המלחמה ואנחנו

הפלישה הרוסית לאוקראינה, תוקפנות ברברית של דיקטטור תאב דם או תגובה מתבקשת לחוצפה של אומות המערב? אם שואלים את הישראלים, התשובה ברורה. "76% מהישראלים בעד אוקראינה, רק 10% בעד רוסיה", מודיעה כותרת בולטת שנדפסת בשער "מקור ראשון", השבועון של המיליארדרית הישראלית-אמריקאית מרים אדלסון. אמנם מדובר בסקר של חברת הסקרים של עד המדינה שלמה פילבר, שגם תורם את טור הפרשנות לממצאים, אבל מי שיעיינו הבוקר בעיתונים יקבלו רושם שאכן, אין ספק – הישראלים עם אוקראינה.

מהעיתונים החרדיים, דרך "בשבע" החרד"לי, עיתון השמאל "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ועד "ישראל היום", בכל השערים מבליטים את מצוקת העם האוקראיני, מהדהדים קולות אוקראינים ומזדעזעים מההרס שהמיטו פוטין והצבא הרוסי על שכנתם החלשה מהם.

"ההורים שהריצו תחת אש את ילדיהם היחפים לאוטובוס שחילץ אותם. הנהמה מקפיאת הדם של מטוסי הקרב הרוסיים. בית-המלון שהוסב למחנה פליטים. הלוחם שהתרוצץ בעיר כשבנו התינוק מכורבל במעילו. ותחייתה של הרוח הפרטיזנית", מסכמים בשער "מעריב", בהפניה ל"עדויות מהגיהנום", לא פחות, שהביאו שליחי העיתון לאוקראינה ופולין גדעון קוץ וצביקה קליין.

גם ב"הארץ" מתמקדים בסבל האנושי: הכותרת הראשית שם היא "יציאת אוקראינה" – הזרם של כמיליון פליטים ששוטפים כעת את מזרח אירופה ומגיעים, בחלקם הקטן, גם לשערי ישראל. הרוח: נוזפנית. "גורלם של הנמלטים מהלחימה נחרץ בדלפק אחד בנתב"ג", מוסרת ההפניה לכתבה של בר פלג. "ישראל דואגת ליהודים ואוטמת את לבה בפני כל היתר", מוסיף גדעון לוי. בתמונה המרכזית נראות צלליות ליליות של פליטים חוצים את הגבול לפולין. כתבת השער של "מוסף הארץ" היא מונולוגים של אוקראינים שנותרו בארצם וסופגים את האש.

גם בשער "ישראל היום" עוסקים במשבר הפליטים האוקראינים. המוטיב השולט: אמפתיה. בתמונה שבחרו שם נראית אשה מודאגת על רציף רכבת, בידיה ילדה ישנה. הכותרת: "עם הילדים שנושאים את ביתם בלבם".

כמו בשאר העיתונים, גם בחינמון שלחו כתבים לאוקראינה ושכנותיה, ואלו (אם כי לא כולם) מספקים תמהיל שמערבב בין חיקוי של סמדר שיר ("היא בנעלי בית ועם תיק יד קטן. בבושקה במטפחת צבעונית נתמכת במקל, מדדה בכבדות על כביש האספלט הבוצי במעבר הגבול פלנקה") לחיקוי של כתבי מלחמה גנריים ("החלק המאתגר ביותר במשימה של כתב באזור סכסוך זר הוא עשרות הפרצופים שאתה פוגש במהלך העבודה, אנשים שאתה פולש לחייהם ולבתיהם והם, בתורם, מתגנבים ללבך").

נקודת אור: רובם נמנעו מללכת בעקבות בועז ביסמוט, העורך לשעבר ונוסע מתמיד, ולא הדפיסו בעיתון תמונות של עצמם עם המקומיים המסכנים, או בכלל.

ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, לוחץ את ידו של שליט רוסיה ולדימיר פוטין. מוסקבה, אוקטובר 2021 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא התבטאות של הנשיא האוקראיני, וולודימיר זלנסקי, שמותח ביקורת על ראש ממשלת ישראל: "לא הרגשתי שבנט עטוף בדגל שלנו". הסיבה לכך שבעיתון בחרו להדפיס את הדברים האלה בגדול, במרכז השער, היא ששליח "ידיעות אחרונות" אדוארד דוקס "פגש את הנשיא זלנסקי במתחם המבוצר", כלומר נכח במסיבת העיתונאים שלו (בעיתון מחדדים: "מסיבת עיתונאים מחתרתית" שהתנהלה כשהנשיא "מוקף בחמושים מחשש להתנקשות").

למרות ההבטחות והטפיחות על השכם, הדיווח עצמו דל בפרטים וציטוטים, ומי שמאוד רוצה לדעת מה אמר זלנסקי במסיבת העיתונאים המחתרתית לא חייב לאוץ לקיוסק כדי לרכוש "ידיעות אחרונות" – אפשר פשוט לפתוח מחשב ולעיין בשלל הדיווחים הישראליים והבינלאומיים שפורסמו כבר אתמול. הקטע המעניין יותר בדיווח של דוקס לא עוסק במסיבת העיתונאים אלא בתיאור התלאות שעבר בדרך ללוקיישן ("אנשיו של זלנסקי כבר הבהירו לי שאולי כדאי שאוותר"), שכולל משפט סתום ומעורר תהיות: "כדי להשתתף במסיבת העיתונאים נעזרתי בחברת תומר אבנון ניהול בע"מ".

