בהיסטוריה של העיתונות האמריקאית אפשר לראות כיצד דמותו של העיתונאי האייקוני, זה שמאפיין את התקופה, משתנה ממאה למאה. אם במאה ה-18 היתה זו דמותו של המדפיס, שהוציא לאור עיתון כמעט לבדו, במאה ה- 19 הוא הוחלף בעורך, שבמאה ה-20 פינה מקום לריפורטר, כתב החדשות. השרשרת המתחלפת הזו מעוררת שאלה: מיהי הדמות האייקונית של עיתונות המאה ה-21 והאם יש בכלל כזו?
אחד המועמדים שיכולים לאתגר את הדומיננטיות של כתב החדשות הוא הפרשן. לא מדובר בדמות חדשה, אלא בבעל תפקיד שתופס מקום גדל והולך מאז מה שמכונה בספרות האקדמית "המפנה הפרשני" (The interpretative turn) שמתוארך לשנות ה-60-80 בארה"ב.
בין העשורים הללו החלה להסתמן בארה"ב התרופפות של הניסיון להיצמד לדיווח עובדתי יבש תוך עלייתם של הניתוח, הפרשנות וההקשר. המפנה הפרשני היה תגובה לשני מאפיינים בסביבה החדשותית: מצד אחד, המורכבות הגוברת של סוגיות פוליטיות, כלכליות וטכנולוגיות ומצד שני סביבה רוויית שידורי חדשות (במושגים של אז), שבה העובדות כבר ידועות פחות או יותר וכל שנותר הוא לעמוד על משמעותן.
תפיסת המפנה הפרשני גרסה כי העיתונות צריכה להשתחרר מההיצמדות לדיווח על "עובדות מבודדות" ובמקום זאת לעבור לדווח את "האמת על העובדות".
מול מצעד אקלקטי כזה נעשה קשה להבחין בין פרשן לפסבדו-פרשן, בין עיתונאי לאורח, אינסיידר לאאטוסיידר ועיתונאי ליחצ"ן
בעשורים שחלפו מאז, הפך המפנה הפרשני מתוספת למנה העיקרית. הוא הביא איתו ערב רב של פרשנים ופסבדו-פרשנים שגדשו את הסביבה החדשותית. הם זכו לכינויים שונים: לא רק פרשנים אלא גם אנליסטים, מעצבי דעת קהל, פובליציסטים ופאנליסטים. באנגלית מכנים אותם, לעתים קרובות באירוניה מסויימת, בתואר pundits ("מלומד", בסנסקריט) ובאנגלית השאולה מיידיש בכינוי mavin (מבין, בקיא או מומחה).
מול מצעד אקלקטי כזה נעשה קשה להבחין בין פרשן לפסבדו-פרשן, בין עיתונאי לאורח, אינסיידר לאאטוסיידר ועיתונאי ליחצ"ן. בין מי שבא להאיר את עיני הציבור מול מי שבא לאחז עיניים ולקדם אינטרסים, בין מי שבא להעיד איך הדברים נראים מבפנים, למי שמזמן שכח איך נראה הבפנים, בין מי שמציע ניתוח מקורי לבין מי ש"מחרטט". בישראל נוסף עוד מימד: בין פאנליסטים שיודעים על מה הם מדברים, לכאלה שבאים "לאזן" אותם פוליטית.
כל אחד מהפרשנים הללו מגיע עם סטנדרטים עובדתיים, אתיים ומקצועיים משלו, ובמקרים רבים גם עם אג'נדות סמויות וגלויות. הדבר מתאפשר בין השאר בגלל המציאות הכלכלית בתחום התקשורת: מצעד הפרשנים לסוגיהם גובר ככל שלגופים עיתונאיים, בישראל וברחבי העולם, יש פחות משאבים לגדל בעצמם פרשנים מיומנים, שמסוגלים לתווך מידע מורכב לקהלים שונים.
השיח הביקורתי בישראל רווי בטענות על פרשנים מטעם שמדקלמים "דפי מסרים", שעמדת חלקם משתנה לפי כיוון הרוח, שצברו רקורד של ניבויים שגויים, חשד בהטייה פוליטית או כלכלית, או קרבה מטרידה למוקדי כוח.
