בשנים האחרונות אני עוקב ממרחק בטוח אחר מכונת הנרמול: אנשים, מוסדות ופרקטיקות שמתמחים בנרמול של מה שעד לפני רגע היה בלתי נתפס. מהשחיתות האישית של ראש הממשלה ועד להפקרת החטופים, מהסירוב להקים ועדת חקירה ממלכתית ועד לקבלת כסף ממדינת אויב ע"י אנשי הלשכה הבכירה ביותר. הרשימה גובלת באינסופי.

בשנה שעברה פרסמתי מורה נבוכים לאלו שמבקשים להבין את אופן פעולת המכונה. ואולם המורה הזה, מקיף ככל שניסיתי שיהיה, לא כלל את שלל הפרקטיקות המנרמלות שהתפשטו לאורך ורוחב התקשורת הישראלית. אחת מהן, שהפכה בחודשים האחרונים למרכזית ובולטת במיוחד, היא "מחיקת ההקשר". דוגמה טובה לפרקטיקה הזו מופגנת בידיעה של הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות", איתמר אייכנר, המככבת היום (21.5) בכותרת הראשית של העיתון.

"כפסע מצונאמי מדיני" מזהירה הכותרת המטאורולוגית, וכותרת המשנה הביקורתית מתריעה: "מעמדה הבינלאומי של ישראל מעולם לא הגיע לשפל כזה. בירושלים חוששים מסנקציות ומההשפעה של היחסים העכורים על 'החרם השקט' – שיפגע בקשרי הכלכלה. 'לעולם נמאס, ישראל לא מציעה שום פתרון', אומר גורם במשרד החוץ, 'אסור להקל בזה ראש'".

רגע לפני שאתם רצים להסתתר מהצונאמי, כותרת המשנה מסתיימת כך: "עם זאת, מקור מדיני טוען שהמהלך של מעצמות המערב היה ידוע מראש – ונבלם".

והרי לכם, סעיף 7 במורה הנבוכים: "מגנים על המקור". מעניין מיהו אותו "מקור מדיני" עלום שם שבידיעה עצמה מצוטט כאומר "המארב הדיפלומטי סוכל" ומתפאר ש"זה חלק ממהלך מתוכנן, שידענו עליו ונערכנו היטב"?

זה לא "מקור מדיני בכיר", שהרי את התואר הזה שומר אייכנר לראש הממשלה, כמו שאר הכתבים המדיניים המתייחסים אלינו כאל מטומטמים גמורים. האם "המקור המדיני" הוא במקרה שר החוץ גדעון סער? היתכן שסער הוא זה שמתגאה ש"שר החוץ סער עבד מאוד קשה ועשה מרתון טלפונים עם שרי חוץ"?

הו, איזו חידה. זו תעלומה כה סבוכה ששרלוק הולמס בכבודו ובעצמו לא היה מצליח לפצחה.

הלאה.

אייכנר פותח את הידיעה בקביעה מהדהדת: "593 ימים אחרי פרוץ המלחמה, הגיעה ישראל לתחתית דיפלומטית". לאחר מכן הוא מתאר כיצד בריטניה, צרפת וקנדה "מרשות לעצמן" (כך במקור) לפרסם הודעה שמאיימת על ישראל בסנקציות, ושבריטניה אפילו הודיעה שהיא מטילה סנקציות נגד כמה ישראלים, בהם המתנחלת הקולנית דניאלה וייס.

אייכנר מנסה לסייע לקוראים להבין כיצד זה קרה, או בלשונו "איך הגענו למצב כזה?". זו שאלה ראויה. אם אכן הגענו לתחתית, אם טראמפ רומז שלא יגן על ישראל במועצת הביטחון, אם מדינות קטנות, עלובות ולא רציניות כבריטניה, צרפת וקנדה, "מרשות לעצמן" לאיים על ישראל הגדולה, מן הראוי להסביר כיצד זה קרה.

אייכנר מתחיל: "ההסבר ההגיוני הראשון הוא..." (קחו נשימה עמוקה, זה עומד להיות דרמטי) "שצרפת עומדת מאחורי המהלך".

מה?

אייכנר מסביר שהנשיא הצרפתי מקרון נערך להכיר במדינה פלסטינית בוועידה שתיערך בניו-יורק בחודש הבא ושהוא "מבשל גל של הכרת מספר מדינות במדינה פלסטינית". מעניין. עכשיו אנחנו יודעים מי עומד מאחורי מצב הביש שאליו נקלענו. אבל "איך הגענו למצב כזה?".

אייכנר מספק הסבר נוסף: "הסבר אחר למה דווקא עתה מגיע צעד כה חריף מצד שלוש המדינות האלו הוא התמונות של הילדים ההרוגים והרעבים בעזה שמשפיעות מאוד על קהלים רבים במדינות האלה".