תומר אבנון הוא איש עסקים ישראלי שפועל בענף הביטחון ובעבר תואר בתקשורת כסוחר נשק שפועל במרחב הפוסט-סובייטי. איזה כוח יש לו על הממשל באוקראינה שמאפשר לו לרופף כך את האבטחה סביב הנשיא? והאם ייתכן שהמעורבות שלו מסתירה תמיכה צבאית ישראלית בשלטון בקייב, חרף ההכחשות? ב"ידיעות אחרונות" לא טורחים להרחיב בסוגיה.

כך או כך, כמו בשאר העיתונים – גם ב"ידיעות אחרונות" התוצאה היא סיקור פרו-אוקראיני ואנטי-רוסי. וכי למה שזה יהיה אחרת? איזו סיבה יש לישראלים להימנע מלהצביע על פשעי המלחמה של פוטין ולהרים קול זעקה על ההרג, ההרס והמצוקה האנושית של עם שהותקף על לא עוול בכפו?

מי שינדוד לעמודי הפרשנויות יגלה שיש פרשנים, אפילו פרשנים בכירים, שסבורים שדווקא ראוי לשתוק. או לפחות לשמור על עמימות. איכשהו, הפרשנים האלה מתרכזים בעיקר בעיתונים של קבוצת אדלסון, "ישראל היום" ו"מקור ראשון", ואיכשהו, הבולטים שבהם הם גם שופרות קבועים של חצר בנימין נתניהו, מה שיכול ללמד על מקור המסרים, שיותר משהם פרו-רוסים הם אנטי-קואליציוניים. הם אמנם לא מצדיקים את פוטין – חלקם אפילו טורחים לגנות אותו – אבל מוצאים סיבות מדוע לא לעשות לו חיים קשים, ומסבירים לקוראים שהיו לו סיבות טובות לפתוח במלחמה.

"אין צורך לומר שלאוקראינה מגיע להיות מדינה ריבונית", כותב רן ברץ ב"מקור ראשון", "אבל אולי גם מגיע לחבליה הדרום-מזרחיים להיות עצמאיים או רוסיים, כהחלטתם? ובטוח שכדאי להתחשב ברגישות הרוסית להתחמשות משמעותית בגבולם המערבי – אגב, כפי שהם התחשבו ברגישותנו לזליגת נשק איכותי לגבולנו הצפוני". ברץ כמובן לא מתייחס לכך ששכנתנו מצפון נמצאת איתנו במצב מלחמה מאז הקמת מדינת ישראל, ואילו שכנתה של רוסיה ממערב מעולם לא תקפה אותה.

עורך "מקור ראשון", חגי סגל, מתמקד בהתנהלות הדרג הפוליטי. "שר החוץ יאיר לפיד נימק השבוע את ההצבעה של נציגנו באו"ם נגד רוסיה בכך שישראל צריכה להיות 'בצד הנכון של ההיסטוריה'", כותב סגל. "זו הצהרה נעימה לאוזניים יהודיות לנוכח ההתנפלות הפראית של המעצמה הרוסית על שכנתה החלשה, אך יומרנית משהו: כיצד אפשר לדעת כבר השבוע מה יהיה פסק דינה של ההיסטוריה בנדון? אולי היא תפתיע ותהיה דווקא בצד של הרוסים?".

שרים אחרים, מציין סגל, נמנעו מלגנות את פוטין, וכך גם ראש הממשלה נפתלי בנט. "האילוצים הבטחוניים שלנו בחזית הצפון מספקים צידוק מוסרי לשיהוי שכזה, על-פי הכלל התלמודי הידוע 'חייך קודמים לחיי חברך'. אומה נורמטיבית אינה אמורה להקריב אינטרסים קיומיים שלה כדי להציל אומה אחרת, מותקפת ומדממת ככל שתהיה".

פליטים אוקראינים במזרח רומניה, שלשום (צילום: נתי שוחט)

הגישה הזאת חוזרת על עצמה בעוד טור מרכזי שמתפרסם בקבוצת אדלסון. "ההחלטה קשה ומורכבת", כותב מתי טוכפלד ב"ישראל היום". "נטיית הלב לתמוך באוקראינה, המדינה הנכבשת. זכרונות השואה גם הם צפים ועולים, ובלי קשר להיסטוריה של העם האוקראיני ולתפקידו בהשמדת יהודים בימים ההם, אף אחד לא רוצה לראות אנשים נהרגים ברחובות וערים שהופכות לעיי חורבות".

אחרי מס השפתיים מוסיף טוכפלד ש"בשנים האחרונות רבו הפגישות של ראשי ממשלת ישראל עם נשיא רוסיה. זה התחיל בתקופת נתניהו ונמשך, עם אותו קו בדיוק, בעידן בנט. חופש הפעולה הצבאי של ישראל ברמת הגולן, שם מוצבים אלפי חיילים רוסים, מתאפשר בשל המפגשים התכופים הללו. פוטין נותן לצה"ל לטוס בשמי רוסיה [כך במקור] ולהפציץ מטרות איראניות, אולם לא נענה לכל הבקשות הבטחוניות של ישראל. לו היה נענה, היה מוציא, למשל, את כל האיראנים בעצמו. אם האינטרס הזה כה חשוב מבחינה בטחונית, הרי אסור לראש הממשלה ולשר החוץ לסכן אותו ולהתבטא באופן שיסכן אותו. עדיף גינוי אחד פחות מאשר איראנים על הגדר בגבולנו".

