רק בישראל
כל הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר, למעט זו של "מעריב", עוסקות בנאום שנשא אתמול שר החוץ של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן. "ליברמן בנאום מתגרה באו"ם: אין סיכוי לשלום", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ". "נתניהו מתנער מנאום ליברמן: לא על דעתו", מבהירה זו של "ישראל היום". "ממשלה אחת, שני קולות", מסכמת הכותרת ב"ידיעות אחרונות".
על-פי הדיווחים, שר החוץ ליברמן נשא אתמול נאום שבו התעלם מהמדיניות הרשמית של ממשלת ישראל ומהצהרות העומד בראשה. במקום זאת הציג את המדיניות הרשמית של מפלגת ישראל-ביתנו ושל העומד בראשה: השלום אינו יעד בר-השגה בשנים הקרובות, ובכל מקרה יש לבססו על חילופי אוכלוסיות ושטחים. שלמה שמיר מדווח ב"הארץ" כי דיפלומטים זרים חשו "מבוכה ואי-נוחות" למשמע הנאום. ברק רביד מזכיר כי שרי חוץ קודמים נהגו להעביר את נאומיהם לעיון ראש הממשלה, ומדגיש כי נתניהו לא התנער לחלוטין מדברי ליברמן.
עבור עיתון "הארץ", המבקר החריף ביותר של שר החוץ, זוהי הזדמנות מצוינת לפרסם קריאה פומבית לפיטוריו. מתחת לכותרת הראשית של העיתון מתפרסמות שלוש קריאות שכאלה, מאת שלושה מבכירי הפרשנים בעיתון.
"נניח ששרת החוץ של ארצות-הברית, הילרי קלינטון, היתה מופיעה אתמול על במת העצרת הכללית של האו"ם ומודיעה שהיעד של הנשיא האמריקאי – השגת הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים בשנים הקרובות – הוא עורבא פרח; כמה זמן היה לוקח לנשיא ברק אובמה לשלוח לה מכתב פרידה?", תוהה עקיבא אלדר ובהמשך מוסיף: "שרים, במיוחד שרי חוץ, אינם מקבלים משכורת כדי להודיע ברבים שאין שחר לעמדות הרשמיות והפומביות של ממשלתם. במדינות נורמליות, שרים כאלה נשלחים ללשכת התעסוקה".
"ישראל הראתה אתמול לקהילה הבינלאומית שבירושלים מכהן קרקס, ולא ממשלה עם מדיניות ואחריות", כותב אלוף בן, ובהמשך מוסיף: "נתניהו שמע את הדברים, ונהג כחלשלוש. הוא היה צריך לסלק מזמן את ליברמן ממשרד החוץ, בגלל הנזקים שגורמת כהונתו שם למעמדה הבינלאומי של ישראל. אתמול ניתנה לו הזדמנות: ליברמן התגרה בו, והציג אותו בפני העולם כשקרן. ליברמן הזמין את פיטוריו, ומה עשה נתניהו? פירסם הודעה רופסת לעיתונות, לפיה 'הנאום לא תואם איתו מראש'".
"עוד לא היה שר חוץ שניצל את מעמדו, מעל הפודיום היוקרתי בעולם, כדי להקריא את מצע מפלגתו כאילו נטל חלק באסיפת בחירות בסניף בעפולה", קובע יוסי ורטר, ובהמשך מוסיף: "במדינה שפויה, עם ראש ממשלה בטוח בעצמו, שמכבד עצמו ואת המדינה שהוא מנהיג, זה גם היה צריך להיות גורלו של שר חוץ שעושה כמעשה ליברמן: הדחה מיידית בפקס, היישר למלון בניו-יורק".
קריאה דומה עולה גם ממאמרו של בן כספית, המתפרסם בכפולה הפותחת של "מעריב". "במדינה מתוקנת אמור היה ראש הממשלה לפטר במהלך הלילה את שר החוץ הסורר שלנו", כותב כספית, "ולכן, אצלנו אין סכנה שזה יקרה". בהמשך כותב כספית כי בפגישה שנערכה אתמול בין נשיא המדינה שמעון פרס לרב עובדיה יוסף, דחק פרס במנהיג הרוחני של תנועת ש"ס לפעול למען צירוף סיעת קדימה לממשלה, ולמינוי ציפי לבני לתפקיד שרת החוץ במקומו של אביגדור ליברמן (באופן רשמי דיווח זה מוכחש על-ידי שני הצדדים).