מטרת המחקר, שאליו יצאנו לפני כשנתיים, הייתה לעשות סדר במצעד האקלקטי הזה. להגדיר באופן סמכותי ומוסכם, לא רק על עיתונאים אלא גם על מומחים לתקשורת, מהו סט הכישורים שפרשן נדרש להם כדי לעבור את הסף הנדרש לקבלת טור, השתתפות בפאנל או קבלת פינה להשמיע בה את ניתוחיו.
אנחנו לא נאיביים ואיננו חושבים שהחל ממחר נראה באולפנים רק פרשנים דעתניים, מאירי עיניים, מומחים ונטולי פניות. גם איננו מעוניינים במציאות בה רק למתי מעט יש גישה למדיה ועל-ידה לציבור הרחב. מטרתנו היא, מעבר לרצון להבין את דמותו של הפרשן שכמעט לא נחקרה, להציע כמה נקודות למחשבה עבור מי שבוחרים ומלהקים פרשנים לפאנלים ולטורי הפרשנות, ובמקרה שאלה לא עשו את עבודתם – בידי צרכני המדיה שמתקשים לאמוד את משקלם ואיכות תובנותיהם של פרשנים.
ממצאי המחקר מתפרסמים בימים אלה בכתב העת הבינלאומי Journalism Practice, שמתמקד בחקר היבטים הקשורים לפרקטיקה העיתונאית. למאמר המלא לחצו כאן.
פאנל דלפי
כדי למפות את המיומנויות העיתונאיות המצופות מפרשני חדשות, השתמשנו בשיטת מחקר הקרויה דלפי, על שם האורקל שעמו נהגו להתייעץ ביוון העתיקה כדי לשמוע מה צופן העתיד. זוהי טכניקה המעודדת את המשתתפים לגבש קונצנזוס, לרוב באמצעות מעין סקר תלת-סבבי הנערך באופן אנונימי: סבב ראשון של איסוף ההצעות, סבב שני של דירוג וסבב שלישי של בחינת מידת הקונצנזוס בין המשיבים.
בחרנו דווקא בשיטה זו, שהשימוש בה נדיר בחקר עיתונות, בשל יכולתה הייחודית לאפשר מיפוי מפורט, שיטתי, השוואתי והיררכי. פרופ' דניאל כהנמן המנוח ציין את הדלפי כאחת השיטות המוצלחות ביותר לבחינת סוגיה ללא ההטיות, הרעשים והלחצים החברתיים שמאפיינים שיטות נפוצות יותר כמו ראיונות או קבוצת מיקוד. לנו היא איפשרה להתכנס סביב פאנל מגוון של עיתונאים ומומחים, לעודד את המשתתפים לתרום רעיונות ייחודיים ועשירים באמצעות דיון קבוצתי רפלקסיבי ואנונימי.
המשתתפים דירגו רשימה מוכנה מראש של מאות מיומנויות שנזכרות בספרות האקדמית. התשובות עובדו וצומצמו ל-99 מיומנויות ייחודיות
31 המשתתפים ניתנים לחלוקה הבאה: מתחום העיתונות היו אלה עורכים ראשיים, מנהלי מחלקות חדשות, כתבים ופרשנים בכירים; מחוץ לחדרי החדשות הגיעו חוקרי עיתונות, מחנכי עיתונות, מבקרי עיתונות ומומחי מדיה דיגיטלית. בנוסף לאלה היו כמה טיפוסים היברידיים, למשל, חוקרי עיתונות שהיו בעברם עיתונאים.
בשלב הראשון המשתתפים התבקשו להציע רשימת מיומנויות של פרשנים, במענה לשאלה: אילו מיומנויות עיתונאיות נדרשות לדעתך מפרשני חדשות ואילו מכתבי חדשות? מיומנויות כתבי החדשות הפכו מאוחר יותר לנקודת ייחוס לזו של הפרשנים. לאחר מכן, דירגו המשתתפים רשימה מוכנה מראש של מאות מיומנויות שנזכרות בספרות האקדמית. התשובות עובדו וצומצמו ל-99 מיומנויות ייחודיות.