אראל סג"ל, באותו עיתון, חוזר על המסר ועל מס השפתיים. "הפלישה הרוסית לאוקראינה פסולה ומתועבת. למרות כל זאת, המחויבות המוסרית של מדינת ישראל היא בראש ובראשונה ללוחמיה", הוא כותב.

לאחר מכן מגיש סג"ל ניתוח פוליטי שמזכיר את זה של סגל: "מצד 'ימין', השוטר הרע בנט 'משמיע קולות של שטיח'. לא מזכיר את הרוסים בשמם, לא מגנה, לא מציע סיוע הומניטרי, או לתווך בין רוסיה לאוקראינה. לרגע חשבתי שזו מחשבה פוליטית נבונה, אך במחשבה שנייה – זו הזיה מסוכנת. [...] מהצד הנאור והנכון של ההיסטוריה התייצב לפיד. תמיד השמאל משחק את השוטר הטוב. לפיד, עם הקשר המיוחד לממשל הדמוקרטי, הצטרף לגינוי העולמי והבטיח להקים צוות לבחינת האפשרות להטיל סנקציות על רוסיה".

אגב, סג"ל מטעה את קוראיו: כפי שדווח בהרחבה בתקשורת, בנט דווקא כן הציע סיוע הומניטרי לאוקראינים, וגם הציע את שירותיו כמתווך בינם לבין הרוסים.

נדב איל, ב"ידיעות אחרונות", טוען שהשיח שמטיל על אוקראינה והמערב את האחריות לפלישה הוא תעמולה פוטיניסטית. "לא היה דבר נלעג יותר השבוע מלראות חלק מאושיות הימין, כמו גם כמה גנרלים, מסבירים מתחת לכל מיקרופון רענן שהמלחמה, בעצם, היא באשמת המערב. זה שהרחיב את נאט"ו, שדחק את 'הדוב הרוסי אל הפינה'. מעניין אם מי שמדברר את העמדה הזו מבין כי מדובר בספין של הקרמלין, שרובו מבוסס על שקרים", הוא כותב. "מי שקנה את הסיפור שהפלישה היא תולדה של נאט"ו משמש, שלא בטובתו, אידיוט שימושי של הקרמלין".

הבוקר אפשר למצוא את הנרטיב הזה אצל עיתונאי שדווקא לא מזוהה עם הימין – ובעצם מייצג את הקוטב ההפוך לביביסטים שמתפתלים סביב הדעה שצריך לתת לפוטין לעשות מה שהוא רוצה.

"המערב, בהובלת ארצות-הברית, הצהיר מהרגע הראשון ש'פוטין החליט לתקוף' והוסיף מיד רשימת איומים ארוכה מטעמו במקרה ואכן יתקוף. המעשה הזה כלא את פוטין במצב שבו הוא חייב לתקוף. מי שמכיר את הנפש הרוסית יודע שפוטין לא יכול להרשות לעצמו שמישהו, איפשהו, יחשוב שהוא החליט לתקוף והשתפן רק כי ג'ו ביידן ובוריס ג'ונסון מלמלו לכיוונו כמה איומים. גם הסיפור של צירוף אוקראינה לנאט"ו יכול היה להיחסך בקלות. הרי האמריקאים לא באמת צריכים את אוקראינה בנאט"ו. הרי זה לא על הפרק. פוטין רצה לקבל את זה בכתב, במפורש, בהתחייבות. הוא סורב".

בן כספית, שמפרסם את הניתוח הזה היום ב"מעריב", הוא לא מומחה לנפש הרוסית או לאינטרסים של פוטין, ואפשר להניח שהוא גם לא בקי במיוחד במערכות היחסים המורכבות בין מוסקבה, קייב ושאר העולם. הטור השבועי של כספית בנוי מחטיבות של סיפורים, ניתוחים ודעות – לעתים הפוכות זו מזו – שניזונות ממה שהיה למקורות שלו להגיד לו השבוע.

ולדימיר פוטין עם בנימין נתניהו וזאב אלקין. מוסקבה, 29.1.2018 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

הקטע שמוזכר לעיל מיוחס בפתלתלות לזאב אלקין, המומחה מטעמו לענייני רוסיה (ואוקראינה), שמככב היום בטור בעוד כמה הקשרים. בהגזמה אופיינית אך מודעת לעצמה כותב כספית שאם "המערב" היה מרים טלפון לאלקין – ייתכן שניתן היה למנוע את המלחמה, או אולי רק להיערך אליה כראוי.

אלקין, בניגוד לכספית, הוא אכן מומחה לנעשה במדינות ברית-המועצות לשעבר. הוא דובר את השפה והשתתף במפגשים דיפלומטיים שקיים נתניהו עם פוטין, ולפיכך נחשב לגורם שהעריץ הרוסי נותן בו אמון מסוים. מצד שני, אלקין נולד בעיר האוקראינית חרקוב וכמה מבני משפחתו הקרובים עדיין חיים באוקראינה.

האם ייתכן שאלקין האכיל את כספית בתעמולה רוסית, כפי שניתן להבין מהניתוח של נדב איל? שאלה טובה שאין עליה תשובה. ואולי דווקא נדב איל בלע ספין פשטני, וכעת מנסר במו ידיו את האפשרות של "המערב" (בשלוחה הישראלית הנידחת שלו) לדון בעיניים פקוחות בנסיבות הפלישה ומטרותיה?