גם ב"ישראל היום" נמתחת ביקורת על העמדה העצמאית שהציג שר החוץ בפני מליאת האו"ם. הפרשן דן מרגלית כותב: "רק בישראל. רק בישראל ייתכן מצב בלתי אפשרי, ששר החוץ נואם בעצרת האו"ם בניגוד לדעת ראש הממשלה ובלי להיוועץ בו, ובניגוד למדיניותה הרשמית של המדינה שאותה נשלח לייצג. כאילו המיקרופון הרם ביותר בעולם ניצב בסניף ישראל-ביתנו בכרכור". יחד עם זאת, מרגלית אינו מוסיף קריאה גלויה לפיטורי ליברמן.
ב"ידיעות אחרונות" המסגור של הסערה הדיפלומטית שונה. זה העיתון היחיד שנותן משקל לעמדתו של ליברמן, וממעיט בביקורת כלפיו. מעל הכותרת הראשית מצוטט שר החוץ, שאמר לעיתון: "למה מתרגשים ממה שאמרתי באו"ם? זו האמת, רוב הציבור חושב כמוני". סיקור הנאום מצומצם יחסית ומתמצה בידיעה בינונית באורכה, מאת איתמר אייכנר, המופיעה בראש עמ' 2 בעיתון. ללא מאמר פרשנות כלשהו, ללא תיבה נפרדת לרקע. "העולם צריך לדעת את האמת המרה", קוראת הכותרת לידיעה זו, עוד ציטוט מפי שר החוץ.
מרבית הידיעה מאת אייכנר מוקדשת לא לנאום ליברמן, ולא לתגובות החריפות לנאום, אלא לתגובת ליברמן לתגובות הללו. כותרת המשנה לידיעה נפתחת במשפט: "שר החוץ לא מבין למה נתניהו כל-כך כועס על הדברים שנשא אתמול בעצרת האו"ם". רק אחר-כך היא פונה לדווח על הכרזת ליברמן כי "הפלסטינים לא רוצים שלום, הם רק מבזבזים זמן". העובדה כי עמדת שר החוץ שונה מהותית מהעמדה הרשמית של מדינת ישראל אינה מודגשת. כותרת ביניים לקראת סופה של הידיעה מבשרת על "קריאות לפיטורים", שיצאו אתמול מלשכות שר הביטחון, שר הרווחה והשר לענייני מיעוטים. קריאה דומה אינה עולה מכיוון העיתון או מי מבין פרשניו.
חיבוק דוב
לפני יומיים, במסגרת מאמר קצר שהתפרסם ב"ישראל היום", ביקש אלי בן-שם, יו"ר ארגון יד-לבנים, מרמי אלחנן, האב השכול שלקח חלק בשיט לעזה, כי כשיעלה חייל צה"ל אל סיפון היאכטה יכבד אותו אלחנן ויחבק אותו. אתמול עלו חיילי צה"ל אל סיפון היאכטה ומנעו ממנה להגיע לחופי עזה. אלחנן, כמו יתר הנוסעים, ככל הנראה לא יכול היה לחבק את החיילים גם אם רצה, שכן ידיו נכבלו באזיקים.
"התקרית עברה בלא הפעלת אלימות", כותבים יניר יגנה ועמוס הראל בפסקה הפותחת של הידיעה ב"הארץ" על עצירת היאכטה, אך כותרת הגג לידיעה מצטטת את פעילי המשט, שטענו אמש כך: "התנפלו עלינו והרביצו לנו". ב"ישראל היום" מביאים שלומי דיאז ושלמה צזנה מדברי ניצול השואה ראובן מושקוביץ, שאמר כי חיילי צה"ל "השתמשו נגדנו באלימות". ב"מעריב" מדווח רונן דמארי כי לטענת יונתן שפירא, "קצין שסירב להזדהות ואמר שקוראים לו 'ג'פטו' תקף אותי וחישמל אותי ולאחר מכן היכה אותי בקת הרובה שלו". בתגובה נמסר לעיתון מדובר צה"ל כי "הדברים אינם ראויים להתייחסות".
מי צודק? קשה לדעת בוודאות, כיוון שיש רק עדויות של משתתפי המשט מחד, והכחשה של דובר צה"ל מאידך. צה"ל שיחרר אתמול לפרסום סרטון שבו נראית ההשתלטות על הספינה, אך הוא מטושטש וצולם ממרחק וקשה להבין ממנו מה בדיוק התרחש במהלך המבצע. על-פי דיווח שמסר אמש אלון בן דוד בערוץ 10, על הסיפון דווקא נכח עיתונאי, אך חומר הגלם שצילם הוחרם על-ידי החיילים. "הסרטים שצולמו על-ידי עיתונאי שהתלווה למשט", אמר בן-דוד, "נלקחו בינתיים על-ידי צה"ל".
