עמית סגל כועס: חקירת מח"ש את ההדלפה בשב"כ, שהוא היה מנמעניה העיקריים, היא סכנה לחופש העיתונות וחילול קדושת חיסיון המקורות! כדאי להזכיר לסגל ולעורכים שלו בחדשות 12: חיסיון המקורות מתחיל, קודם כל ובראש ובראשונה, אצל העיתונאי עצמו. ובחזית הזו, סגל וחדשות 12 התנהלו באופן שנראה אדיש למדי לשלומו של המקור שלהם.
סגל קיבל מסמך פנימי מתוך השב"כ. סגל יודע - ואם אינו יודע, עורכיו צריכים לדעת - כי ברגע שמוצגת הוכחה חותכת לדליפת מסמכים ביטחוניים מסווגים, "אצבע בעין" שמנופף הגוף המפרסם, קשה מאוד לגוף החשאי להתעלם ולא לפתוח בחקירה למציאת מקור הדלף.
במובן הזה, הטענה של סגל לחקירה מגמתית ("ציד מקורות ממניעים אישיים"), בסגנון טענות ה"אכיפה בררנית" של הנאשם נתניהו, היא צבועה במיוחד. אם סגל היה מתנהל באופן זהיר יותר, אם היה מראה יותר דאגה לשלום המקור שלו, יתכן שחקירה כלל לא היתה נפתחת.
בהיסטוריה הקצרה של העיתונות הישראלית ישנו מקרה מפורסם שהמחיש זאת היטב: פרשת אורי בלאו וענת קם. ב"הארץ", שם קיבלו הדלפה של מסמכים צבאיים מסווגים, לא הסתפקו בפרסום העולה מהמסמכים, אלא פרסמו גם את אחד מהמסמכים עצמם.
ביהמ"ש המחוזי קבע, בפסק דין בתביעה שהגישה קם נגד "הארץ", כי לדבר היה אשם תורם בחשיפת קם כמקור בחקירת השב"כ שנפתחה. ההחלטה המשפטית בוטלה בעליון, ששיכנע את הצדדים לסגור את העניין בפשרה כספית ללא פסק-דין. אולם הלקח נותר בעינו: פרסום כזה מסכן את המקור.
מתוך הדיווח של עמית סגל בחדשות 12 על חקירת השב"כ במשטרה, 23.3.25 (צילום מסך)
הוא מסכן אותו בשני אופנים. ראשית, פרסום מסמך מצביע על כך שהעיתונאי מחזיק במסמכים ולא קיבל מידע בעל-פה, מה שדוחק את הגוף הביטחוני ממנו דלפו המסמכים לפתוח בחקירה. שנית, מאפייני המסמך עצמם יכולים לשמש את החוקרים בהידוק הרשת ולכידת המקור עצמו.
לפי פרסום בכאן 11, בחדשות 12 לא החזיקו במסמך או המסמכים האותנטיים עצמם אלא במסמך word אליו העתיק איש השב"כ המדליף את תוכן המסמכים המקוריים. אולם פרסום התוכן המדויק של המסמך, גם ללא המאפיינים הפיזיים של המסמך, מסכן את המקור שלא לצורך.
במובן הזה, נראה שגם שירית אביטן-כהן, נמענת נוספת של ההדלפה, סיכנה את המקור באותו האופן, עת פרסמה ב"ישראל היום" ציטוטים מתוך המסמך או המסמכים שהודלפו אליה. האם אי אפשר היה לדווח על החשיפות העיתונאיות של סגל ואביטן-כהן באופן זהיר יותר? מה היה נחסך מהציבור לו בגופי החדשות היו מסתפקים, נניח, בפראפרזות על המידע?
מדוע בחדשות 12 וב"ישראל היום" נהגו כפי שנהגו? בחדשות 12 סירבו להגיב לפנייתי. ב"ישראל היום" הסכימו למסור רק כי "עיתונאי 'ישראל היום' עושים את עבודתם להבאת החדשות לציבור הקוראים וכך ימשיכו לעשות", והדגישו כי "המסמך שפורסם עבר את אישורה של הצנזורה הצבאית". אלא שלא זו היתה השאלה.
אפשר לחשוב על כמה סיבות להתנהלות סגל, אביטן-כהן והמערכות שלהם, אף אחת מהן לא מחמיאה במיוחד. יתכן כי מדובר בשחצנות, רצון להתפאר בכך ש"יש לי מקור עמוק בתוך השב"כ", "הנה תראו, אני מחזיק במסמכים סודיים". הרי בסופו של דבר, פרסום המסמך עצמו, או הציטוטים המדוייקים ממנו, משרת בעיקר את האגו של העיתונאים.
יתכן כי הסיבה היא להט ההתמסרות לקמפיין של הממשלה נגד מוסדות המדינה, המתמקד בשבועות האחרונים בשירות הביטחון הכללי. כשעיתונאי נמצא בקמפיין, הפרקטיקה העיתונאית היא פעמים רבות הקורבן הראשון.
אולי יש כאן במובן מסוים גם ניצול של המרכיב האידיאולוגי בפעולות של המקור, מי שכביכול מוכן לשלם מחיר. להיות מרטיר. אלא שחיסיון המקורות אינו שייך לעיתונאי - הוא שייך למקור. גם אם המקור עצמו מעוניין להתנהג ברשלנות או בחוסר אכפתיות לגבי גורלו האישי (ולא נראה שזו היתה המציאות במקרה זה), הדבר אינו פוטר את העיתונאי מחובתו לחיסיון.
בכלל, נראה שהעובדה הזו, שחיסיון המקורות שייך למקור ולא לעיתונאי, נשכחה בחלקים גדולים של העיתונות הישראלית. גם סביב עדותו של צביקה קליין במשטרה, שהפכה לחקירה באזהרה, קמה צעקה גדולה - בקרב אותם חוגים הנזעקים כעת על חקירת ההדלפה מהשב"כ.
מעבר לפוזיציה הברורה, יש כאן גם עדות עצובה על ההידרדרות המקצועית של העיתונות הישראלית המרכזית. לפני שהמדינה על מוסדותיה השונים צריכים לכבד את חיסיון המקורות העיתונאי (שכידוע, מעולם לא עוגן בישראל בחוק), צריכים לכבד אותו העיתונאים עצמם.
קליין, לפי עדותו שלו עצמו, מסר את מקורותיו לחוקרי המשטרה בהתנדבות (ואגב כך קשר את עצמו לתיווך כספי שהחשיד אותו בפלילים). אם העיתונאי לא שומר על המקורות שלו, איך אפשר לבוא בטענות לחוקרים?
כך או כך, האשמה לא נעצרת אצל סגל או אביטן-כהן. יש כאן גם ואולי בעיקר רשלנות של המערכות, של העורכים שלא הדליקו נורות אדומות, שלא שמרו לא על העיתונאים ולא על המקורות שלהם.
סגל, מצידו, צריך לשמוח על כך שהוא העיתונאי הפופולרי בישראל ברשתות החברתיות ומי שנחשב מזוהה עם השלטון. כשאורי בלאו מ"הארץ" היה על הכוונת של השב"כ בחקירת הדלפת ענת קם, הוא היה צריך לברוח מהארץ.