קלמן ליבסקינד מחזיק ב"מעריב" בתיק "התשקורת הסמולנית". מדי שבוע, בטורו האישי במוסף הפוליטי של העיתון, הוא משתלח בכל עיתון, עיתונאי או כתבה שמעיזים למתוח ביקורת על מתנחלים או התנחלויות ועל כל מי שמציב אלטרנטיבה לתפיסת העולם הימנית, תוך שהוא לועג להטיה השמאלנית שהוא רואה בכל פינה. הטקסטים שלו, שמתפרסמים גם באתר nrg, זוכים למאות תגובות, מימין ומשמאל, ואלו מספקות תחמושת לכל מי שטוען שטוקבקים נכתבים על-ידי אנשים חולים הזקוקים לעזרה.
באחרונה פירסם ליבסקינד תגובה לטקסט של אסתר זנדברג, המסקרת את תחום האדריכלות בעיתון "הארץ" זה שנים ארוכות. זנדברג התייחסה לדו"ח חמור שנכתב על-ידי אנשי אקדמיה מהעולם, על מצב החינוך לאדריכלות במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. רגע לפני שהיא פותחת בסקירת ממצאי הדו"ח, מצאה זנדברג לנכון לכתוב את השורות הבאות:
Headless Self-Portrait in Broken Convex Mirror (צילום: AlbinoFlea, רשיון cc)
"כמי שמשוכנעת שאין צידוק מוסרי לקיומה של אקדמיה בהתנחלות בשטחי כיבוש, ולא כל שכן לקיומו של בית-ספר לאדריכלות שעיסוקו במרחב, לא תהיה התייחסות במדור לבית-הספר לאדריכלות במכללת אריאל. היה אפשר לצפות מאינטלקטואלים ואנשי אקדמיה בינלאומיים חברי הוועדה שיימנעו מלהעניק לגיטימציה למוסד, גם אם ניאותו לעשות את כל הדרך לישראל".
ליבסקינד, כצפוי, נזעק. לטענתו, ההחלטה של זנדברג, בגיבוי עורכיה, שלא להתייחס למרכז האוניברסיטאי אריאל מטעמים אידיאולוגיים היא אנטי-עיתונאית: "ומה יהיה השלב הבא? 'הארץ' יחתוך מדו"ח מבקר המדינה את הפרק על עיריית מעלה-אדומים? ואולי יפסיקו שם לעדכן אותנו מה קורה במשרד החוץ רק משום שהשר, אביגדור ליברמן, גר בנוקדים?". גם אם השורה התחתונה של ליבסקינד ראויה וחשובה, הוא לא טורח לספק לקוראיו עוד כמה פרטים.
למשל, שהמרכז האוניברסיטאי אריאל נמצא מחוץ לגבולות ישראל ולכן המועצה להשכלה גבוהה, שיושבת בירושלים, אינה יכולה להשית עליו את סמכותה. משום כך הוקם גוף מיוחד המכונה המועצה להשכלה גבוהה – יהודה ושומרון, שבאישור שר הביטחון יכול להעניק הכרה אקדמית לגופים שונים כראות עיניו. מי שממנה את חברי המל"ג של יהודה ושומרון הוא, שימו לב, מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש.
מיותר לציין שזה מהלך בעייתי שחלק מהקהילה האקדמית בישראל מתנגד לו חריפות. בחודשים האחרונים הועברה בין אנשי האקדמיה בישראל עצומה המבקשת ללחוץ על המל"ג (זה שבירושלים) שלא לתקצב את המרכז האוניברסיטאי שבאריאל באמצעות הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) ואף להנחות מרכזים אקדמיים אחרים שלא לשתף פעולה עם המרכז באריאל, עם אנשי הסגל שלו ועם תלמידי המחקר שלו.
אפשר להתווכח על מידת הלגיטימיות של המרכז האוניברסיטאי באריאל, המל"ג של יהודה ושומרון או הקריאה להחרים את המוסד עצמו, את חוקריו ותלמידיו, ועדיין נשאלת השאלה מה לכל זה ולדיווח עיתונאי על מצב לימודי האדריכלות בישראל?
