא רק מביכים אלא גם מזויפים. כאשר יש גל עולמי כלפי מדינת ישראל, היא הופכת לחלשה ולסחיטה.
מתחילת המלחמה בעזה, ארה"ב, ואיתה 28 המדינות שחתמו על ההצהרה, ביקרו את התנהלות ישראל בעוצמות שונות, בעוד שבפועל הן נתנו לה לעשות מה שהיא רוצה. אך מבחינת ישראל, כל שנמוך של היחסים הדיפלומטיים איתה נחשב כהישג לחמאס, גם אם הינו סימלי ונטול משמעויות פרקטיות רציניות. וכמובן, ישראל תמיד חוששת, ובצדק, שאדווה במים הדיפלומטיים תהפוך לצונאמי.
במשרד החוץ מכירים היטב מציאות כזו. במשרד הרי התמודדו עם גלי ניתוק היחסים עם ישראל לאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. דוגמה לסחיטה של ישראל מצד מדינה שהייתה בעלת מעמד שולי, הייתה הפרשה של משבר היחסים עם גבון.
לאחר מלחמת ששת הימים החל גל הניתוק הראשון, שמדינת ישראל ניסתה לבלום בכל דרך. לפי מברקי משרד החוץ שנפתחו לציבור בארכיון המדינה, ביוני 1970 הגיעה לביקור בישראל ז'וזפין בונגו, רעיית הדיקטטור של גבון.
"מעריב", 23.6.1970 (מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית)
הביקור, שאורגן על ידי ישראל על מנת להתחנף לדיקטטור האפריקאי, התפוצץ כאשר ראשת הממשלה גולדה מאיר נאלצה לבטל את נוכחותה במסיבת תה לכבוד גברת בונגו, כדי להשתתף בהלוויה של השר ברזילי בקיבוץ נגבה.
הדיקטטור זעם על היעדרות מאיר ממסיבת התה וגם על כך שהרדיו והטלוויזיה הישראליים לא סיקרו לדעתו באופן הולם את הביקור ההיסטורי. בהתאם, הוא הורה לרעייתו לחזור מיד לגבון, יחד עם השגריר. רק לאחר מגעים מתישים ולאחר שישראל העניקה כמתנה לדיקטטור נשק וציוד צבאי אחר בשווי 200 אלף דולר, היחסים חזרו להיות תקינים ובעצרת האו"ם בספטמבר 1972 גבון נמנעה בהצבעה נגד ישראל. למרות זאת, לאחר כשנה, גבון הצטרפה לגל השני של הניתוקים על רקע מלחמת יום הכיפורים.
בעתיד – עם פתיחת תיקי משרד החוץ מתקופת המלחמה בעזה או קודם לכן בתחקירים עיתונאיים – נגלה מה מדינת ישראל הייתה מוכנה לעשות כדי לשמור על היחסים הדיפלומטיים שלה ברחבי העולם, בזמן שהשר סער צייץ.