כפי שהתברר בשנים האחרונות משלל הניתוחים והגילויים על מכונת התעמולה הרוסית שמכוונת כלפי שאר העולם, הדיסאינפורמציה לא נועדה רק להחדיר מסרים לשיח של האויב – אלא גם, ואולי בעיקר, לפורר את תחושת האמת שלו, למנוע ממנו להבין את המציאות ולסכסך בין בני השיח. שהרי בהיעדר רף מינימלי של הסכמה וערכים משותפים, קשה הרבה יותר להצעיד חיילים לשדה הקרב.

לא היטלר, אבל

שלל פרשנים ובעלי דעה מנסים גם היום לנחש את צפונות לבו של פוטין, להתבונן אל מעמקי נפשו המסוכסכת (או שלוות סוכן הקג"ב שלו), שכלל אינה נגישה להם, ולפענח מה יהיו צעדיו הבאים. "פוטין איננו היטלר, אבל כמוהו הוא לקה באופטימיות יתרה כאשר החליט לפלוש אל נחלת שכניו", כותב נחום ברנע בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "דיקטטורים חיים בתוך עולם משלהם, מוקפים בפולחן אישיותם, בפחד וחנופה. הבוז שהם רוחשים לכולם משבש את הבנתם האסטרטגית", הוא מנתח.

"פוטין איננו היטלר, נכון", כותב נדב איל במוסף הפוליטי, "אך מי שמתעניין באמת בסיבות לפלישה יכול להאזין לאנשים שמבינים ברוסיה, ושעיקר השכלתם לא נובע ממיתולוגיות של מלחמת העולם השנייה וכמה ארוחות צהריים עם הנספח הצבאי הרוסי".

"ולדימיר פוטין אינו אדולף היטלר. אסור להשוות בין הדיקטטור הנאצי לאף מנהיג אחר אחרי מלחמת העולם השנייה, גם לא הגרוע בדיקטטורים", כתב יוסי מלמן ב"הארץ" בשבוע שעבר. "יחד עם זאת, המהלכים שבהם נוקט נשיא רוסיה בימים האחרונים, עד לכדי פלישה של ממש לאוקראינה, מזכירים את שיטותיו של הקנצלר הנאצי של גרמניה עד ה-1 בספטמבר 1939".

"פוטין אינו היטלר", כתב יואב קרני ב"גלובס" כבר לפני חודש וחצי, "אבל אין זאת אומרת שאי-אפשר להשוות מפעם לפעם, בייחוד כאשר רודן רוסיה מאיים על מדינה שכנה, שהוא מתנגד בגלוי לקיומה העצמאי; כאשר הוא מחפש תירוצים לתקוף אותה; כאשר הוא מאיים על שלומן של ארצות אחרות, המוכנות להתנגד לתוכניותיו; וכאשר הוא נוהג בארצות-הברית בדרך שנוהגים במעצמה שוקעת, שהדמוקרטיה הדיספונקציונלית שלה מחלישה את יכולתה, ואולי את עצם רצונה, להתנגד לו".

צעיר נושא שלט המשווה בין ולדימיר פוטין לאדולף היטלר בהפגנה בתל-אביב, בשבוע שעבר (צילום: תומר נויברג)

רוגל אלפר, בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ", מתעכב על דמותו של הנשיא האוקראיני זלנסקי, ואגב כך מרפרר גם הוא למלחמת העולם השנייה: "הפרסונה התקשורתית של זלנסקי הפוכה ב-180 מעלות לזו של פוטין. האחרון קר, מסוגר, מתנשא. ואילו זלנסקי בגובה העיניים, פתוח, לבבי. אין לו האינטלקט של צ'רצ'יל, וגם לא את הרטוריקה. אבל יש לו קסם אישי. הוא נוטה לדבר באופן מעט לא ממוקד, מערבב עיקר וטפל, במשפטים ארוכים, בנימה פטפטנית, לא רשמית, קלילה לעתים.

"הוא שופע אינטליגנציה רגשית ופונה באורח בלתי אמצעי אל הלב של כל הצופים בו במערב. אבל בשורה התחתונה הוא כושל. הוא ננטש לבדו במערכה שהוא ובני עמו נדונו להפסיד בה. העזרה שהם מקבלים לא מספיקה. הנה הגדרה חלופית למה שמתרחש באוקראינה: המלחמה היא אירוע טלוויזיוני מסוגת האקטואליה, שמתרחש במציאות, בהשתתפות אוקראינה ורוסיה בתפקיד עצמן, ושבמסגרתו אזרחי המערב צופים במוות ובהרס, ושומעים את זעקות העזרה של זלנסקי, והולכים לישון. ממשיכים בחייהם, עומדים מנגד.

"לאזרחי בריטניה, צרפת וארצות-הברית לא היו אמצעים לעקוב בעיניהם 24/7 אחר ליל הבדולח או האנשלוס. ואיזה שינוי מחולל כעת בעולם קיומו של המידע? כלום. אי-אפשר להגיד 'לא ידענו', אבל גם לא צריכים. המצפון אותו מצפון והמוסר אותו מוסר. אסון אנושי קולוסאלי מתהווה לנגד עינינו. בידיעתנו. זלנסקי הוא הפרזנטור הטלוויזיוני שלו".