רגע, הבעיה היא ההרג והרעב או העובדה שנותר מי שיצלם אותם? אוי נו – לא זה ולא זה. אייכנר מבהיר: "בבריטניה וקנדה מדובר בממשלות שמאל שידועות כביקורתיות מאוד כלפי ישראל. מקרון הוא אמנם לא שמאל, אבל פוזל לעבר מצביעי המרכז והשמאל והבון-טון עכשיו בצרפת הוא להיות נגד ישראל".

אה הא! הסיבה שיש מדינות ש"מרשות לעצמן" לאיים על ישראל היא פוליטיקה פנים-צרפתית-בריטית-קנדית. זה ממש לא קשור לישראל, אם כי ישראל יכולה להתאמץ יותר: "לצד הדיווחים שמגיעים מעזה, כל מה ששומעים מישראל זה הצהרות של סמוטריץ' ובן גביר על הרעבה והכרעה, אין קול מתון שמציג תכנית כיצד לסיים את המלחמה ולהסדיר את המצב.... לכן הלחץ הגובר של התקשורת ודעת הקהל מחייב את הממשלות לפעולה כלשהי".

השתכנעתם? אני מרגיש שאתם עדיין לא משוכנעים שהבעיה היא ניהול הקולות הנשמעים בתקשורת. אל דאגה, לאייכנר ודאי יש הסבר נוסף: "וישנו הסבר נוסף" (ידעתי!) "מנהיגי אירופה תוקעים אצבע בעין לטראמפ אחרי שהוא התנתק מהם".

ברור! ברור!! הקנדים, הצרפתים והבריטים, הם ביקורתיים כלפי ישראל קודם כל כי הם שמאלנים. אלה ממש שמאלנים, וההוא סובל מפזילה לשמאל. חוץ מזה, זה בון-טון: הם קמים בבוקר, אוכלים באגט ואז, "בון-טון סנקציות על ישראל". אין בעיה עם מה שקורה בעזה (אגב, מה קורה בעזה?) הבעיה היא דעת הקהל: היא שומעת רק את סמוטריץ' ובן-גביר. אם נניח היתה שומעת יותר את... או את... אולי את... שלמה קרעי! המצב היה הרבה יותר טוב.

כל הסיפור הזה, בואו, זה שלושה מנהיגים שמאלנים שמנסים לתקוע אצבע בעין של טראמפ ובכלל אין סיבה לדאגה: מקור מדיני קובע ש"בשורה התחתונה השפה של ההחלטה מאוד מתונה. אין לך שפה של השעיה. המארב הדיפלומטי סוכל".

הנה העניין: אחרי שנים של שלטון נתניהו, הציבור הישראלי יודע לזהות שופרות מקילומטר. אף אחד לא מצפה מדמויות כמו ינון מגל, יעקב ברדוגו או מוטי קסטל לשום דבר חוץ משפרורים. היה רגע אחד שלא היה ברור האם עמית סגל הוא עוד עיתונאי ימני או שופר על מלא ונדמה לי שגם הדיון הזה הוכרע.

אבל טיפוסים כמו איתמר אייכנר הם אחרים: אייכנר הוא עיתונאי ותיק בן 57 שמכהן ככתב מדיני מאז 1997. הוא משמש כראש תא הכתבים המדיניים. הוא לא צווח בערוץ 14, הוא לא מתלהם ב-i24, הוא לא יושב בפאנלים ומסביר שהחטופים הם שטופי מוח ושהטרגדיה שלהם היא בכלל פרטית – וזו בדיוק הסיבה שעבודת הנרמול שלו כל כך יעילה.

אייכנר כתב טקסט ללא קונטקסט. בטקסט של אייכנר אין הרוגים ורעב; כל שיש הוא "תמונות של הילדים ההרוגים והרעבים". אין אפילו "תמונות" של סתם אזרחים, נשים או זקנים "הרוגים" או "רעבים"; יש רק "תמונות של ילדים". בטקסט שלו אין מתקפות של צה"ל, אין אוגדות, אין חיל אוויר, אין כתר, סגר, או בעיה של מים לשתייה. אין גם רעב או מחלות ובוודאי שאין חולים, פצועים או הרוגים, חלקם מחבלים וחלקם לא. עוד 60, עוד 70 – מי סופר?

מכיוון שאין את כל אלו, המתקפה הדיפלומטית היא לא יותר מתכסיס של מקרון, פוליטיקה בין-גושית, אופנה בון-טונית, בעיה עם דעת קהל שמאלנית. ולכן, אין בעיה. אתם רואים בעיה? איפה היא? אין בעיה – היא לא קיימת. אנחנו בסדר והעולם אנטישמי, אנחנו מוסריים, והעולם מתעסק בפוליטיקה קטנונית. אנחנו בסדר כי בלמנו את המארב הדיפלומטי.

הכל כאן בסדר, הכל כאן נורמלי, אין כאן מה לראות.

אנחנו חיים במדינה נורמלית.

אפשר להמשיך הלאה.

שמעתם שיש עונה חדשה של האח הגדול?