בשלב הבא, המשתתפים התבקשו לדרג את המיומנויות במטרה לזהות אזורי קונצנזוס. על פי הסטנדרטים המקובלים במחקרי דלפי, כאשר מתקיימת לפחות 70% הסכמה בין המשתתפים מדובר בפרקטיקה חשובה. בשלב השלישי, משתתפים שדירוגיהם סטו במידה ניכרת מהממוצע התבקשו לשקול מחדש אם ברצונם להצטרף לקונצנזוס, אך לא אולצו לעשות זאת.
ממצאים: ידע, פרזנטציה, דיווח וחיזוי
הממצאים מלמדים כי על מנת לעמוד בסטנדרטים שהציבו הפאנליסטים, פרשן נדרש לשלוט בלא פחות מארבעה מעגלים של מיומנויות: כאלו הקשורות לרמת הידע אודות הנושא המסוקר, ליכולת הצגת מידע ובניית טענות, לדיווח חדשותי תחת לחצי זמן ועבודה מול מקורות מידע, וליכולת להציג תחזיות.
העובדה שהפרשנים מתמקדים במשמעות העובדות, אינה פוטרת אותם - לדעת חברי הפאנל שלנו - מהתמצאות מלאה בעובדות עצמן. כמו עמיתיהם הכתבים, גם הפרשנים נדרשים להתמצא עד לפרטי הפרטים באירועים המסוקרים, אבל פרשנים נדרשים לדבר מה נוסף: להבין את התמונה הרחבה, להפעיל מנגנוני שיפוט ויכולת חשיבה מופשטת.
בניגוד לכתבים, שמפתחים רתיעה ממידע מופשט, פרשנים חייבים להרגיש בבית עם יכולות הפשטה. בלי תכונה זו הם יתקשו לזהות דפוסים, לבחון חלופות ולנתח סיבות והשלכות של מצבים מורכבים.
למעשה, לפי הממצאים, פרשנים נדרשים לרמת ידע כללי גבוהה יותר מזו של כתבים, לידע רחב יותר ובינלאומי יותר. עליהם לפתח יכולות לבצע אינטגרציה של חלקי הפאזל לתמונה אחת, לשלב במסגרתה רעיונות מגוונים ולעיתים אפילו סותרים לכדי נרטיב קוהרנטי, המבוסס על חשיבה ביקורתית וגמישה.
באמצעות סט כישורים לא שונה מהותית מזה של כתבים, נדרשים הפרשנים להביא תוצר מאוד שונה. משוכת הידע שלהם גבוהה יותר מזו של כתבים. אם כתבים יכולים להסתפק בזיהוי מידע רלוונטי והפיכתו למשמעותי עבור קהליהם, פרשנים נדרשים למהלך המחייב יותר אומץ אינטלקטואלי. כתבים יכולים להסתפק במוצר חדשותי דומה לזה של עמיתיהם, פרשנים מצופים לאמירה מקורית.
כל אלה מחייבים כישורי פרזנטציה: שליטה מעולה ביכולת להציג חומרים מורכבים באופן פשוט, נגיש, אטרקטיבי ומעורר סקרנות. בניגוד לכתבים, שיכולים להסתמך על יכולות הניסוח המשופרות של עורכיהם, אצל פרשנים הצורה היא חלק בלתי נפרד מהתוכן, והסגנון הוא חלק בלתי נפרד ממומחיותם המצופה.
במילים אחרות: ה"איך" (סגנון ומבנה) חשוב כמעט כמו ה"מה" (תוכן ותובנות) בעבודת הפרשן. חיבור סינרגטי כזה לא יכול לצמוח מליטושי עריכה. הוא חייב לצמוח מכישורי הפרשן עצמו. כמו מומחים שונים בשלבים מתקדמים, הציפייה מפרשנים היא לפתח "טביעת אצבע" סגנונית.