מהנעשה ברוסיה

"רוסיה מתפרקת לנגד עינינו. הכל הושלך", כותב סרגיי מדבדב, היסטוריון ממוסקבה, בטור שמתפרסם בעמודי החדשות של "ישראל היום". "כל ההרגלים היומיומיים, המוסדות, התקשורת, הקשרים הנורמליים עם העולם הגלובלי שהתחזקו במשך 30 שנה מאז התפרקות ברית-המועצות – הכל קרס תוך שבוע [...] למרבה הפרדוקס, המכוניות ממשיכות לנסוע ברחובות מוסקבה והאינטרנט עדיין עובד. בטלוויזיה משדרים את תוכניות האירוח הרגילות, המסעדות פתוחות, וזוגות מתאהבים עם פרחים בידיהם.

"כל זה אינו אלא קרום דק של מציאות, תפאורה, אריג רקוב שנפרם ומאחוריו התגלו שְחור ורִיק. זוהי צניחה חסרת רחמים של מדינה שלמה לתוך תהום. אפוקליפסה בראשו של אדם אחד קטן עם בעיות נפשיות יצרה אפוקליפסה עבור מדינה שלמה. צריך לעצור אותו, בטרם תהפוך לאפוקליפסה גרעינית עולמית, שעליה כבר דיבר בערגה בנאומיו האיש הקטן עם הכפתור האדום. באוקראינה יוכרע גורל האנושות כולה".

ב"מעריב" מרחיבה על כך אנה ברסקי. "הביקורת ברוסיה מושתקת, והתעמולה תופסת את המקום המרכזי והכמעט בלעדי בשיח הציבורי במדינה", היא כותבת. "אחרי מחאות בערי רוסיה בימים הראשונים של המלחמה באוקראינה, שהסתיימו במעצרים המוניים, מתנגדי המלחמה בקרב הציבור הרוסי כמעט לא יוצאים יותר לרחובות. השלטונות העבירו לאזרחים מסר חד וברור: במצב מלחמה אין מקום לדמוקרטיה ולמגוון דעות, ומי שלא מתיישר – ייחשב לבוגד. התקשורת הממסדית מעבירה היטב את המסר, ואחרוני כלי התקשורת שנחשבו לחופשיים ובלתי תלויים – מושתקים ונסגרים".

הרקע לכך, כפי שהוא מוצג על-ידי המשטר, ממחיש כיצד נראים החיים בדיקטטורת פייק ניוז. "אתמול הודיעה הנהלת תחנת הרדיו הוותיקה והפופולרית 'אקו מוסקבי', שבמשך שלושה עשורים נחשבה לכלי תקשורת ליברלי מרכזי ברוסיה, על סגירתה. זאת על רקע החלטת השלטונות לחסום את שידוריה נוכח 'החומרים העוינים והפרו-נאציים שמשודרים על-ידי עיתונאי התחנה'", כותבת ברסקי.

"כלי תקשורת ליברלי ובלתי תלוי נוסף, ערוץ האקטואליה האינטרנטי Dozhd ('גשם'), נסגר גם הוא על בסיס אותה עילה. העיתונאים המובילים של הערוץ הודיעו כי הם עוזבים את רוסיה 'עקב האיומים על חייהם שקיבלו בשבוע האחרון'. בתוך כך, הפרלמנט הרוסי אישר תיקון לחוק העונשין שלפיו יש לגזור עד חמש שנות מאסר על מי שמוציא שם רע לצבא הרוסי".

בינתיים נראה ששלטונות רוסיה מאפשרים לעדויות על נזקי הסנקציות לצאת החוצה, אל התקשורת המערבית – אולי בגלל הרגש החם שיש לפוטין לשקיפות ולזכות הציבור לדעת, ואולי משום שהמסר הזה מועיל לשלטון ומאותת למטילי הסנקציות שרוסיה נמצאת כבר במצוקה שאליה כיוונו, ולכן, אולי, אין צורך להגביר האש.

"אולג דריפסקה, אחד מהאוליגרכים המובילים ברוסיה, נאם אתמול בכנס כלכלי בעיר קראסנויארסק", כותבת ברסקי ב"מעריב". "כשנשאל על המצב הכלכלי ועל ההערכות באשר לעתיד הקרוב, השיב: 'עוד לא נתקלנו באתגרים ברמה כזו כמו האתגר שאיתו אנחנו מתמודדים היום. מסך הברזל כבר ירד, בפועל. התבקשתי לא להגיד זאת, אך אגיד: אני בעד השלום. בעוד כשלושה שבועות יתברר מה מצב הבנקים. נראה כמה שותפים שלנו יישארו. להערכתי מצפה לנו הפתעה מאוד לא נעימה'".

שוקי שדה, ב"דה-מרקר", חתום השבוע על כתבת שער שמתמקדת באוליגרכים, כולל הקשר של כמה מהם לפוליטיקאים ישראלים. "בשלל אירועי השבוע נראה כי המלצתו של שר החוץ יאיר לפיד לשרי הממשלה האחרים שלא לעזור לאוליגרכים, אם אלה יבקשו מהם סיוע בהסרת סנקציות, לא זכתה לתשומת לב מיוחדת. ייתכן שהיא לא נאמרה במקרה: סביב שולחן הממשלה יושבים כמה שרים עם קשרים לאוליגרכים", הוא כותב.