אל נא תתמלאו תקווה מסייג ה"בינתיים" שמצרף בן-דוד לדיווחו. גם במהלך המבצע לעצירת המשט הטורקי החרים צה"ל חומרי גלם של עיתונאים, ולא השיב אותם עד היום. ככל הנראה הם נמחקו. דוברות הצבא שיחררה מחומרי הגלם הצילומיים הארוכים שנתפסו על-ידיה בהזדמנות ההיא רק חלקי קטעים שהציגו תמונה הנוחה לה. קשה להאמין שהמדיניות תשתנה הפעם, שהצבא ישחרר לפרסום מרצונו החופשי תיעוד של חיילים הנוקטים אלימות נגד פעילים שלא התנגדו למעצרם, אם אכן זה מה שהתרחש.
הבדל אחד בכל זאת יש בין החרמת חומרי הגלם העיתונאיים אתמול ובין החרמת חומרי הגלם במשט הטורקי. הפעם, העיתונאי שצילומיו הוחרמו הוא ישראלי. זהו אלי אושרוב, כתב "חדשות 10" (שמגבה את הטענה לאלימות מצד החיילים).
המצב שבו חומר גלם עיתונאי בעל עניין לציבור נתפס ומוחזק על-ידי הצבא, ועל-ידי כך נמנע פרסומו, לא מטעמי שמירה על בטחון המדינה אלא משום האינטרסים הצרים של מערכת יחסי-הציבור של צה"ל, טעון תיקון. מן הראוי שחברת-החדשות של ערוץ 10 תעתור בדרישה להשיב לה את הצילומים השייכים לה, ותפעל לפרסומם כפוף להוראות הצנזורה.
הצלחה אדירה וכישלון אדיר
"דרמה לילית בהרצליה פיתוח", קוראת כותרת ב"מעריב". "נוחי דנקנר זימן את עשירי המשק לדיון לילי מיוחד בווילה שלו. בין הנוכחים: יצחק תשובה, האחים עופר, שרי אריסון, מוזי ורטהיים, לב לבייב, אליעזר פישמן, דודי ויסמן ויוסי מימן. בעקבות הדיון הוחלט: אין בישראל מספר מצומצם של משפחות ששולטות במשק. המשתתפים התחייבו להפיץ את ההחלטה באמצעות כלי התקשורת, הבנקים, רשתות המזון וחברות הסלולר שבבעלותם".
הטקסט הנ"ל מופיע במדור סאטירי בשם "האגזוז" [ערן סורוקה, יאיר טרצ'יצקי, יואב ריבק], מחווה למדור סאטירי בשם זהה שנכתב לפני שנים על-ידי מיכה לנקרי והופיע דרך קבע כחלק מעיתון "הפטיש". הבוקר מופיע מדור המחווה במוסף "שמחת תורה" של "מעריב", שכולו מחווה לעיתון "הפטיש", חינמון חברתי שיצא לאור לראשונה בדרום תל-אביב בשנת 1989 והצליח להחזיק מעמד כשנתיים בהופעה סדירה ועוד כשנתיים בהופעה מזדמנת.
פרשן "מעריב" בן-דרור ימיני, שהיה אחד ממייסדי "הפטיש" ועורכו הראשון, מסכם את פועלו במאמר הפותח את מוסף המחווה. "מפלגה לא היתה לנו", נזכר ימיני, "גם לא עמדה רעיונית. כדי להשמיע קול היה צורך בכניסה משמעותית לשיח הציבורי. האמצעי הרציני ביותר היה עיתון. במושגי הימים ההם, זו היתה הצלחה אדירה". יחד עם זאת, ימיני קובע כי "הפטיש" "היה גם כישלון אדיר". "אם המטרה היתה לשנות משהו – אז לא עשינו כלום", הוא מודה, ובהמשך מתפלמס עם הדרך שבחרו כמה מעמיתיו מהעיתון, "יורשי השיח החברתי-מזרחי", להמשיך את פעילותם הציבורית. ימיני מסביר מה השתנה בעשורים שחלפו ומזהיר מפני "רב-תרבותיות" ובעיקר פשיזם אסלאמיסטי המתחזה לאנטי-קולוניאלי.
חנה קים, כותבת ועורכת ב"הפטיש", נזכרת אף היא בימים ההם. "נראה לי שאם מחפשים את הנקודה שבה חמשת מייסדי העיתון התחברו זה לזה – היא נמצאת כמה שנים לפני כן, ביום שבו נורה שמעון יהושע על-ידי שוטר בזמן שהגן על ביתו מפני דחפורי העירייה בכפר-שלם בתל-אביב", כותבת קים. "משפחתו של יהושע סגרה מרפסת בבית קטנטן בן שני חדרים. שמעון יהושע עלה על גג ביתו בניסיון למנוע מהדחפורים לעלות עליו. אחד השוטרים שהגיע למקום ירה בו".