במיומנויות הדיווח החדשותי, ניכרים הבדלים משמעותיים בין כתבים ופרשנים. אולי ההבדל הבולט ביותר נוגע לסוגיית האובייקטיביות: אם לגבי הכתבים מצאנו קונצנזוס חלקי אודות הצורך באובייקטיביות, בקרב פרשנים דורגה האובייקטיבית כמשנית.
אחד הממצאים המפתיעים, לדעתנו, הוא שפרשנים נדרשים לפתח יכולת לחזות התפתחויות עתידיות
בנוסף, בעוד הכתבים נדרשים לשלוט בכישורים הקשורים לזמן (עמידה בדדליין, מהירות תגובה וזמינות גבוהה), פרשנים יכולים להרשות לעצמם לוח זמנים מעט יותר נינוח. פרשנים נדרשים לפחות מיומנויות איסוף מידע כמו ביצוע ראיונות או איתור מקורות מזדמנים, אך נדרשים לטפח ולתחזק רשת מקורות מידע.
הדרישות המקילות יחסית במיומנויות האיסוף משקפות, לדעתנו, את ההנחה כי התוצר הפרשני משקף יותר יכולות ניתוח אישיות ופחות הסתמכות על נתונים גולמיים. מדוע אם כן פרשנים זקוקים לבסיס איתן של כישורי דיווח? כדי לבסס את תובנותיהם. לשם כך לא נדרש מהם מלוא הרפרטואר הנדרש מכתבים, שכולל לא רק איסוף מידע מהיר אלא גם ניהול לחצי זמן ואספקת תוכן עובדתי מדויק.
אחד הממצאים המפתיעים, לדעתנו, הוא שפרשנים נדרשים לפתח יכולת לחזות התפתחויות עתידיות. מדובר בציפייה ברורה ומובהקת: בעוד פרשנים נדרשים לנבא השלכות של אירועים (דירוג 6.5 מתוך 7 בסולם ליקרט, עם 93% הסכמה), כתבים דורגו נמוך יותר (4.6) עם הסכמה מזערית (13%).
מדוע מדובר בהפתעה? מפני שמחקרי חיזוי, שהמפורסם בהם הוא מחקרו של פיליפ טטלוק, הראו כי מומחים בכלל, בתחומים שכוללים לא רק עיתונות, נכשלים באופן מביך בחיזוי אירועים. חיזוי זה הושווה לאלה של קוף שזורק חיצים למטרה. במילים פשוטות, ניבויים של מומחים נידונים לכישלון.
מה בכל זאת אפשר להבין מהממצא המפתיע הזה? לדעתנו, הציפיה לחיזויים מצד פרשנים פחות תלושה מהמציאות מכפי שניתן לחשוב. בניגוד למומחים אקדמיים, שנדרשים לחזות תרחישים ארוכי טווח כגון יציבות משטרים או תנודות מטבע, פרשנות עיתונאית מתמקדת בחיזויים קצרי מועד – לעיתים בתוך שעות או ימים – כמו תחזיות על הצלחת ניסיון חקיקה, או השלכות של שערי הריבית על שערי המניות.
הפרופיל הנדרש מפרשן הוא מצד אחד שאפתני, ומצד שני, צריך להודות, גם מעט אמורפי ביחס לכתבים ופותח פתח לשימוש לרעה
אלו חיזויים על התפר שבין מהלכים ותוצאות. הפאנליסטים שלנו מודעים מן הסתם למי ניתנה הנבואה מאז חורבן הבית, ולכן ההתעקשות שלהם כי על הפרשנים לשמש סוג של "אורקל", אינה מעידה על ציפייה חסרת אחריות אלא על הבנה שבהקשרים שונים מה שמצוי מעבר לגבעה הקרובה - של החקיקה, המדיניות, ההליך או התנודה הכלכלית - הוא חלק הכרחי לעיתים כדי לספק הקשר והבנה של האירועים. אם יש מי שתפקידו לנסות ולספק זאת, לדעת הפאנליסטים שלנו, מוטב שיהיו אלה הפרשנים, שאינם רשאים להתנער מתפקידם זה, למרות ההסתכנות.