"שר הביטחון, בני גנץ, היה לפני כניסתו לפוליטיקה יו"ר המימד החמישי, סטארט-אפ שפיתח מערכות בינה מלאכותית ליישומי מודיעין צבאי, ממשלתי ואזרחי. אחד ממשקיעיו היה [ויקטור] וקסלברג. אחת מהסיבות לנפילת המימד החמישי קשורה גם לסנקציות שמשרד האוצר בארצות-הברית הטיל ב-2018 על וקסלברג.

"שר האוצר, אביגדור ליברמן, ידוע בקשריו עם הממשל ברוסיה ובקשריו ארוכי השנים עם אוליגרכים שונים. אחד מהם הוא מיכאל צ'רנוי, שיש לו לא מעט נדל"ן בישראל, בין היתר דירה במגדל יוקרה בתל-אביב הרשומה על שם חברות בקפריסין. ב-2018 נחשף בתחקיר 'המקור' של חדשות 13 כי ליברמן קיבל ב-1998 (כשלא היה בתפקיד ציבורי) 3 מיליון דולר מהממשלה ברוסיה, במטרה לסייע בהורדת שער הרובל כדי להציל בנק אוסטרי (ליברמן טען: 'פייק ניוז').

"שר השיכון, זאב אלקין, מקושר לכמה אוליגרכים שסייעו לו במתן ערבויות כשהתמודד על תפקיד ראש העיר ירושלים ב-2018. בין נותני הערבות לאלקין היו האוליגרכים טימור בן-יהודה (חחינשוילי), המשמש יו"ר מועצת העסקים ישראל-רוסיה, יורי זלבנסקי ולב קנגו. בן-יהודה, שהיה בעבר שותף בתחנת כוח בבאר-טוביה עם האוליגרך בוריס לושקין, ביקר באותה תקופה בישראל יחד עם סגן ראש ממשלת רוסיה דאז, מקסים אקימוב. לדברי אלקין, אף אחד מנותני הערבות שלו אינו מזוהה עם פוטין. 'לפיד צודק בהמלצה שלו', אומר אלקין. אלקין גם קיבל תרומות מהאוליגרכים ולדימיר גוסינסקי ומיכאל מירילשוילי.

"שר המשפטים גדעון סער קיבל פעמיים תרומה מגוסינסקי בפריימריז ב–2008 וב–2012. בין לבין, בעת שהיה שר החינוך, פנה סער למינהל האוכלוסין בבקשה שיסייעו, לפנים משורת הדין, בהנפקת דרכון לגוסינסקי, כפי שפורסם בערוץ 14. מנכ"ל משרד השיכון, אביעד פרידמן, היה בעבר מנהל בעסקיו של גוסינסקי בישראל".

בהמשך הכתבה מרחיב שדה על מיכאל מירילשוילי, שבנו יצחק הוא הבעלים של ערוץ 14 (ערוץ 20 לשעבר). "יחסיו עם פוטין אינם ברורים לגמרי", כותב שדה על מירילשוילי האב. "מצד אחד הוא ישב בכלא הרוסי במשך שמונה שנים בזמן שפוטין היה נשיא, בעשור הראשון של המילניום. מצד שני, גם הוא מגיע מסנט-פטרבורג, הכיר את פוטין עוד כשזה היה סגן ראש העיר ובעשור האחרון מירילשוילי נכח פעמיים בביקורים של פוטין בישראל – ב-2012 וב-2020, בעת שפוטין השיק אנדרטאות הקשורות למורשת הרוסית.

"בעבר הרחוק, מירילשוילי היה גם מעסיקו של יבגני פריגוז'ין, שניהל את אחת המסעדות שבבעלות מירילשוילי. פריגוז'ין, המכונה השף של פוטין, היה קשור למיליציה הפרטית 'קבוצת וגנר' שנשלחה במלחמה לאוקראינה למשימות חיסול מטעם פוטין. עם זאת, בסביבת מירילשוילי מדגישים שהשניים אינם בקשר כבר שנים ארוכות.

"בסנט-פטרבורג יש למירילשוילי עסקים ענפים עד היום במסגרת חברת האחזקות פטרו-מיר, הפעילה בענף התשתיות, הנדל"ן והתרופות. מירילשוילי, שבנו יצחק הוא מיליונר בפני עצמו והבעלים של ערוץ 14, מתחזק קשרים טובים עם הצמרת הישראלית, בין היתר עם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, מנהיג ש"ס אריה דרעי וראש המוסד לשעבר יוסי כהן".

ריגול

כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", היא ראיון שערך אסף גלעד עם ניב כרמי, "ה-N של NSO" – אחד משלושת מייסדי חברת הריגול הנודעת לשמצה (יחד עם שלו חוליו ועמרי לביא), שעזב אותה לפני כעשור וכעת מתגורר בשווייץ ומפעיל משם חברת סייבר אחרת. ב"גלובס" מתגאים בכך שמדובר בראיון ראשון של כרמי לגוף תקשורת ישראלי, וקושרים אותו כמובן לפרשת הריגול המשטרתי.