אסתר זנדברג ידועה בעמדותיה התקיפות (והשמאלניות), ובמאמרי הדעה שלה היא מביעה אותן באופן ברור וחד. ואולם מהרגע שהיא מכריזה בגלוי על כך שהיא מסרבת, מטעמים אידיאולוגיים, למסור לקוראיה מידע עובדתי על הנעשה באריאל, היא חוצה קו שמאיים למוטט את הלגיטימיות שלה כעיתונאית ושל העיתון אשר נותן לה במה.
הנה ניסוי מחשבתי. ניקח את עקרון הדיווח של זנדברג ונמתח אותו על פני כל עיתון "הארץ" (הפסקה הבאה היא דמיונית ואין קשר בינה ובין המציאות). אדר פרימור הוא עורך חדשות החוץ של "הארץ" והוא חושב שהמשטר הסיני הוא המשטר המדכא ביותר על פני האדמה. לכן, הוא מחליט שלא לדווח על המתרחש בסין (כולל האולימפיאדה שהתקיימה בה) כדי לא לתת לו לגיטימציה.
יורם גביזון הוא כתב שוק ההון ב"דה-מרקר". הוא מתנגד לניסויים בבעלי חיים ולכן הוא מחליט שלא לדווח על חברת טבע, המבצעת ניסויים בבעלי חיים כאשר היא בוחנת את יעילותן של תרופות חדשות. שלומי ברזל, עורך מוסף הספורט, סבור שארקדי גאידמק עשה את הונו על-ידי ניצול מחפיר של תושבי אנגולה. לכן הוא החליט שלא לדווח יותר על בית"ר ירושלים (בתקופה שגאידמק השקיע בה). כתב הפלילים של העיתון, יניב קובוביץ, סבור שמשטרת ההגירה מתנהגת בגסות כלפי המהגרים. הוא מחליט שלא לדווח על פעולותיה. שנמשיך?
איזה עיתון נוצר כאן? איזה שירות הוא מספק לקוראיו? על איזו אתיקה הוא נסמך? אתיקה שקובעת שהעיתונאים, בגיבוי עורכיהם, יכולים לברור מתוך שדה הסיקור שלהם חלקים ואז להודיע שהם מחרימים אותם בשל נטייה אידיאולוגית-אישית?
עיתון "הארץ" לא שייך לאסתר זנדברג. הוא גם לא שייך לליסה פרץ, עורכת "גלריה", היכן שמתפרסמים דבריה של זנדברג. הוא שייך לבעליו (משפחת שוקן), אך במובנים עמוקים יותר הוא שייך לקוראיו. בכל יום מחדש סומכים קוראי "הארץ" על העיתון שלהם שיספק להם תמונה רחבה, עשירה ומלאה של המציאות שבתוכה הם חיים. ההחלטה למחוק חלקים ממנה ולהחרים אותם מטעמים אידיאולוגיים, שבינם ובין דיווח עיתונאי מקצועי אין דבר, היא החלטה בלתי נסבלת ואף מסוכנת. עקרון הדיווח של זנדברג הוא מתכון בטוח לבלקניזציה של העיתונות.
אין עיתון שמספק תמונה מדויקת בכל רגע נתון. גם המצלמה, שלכאורה מצלמת את המציאות, היא מכשיר מוטה וניתן לעשות בה שימוש מוטה. למרות זאת, אמצעי התקשורת הרציניים בעולם חותרים כל העת להציג בפני הקורא תמונת עולם אמינה ומלאה ככל הניתן. הם מעסיקים אנשים שמחווים את דעתם על תמונת העולם הזו, אבל הם לא מעלימים חלקים ממנה בשל טעמם האישי של עובדיהם.
אם "הארץ" מאפשר לכתביו להחרים כמה ממושאי הסיקור שלהם ולהסתיר מקוראיו מידע רלבנטי, הוא לא טוב יותר מאותם עיתונים חרדיים שמסתירים מקוראיהם חלקים גדולים מהמציאות. למעשה, הוא גרוע מהם פי כמה.