פרשנים מיומנים מפתחים אסטרטגיות מגוונות להפחתת הסיכון. הם מקפידים להיוועץ במומחים (שכאמור, אינם חסיני טעות), משלבים הסתייגויות ותרחישים מרובים ומגבילים את החיזוי לטווח המיידי ולנתונים הזמינים באותה עת. אולם, זהו חיזוי פחות תלוש ונועז מכפי שנהוג לחשוב, כיוון שהוא מוגבל לטווח קצר, גלוי בהסתייגויותיו ומבוסס על מידע זמין בעת הפרסום.
הפרופיל הנדרש מפרשן הוא מצד אחד שאפתני, ומצד שני, צריך להודות, גם מעט אמורפי ביחס לכתבים ופותח פתח לשימוש לרעה. כתב לא ראוי ייחשף ברגע שלא יעמוד בדרישות: כשלא יצליח להביא מידע, לאמת אותו, לעמוד בזמנים. את הפרשן, לעומת זאת, קשה יותר לתפוס כשהוא אינו מפגין יכולת הפשטה, כושר שיפוט ויכולות אינטגרציה של מידע. אלה תכונות הנתונות בעצמן לפרשנות. ולכן, בידיים לא מקצועיות ולא אתיות, שלא לומר מושחתות, הדרישה לקריטריונים כאלה ואחרים יכולה להניב בכל זאת פרשנים לא ראויים.
ארבעה טיפוסים של פרשני חדשות
כיצד בכל זאת יכול הציבור הרחב להעריך את האיכות הפרשנית המוגשת לו?
אנחנו מבקשים להציע כאן מיון פשוט בעיקר עבור צרכני חדשות, שמבוסס על שתי שאלות:
1. האם לפרשן שלפניכם יש מידע עדכני? זאת אומרת, האם מדובר במי שאוסף מידע עדכני או בעל גישה למידע מתוך הארגון המסוקר. שאלה כזו אמורה להציף פרשנים שאינם מוכנים להיכנס לפרטי המקרה, אלא רק "להתייחס עקרונית".
2. האם לפרשן שלפניכם יש מחוייבות אתית כלשהי כעיתונאי או מתוקף מומחיותו? שאלה זו נועדה להציף את בעלי האג'נדות הגלויות והסמויות.
זה איננו גלאי כל-יכול של פסבדו פרשנים, אבל כזה המאפשר למיין את הפרשן שלפניך לאחד מארבעה טיפוסים. הפרשנים המיודעים, המומחים המיודעים, פרשני הכורסא ומומחי הכורסא.
פרשנים מיודעים הם עיתונאים מקצועיים, שיודעים לאסוף מידע מקורי ומחויבים לאינטרס הציבורי. הם הטיפוס המועדף ביותר על ארגוני חדשות. הם מסוגלים להסביר נושאים מורכבים בצורה נגישה, מספקים הקשר וניתוח עמוק, נמנעים מהשפעה של אינטרסים חיצוניים ושומרים על אמינות מקצועית. החיסרון שלהם הוא בתלות המסויימת שיש להם במומחים חיצוניים.
בקבוצה זו ניתן למצוא רבים מפרשני הצבא, הכלכלה, הבריאות, הסביבה, הפוליטיקה ותחומי הסיקור האחרים. רובם מומחים בתחום הסיקור שלהם ומסוגלים לתווך מידע מורכב יותר מאשר מומחים חיצוניים. המחיר, בעיקר אצל המנוסים מבניהם, הוא נטייה לקונפורמיזם ולתמיכה בממסדים המסוקרים. ההמלצה בספרות היא לעשות רוטציה של פרשנים ותיקים, אבל זו מתגלה כקשה לביצוע בין היתר מחשש לאבד את הידע והקשרים שהצטברו.