בפתח הראיון מציין גלעד שבהתחלה כרמי לא רצה לדבר איתו, וש"אם זה היה תלוי בו הכתבה הזאת לא היתה נכתבת כלל". מקריאת הראיון קשה להבין מדוע. כרמי בקושי מנדב אבחנות לגבי NSO והשערוריות שאופפות אותה, ומנגד מקבל הזדמנות מצוינת לייחצן את המיזם הנוכחי שלו, Polus, שלפי "גלובס" נועד לסייע לרשויות הצלה באזורי אסון באמצעות רתימת "טכנולוגיות המודיעין והלוחמה בטרור" הישראליות ל"עולם ההומניטרי". אם כך, מדוע היה עליו לחשוש משיחה עם עיתונאי?

רמז אפשרי טמון בעמוד האחרון של הראיון, בקטע שבו גלעד מרחיב מעט על מוצר הסייבר שכרמי משווק כיום. "תא הסלולר המיירט של פולוס הוא מעין פשרה מודיעינית בין פלישה מוחלטת לפרטיות נוסח NSO לבין האזנה פסיבית כמו על קווי בזק", כותב גלעד. "התאים המיירטים [...] מדמים אנטנה סלולרית רגילה, שמשטה במכשיר הסלולר של הנתקף לשלוח אליה אותות במקום אל האנטנה של חברת הסלולר. בצורה זו ניתן להאזין לשיחות".

גלעד מציין כמעט באגביות שבניגוד לניסיון של כרמי להרחיק את עצמו מקשרים לממשלת ישראל, אחת החברות שמשקיעות במיזם שלו היא חברת הנשק אלתא, ששייכת לתעשייה האווירית, חברה ממשלתית. איך זה מסתדר עם העמדה של המרואיין? גלעד כנראה לא שאל, ואם שאל – אין לכך זכר בכתבה.

אבל גלעד כן שואל את כרמי לגבי השימוש הלא רשמי, כביכול, במערכת: "בכל זאת, תא היירוט הסלולרי שלכם יכול גם לשמש לצורכי האזנה. זה מה שעושות רשויות ביטחון רבות ברחבי העולם". כרמי מודה שזה נכון, ושאין לו יכולת לפקח על כך באופן מלא, אך ממהר להסביר שזה לא השימוש היעיל ביותר שאפשר לעשות במערכת ("מי שרוצה להאזין לגורמי טרור או פושעים ימצא מערכות מתקדמות משלנו שמיועדות למשימות הללו"). גלעד שואל אותו עוד שאלת המשך אחת בנושא, וממשיך הלאה. עורכות המוסף בחרו לא להבליט את הסוגיה בכותרות או בשלל הציטוטים המודגשים שמשובצים בכתבה.

בשלב הזה כדאי לחזור על התהייה דלעיל: למה, בעצם, ניב כרמי לא רצה שהכתבה תתפרסם? אפשרות אחת היא שכתב "גלובס" עלה על סיפור עם פוטנציאל מטריד, אבל כשהכוכב הראשי הסכים להתראיין – הוא והעיתון הסתנוורו מהבלעדיות, עשו לו חיים קלים ושרדו כדי להתגאות בראיון נדיר עם מרואיין שבורח מחשיפה תקשורתית. התוצאה היא כתבה מפוספסת, שמבטיחה הרבה ומקיימת מעט.

עושים לביתם

האייטם המרכזי בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" שוב מוקדש לקידום עצמי תפל, הפעם ל"ועידת הנשים של המדינה" שתתקיים בשבוע הבא. הכתב שחתום על האייטם השיווקי, מאיר תורג'מן, נותן לקוראים טעימה מרשימת המשתתפות, שכנהוג חלקן הוזמנו לאו דווקא משום שיש להן משהו מעניין לומר אלא משום שהארגונים שלהן (הסתדרות המורים, נעמת ותלמ"א, במקרה הזה) שילמו ל"ידיעות אחרונות" עבור החשיפה.

מהרשימה נעדר שמה של עו"ד קורל אבירם, לוביסטית מקומית של תאגיד הסיגריות הבינלאומי פיליפ-מוריס, שהשתתפותה בכנס בוטלה בעקבות ביקורת שהוטחה ב"ידיעות אחרונות" בכתבה של "שקוף". ינון אנגל, מנהל בכיר ב"ידיעות אחרונות", נשאל על-ידי האקטיביסט שבי גטניו האם פיליפ-מוריס מממנת את האירוע כמו הגופים שסמליליהם מופיעים בגלוי באתר הכנס, אך סירב להשיב.

בראש השער הקדמי של "ידיעות אחרונות", בנדל"ן מערכתי מהמשובחים ביותר, מופנים הקוראים לראיון עם הרמטכ"ל והפוליטיקאי בדימוס שאול מופז, שמתפרסם במוסף הדגל "7 ימים" (איתי אילנאי). מה כל-כך מעניין בשאול מופז? התשובה מופיעה באותיות הקטנות של הראיון: שאול מופז מעניין את "ידיעות אחרונות" משום שהוא מוציא כעת ספר בהוצאת "ידיעות אחרונות".

גם הוא

במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" מראיין רענן שקד את הסופר מאיר שלו, בעל טור ב"ידיעות אחרונות", לרגל צאת ספר חדש פרי עטו (שדווקא לא יצא בהוצאת "ידיעות אחרונות"). "תנועת מי-טו הלכה רחוק מדי בעיניך, אפרופו המאסר של חברך ניסו שחם?", שואל שקד, ומאיר שלו משיב: "ניסו שחם לא הסתבך עם מי-טו אלא עם מערכת המשפט. התברר שהוא מעולם לא כפה את עצמו על אשה, וחלק מהנשים אמרו בחקירה שהן היו היוזמות. [...] אם הייתי חושב שניסו שחם אנס או כפה את עצמו על מישהי, הוא לא היה חבר שלי".