עוד בגליון המחווה – פרסום מחדש של הראיון העיתונאי הראשון שנערך עם זוהר ארגוב (ראיון שביצע אילן שאול ופורסם במקור ב"להיטון". "הפטיש" היה העיתון הישראלי הראשון שהקדיש שער לזמר, במלאת שלוש שנים למותו), ומדור ביקורת מסעדות פועלים מאת שייקה לוי, מבקר האוכל של "הפטיש".
אך המוסף של "מעריב" [עורך: יואב ריבק] אינו עוסק רק בהעלאת זכרונות, הוא מנסה גם להמשיך את דרכו העיתונאית של "הפטיש". הוא מציע לקורא, בין היתר, כתבות על פועלי טקסטיל החוששים ממיקור חוץ של הענף, על מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, על מקימי ועדי עובדים וראיונות עם פעילים חברתיים.
"בעלי דוכנים ביקשו עוד ועוד עותקים, שלא היה לנו כסף להדפיס", נזכר ימיני בימיו כעורך "הפטיש". "המודעות הצליחו, בקושי, לכסות את ההוצאות השוטפות". ראוי לציין כי מוסף המחווה של "מעריב" ל"הפטיש" מחזיק 48 עמודים, ורק בשלושה מהם מופיעה מודעה. אחת לדירות יוקרה במיזם שרונה, שניה למטבחי דו-איט, ושלישית לתזמורת הפילהרמונית. "במקום עיתון של דפוקים, יצא לכם עיתון לאינטליגנטים", כתב למערכת אחד מקוראי העיתון בזמן אמת. "בשינקין הוא נחטף יותר", הודה לפני כמה שנים בני תורתי, אחד ממייסדיו. נראה שהיום, כמו אז, הבעיה המהותית שעימה נאלצת התקשורת החברתית להתמודד היא יצירת עניין בקרב שני קהלים מכריעים – המנוחשלים והמפרסמים.
עוד מעט על מוספי החג
במוסף "גלריה" של "הארץ" ראיון שערך בן שלו עם קובי אור, משורר ועיתונאי רוק, לרגל עלייתו לרשת של בלוג חדש מאת אור – "קרמטוריום". "רציתי להסביר לאנשים צעירים שרוצים להיות אמנים, שאתה יכול לחבק דיסק, גיטרה, פסנתר, עיתון וספר, אבל כל הדברים האלה לא יכולים לחבק אותך. ויתרתי על לא מעט בנות זוג, על לא מעט אהבות, כי עיתונות רוק היתה יותר חשובה בשבילי", משיב אור לשאלה מדוע פתח את הבלוג.
עוד במוסף "גלריה" מאמר מאת מיכאל הנדלזלץ על סידורי התשלום בתיאטרון הבימה, בעקבות תביעה שהגישו אפרים סידון, ב. מיכאל ומוטי קירשנבאום, יוצרי ההצגה "נפגעי חרדה". השלושה דורשים להפסיק את העלאת ההצגה ולהחזיר להם את זכויות היוצרים, בשל אי-תשלום התמלוגים המגיעים להם. הנדלזלץ מדגיש כי להערכתו, עצם הגשת התביעה הוא העניין היוצא דופן במקרה זה, לא אי-התשלום של תיאטרון ליוצרי הצגה.
במוסף "שמחת תורה" של "הארץ" כותב רפרם חדד על המהפכה שמובילה תנועת סלואו-פוד. במוסף "ספרים" של "הארץ", ביקורת מאת יוסי מלמן על ספרו של הרוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". הביקורת פורסמה לראשונה לפני כמה שבועות בבלוג של מלמן באתר "דה-מרקר קפה". כיום לא ניתן למצוא אותה שם.
לעיתון "ישראל היום" לא מתלווה היום מוסף. בתוך הקונטרס הבודד של העיתון משולבות כמה כתבות לרגל החג.
ענייני תקשורת
במוסף "G" של "גלובס" מברר לי-אור אברבך כיצד ייתכן שמפקד גל"צ בשנת 1973, יצחק לבני, ידע על מלחמת יום כיפור יום לפני פריצתה.
בבלוג "מדידות מה-BuySide" מזכיר עודד קרייזל, בעקבות מאמר מאת עורך אתר "גלובס", דורון אביגד, כי לריקוד הטנגו שמבצעות העיתונות הכלכלית וחברת גבעות-עולם יש צורך בשני צדדים.