מומחים מיודעים הם אנשי מקצוע מחוץ לעיתונות, שלעתים יכולים להיות מעודכנים לא פחות ולעתים אף יותר מהעיתונאים בזכות תפקידם או השתייכותם בהווה או בעבר לגופי ממשלה, חברות פרטיות או מכוני מחקר. ברשותם ידע ייחודי שאין לעיתונאים על אודות כיצד עובדים הדברים מבפנים, אבל גם נטייה שמרנית ופרו ממסדית, לראות את הדברים בעיני הגופים שמהם הם באים.
עם קבוצה זו אפשר למנות את הגנרלים בדימוס למיניהם, בכירי האוצר לשעבר, רופאים ומנהלי יחידות רפואיות, מקבלי החלטות ושומרי סף במערכות ציבוריות ופרטיות. המחיר הוא לעיתים העדר כישורים תקשורתיים המאפשרים לתווך את הידע שלהם לקהל, וחמור מכך – נטייה לראות את המציאות המנותחת עין בעין עם הממסד שממנו הם באים.
פרשני כורסא הם עיתונאים שאין להם היכרות מעמיקה עם התחום או עם פרטי האירוע. התרומה שלהם לנושא מוגבלת לאירועים מתפתחים או לא נגישים, כשהעובדות מעטות או לא ניתנות לעיבוי ממשי או לאימות. יש להם מקום כל עוד יש שקיפות לגבי מגבלות הידע שלהם.
דוגמאות לאלה ניתן למצוא בקרב פרשנים, כתבים ובעלי טורים, שממילא נגישים עבור עורכי הטור או הפינה, או ממילא נמצאים באולפן ויודעים לדבר לכאורה על כל נושא. כך הם נגררים מנושאים שהם מבינים בהם לנושאים אחרים, כדי לסייע למלא משבצות שידור במצבי חירום, או בתקופה כמו מגפת הקורונה.
לפי הספרות הארגונית, זמני חירום מתאפיינים במחיקת גבולות של חלוקת עבודה ומומחיות. אך הגלישה של אותם פרשנים לנושאים שאינם בתחום מומחיותם מאוד בעייתית. לפי מחקרי מומחיות, חלק מהטעויות החמורות ביותר נעשות כאשר מומחים מקישים מתחומים שהם מבינים בהם לכאלה שלא.
מומחי כורסא הם פרשנים חיצוניים שמביאים עימם ידע עקרוני או תיאורטי על תחום מסוים, והיכרות כיצד הדברים עובדים מבפנים, אבל ללא מידע על הפרטים הספציפיים של האירוע או הנושא הנדון. לרוב הם אינם יכולים להתאים את המומחיות שלהם לנסיבות המדויקות, אם כי הגמישים מביניהם יכולים לעשות שימוש אינטליגנטי במידע שממילא מסתובב באמצעי התקשורת, בתוספת הגיון בריא ודעות אישיות.
כלפי קבוצה זו מופנים מרבית חצי הביקורת. לעיתים מדובר במי שקיבלו "קביעות" כפרשנים, כשחלקם לפחות מביאים תערובת קשה להפרדה של ידוענות מצטברת ומומחיות נשחקת. כך הם זולגים מהטור לאולפן ולהיפך, כשנוכחותם מתקבעת כמובנת מאליה. הערך המוסף הפרשני שלהם אינו גבוה ומתאפיין בתמהיל של עמדות אידיאולוגיות, דעתנות צפויה, פוליטיזציה, נחרצות, ללא ידע ממשי ועדכני על המקרה הנדון.
עורכים, מפיקים, מקבלי החלטות וגופי אתיקה שמעוניינים לעצב קריטריונים ברורים ומקצועיים יותר לשיבוץ פרשנים פנימיים וחיצוניים, ואת הדרישות מהתוצרים שהם מפיקים, יכולים לעשות שימוש בנתוני המחקר. עד אז, יכולים צרכני מדיה להשתמש בהם כדי להבין טוב יותר מה בדיוק מייצגים הפרשנים הגודשים את התפריט החדשותי שלהם.
עודד ג'קמן הוא דוקטורנט במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב. צבי רייך הוא פרופ' במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועיתונאי לשעבר. המחקר נתמך על ידי הקרן הלאומית למדע, מענק מספר 87745021