"מאיר שלו מטעה את הציבור (אם לא משקר) כשהוא אומר ש'התברר שניסו שחם מעולם לא כפה את עצמו על אשה'", צייץ הבוקר יהושע בריינר, כתב הפלילים של "הארץ", שסיקר את משפטו של שחם. "התברר שבדיוק להפך. העובדות: ניצב בדימוס שחם הורשע במעשה מגונה בשוטרת זוטרה ובהטרדה מינית של שוטרת אחרת. וזה לא כולל שקידם וסייע לשוטרות ששכבו איתו".

ענייני תקשורת

פרסום ושיווק. בעמודי החדשות של "ישראל היום" מופיע גם היום מחזה מוזר: מדור נדל"ן בעריכת עופר פטרסבורג שמוגש לקוראים "בשיתוף מחלקת מוספים מיוחדים" (תרגום: מישהו שילם על זה) ובתוך כך מתגאה ב"חשיפה" ("כך ייראו תנאי הקליטה של הפליטים היהודים מאוקראינה") ו"פרסום ראשון" על תכך פוליטי שישפיע על היערכות לרעידות אדמה. מה פשר? יפתח בריל הרחיב על כך בכתבה שפורסמה השבוע כאן באתר "העין השביעית".

התעמרות פומבית. ב"מוסף הארץ" מנתח אלון עידן תקרית רדיופונית שבה אופירה אסייג, האשה החזקה של אתר הספורט One, העלתה לשידור את אחד מכתבי המערכת. כשהתברר שהכתב, איציק כלפי, בדיוק עסוק במשהו אחר, אסייג השפילה אותו ארוכות ורמזה באופן שאינו משתמע לשני פנים שאם לא ייתן כבוד הוא מסתכן בפיטורים.

עידן מתעכב על הממד המעמדי של הסיטואציה: "מה שיש פה זו בעיקר כוחנות שמתבססת על כסף, ושבשמה מותר להתייחס בוולגריות, באדנותיות, להלבין פנים ברבים ולסרב לתת זכות תגובה. היא מופעלת במקרה הזה על כתב צעיר, חסר משקל ציבורי, ולכן אסייג מרשה לעצמה לבייש אותו בפרהסיה".

"בשבע", מודעה, 3.3.2022

מאיפה הכסף. ב"בשבע" שוב מתפרסמת מודעה פוליטית תוקפנית שאינה נושאת שם של אדם או גוף שעומד מאחוריה. הפעם נראים בה דיוקנאותיהם של נפתלי בנט, איילת שקד ואריאל שרון. המסר: "נפתלי ואיילת, אל תמשיכו בדרכו של שרון, אל תעשו התנתקות 2 בחומש".

אוחובסקי. "הפרקליטות סגרה את תיק עבירות המין נגד גל אוחובסקי", מדווח יהושע בריינר ב"הארץ", ומציין שהעילה לכך היא "חוסר אשמה", כפי שהמליצה המשטרה. "אוחובסקי נחקר במשטרה בגין שלוש תלונות שהוגשו נגדו על ביצוע עבירות מין. אחת התלונות לא נחקרה בגלל התיישנות, ובשני התיקים האחרים לא נמצאה תשתית ראייתית לביצוע עבירה פלילית", מציין בריינר, ומוסיף כי לפי הפרקליטות, "הגם שעדות המתלוננים נמצאה אמינה, הרי שהמעשים שעליהם העידו לא חצו את הרף הפלילי".

הידיעה הבולטת ביותר בנושא מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", שם נדפסות המלים "מחוסר אשמה" בגדול לצד תצלום מחמיא של אוחובסקי. ב"ישראל היום" וב"מעריב" מסתפקים בידיעות טור קצרצרות, ללא תמונות.

אני והבנק. יגאל גואטה מתראיין ב"7 לילות" לרגל עליית העונה החדשה של תוכנית הדוקו-אקטיביזם שלו, "האזרח גואטה", בכאן 11. "בערוצים המסחריים לא ייגעו באריק פינטו", הוא אומר על מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר, "כי אז הוא יפסיק להם את הפרסומות. מה לעשות, הם מוגבלים. הם יכולים להתעסק רק בצהובונים ובנוכלויות קטנות. אנחנו הולכים על הכי גדולים, אלה שלוקחים את הכסף הגדול".

המראיינת, טל גלעדי, לא מציינת כמובן שפינטו והבנק שבראשו עמד כרתו ברית אסטרטגית עם "ידיעות אחרונות" ובמסגרתה הזרימו לקבוצת התקשורת תקציבים נדיבים וקיבלו בתמורה סיקור רך ומפנק לצד שירותי תקיפה בשירות הבנק ברגעי משבר. במקביל, כשנציגי בנק הפועלים החזיקו בנתח גדול ממניות האימפריה של משפחת מוזס, הם גם מנעו את הדחת נוני מוזס מתפקידיו הניהוליים לנוכח התנהלותו במסכת הפלילית שזכתה לכינוי "תיק 2000".

"בסוף, תעשיית התקשורת היא תעשיית חולי נפש", אומר גואטה בהקשר אחר. "אני, מבחינתי, כל יום שלי הוא היום האחרון. הרוגע הוא מהעסקים המשפחתיים לממתקים".