בניגוד לדעה הרווחת, ועדת חקירה לחקר אסון 7.10 אינה רק איום על ראש הממשלה נתניהו אלא גם הזדמנות פוליטית משמעותית עבורו. הקמת הוועדה ביוזמתו תאפשר לו להציג את ישראל כמי שמבצעת חקירה עצמאית, לממש את הצהרתו כי "כולם יצטרכו לתת תשובות", ולהימנע מהתדמית של מי שנגרר להקמתה תחת לחץ. בנוסף, שליטתו בניסוח המנדט תאפשר לו להקדים יוזמות חיצוניות ולהפחית לחצים מבית ומחוץ.

אלא שחקירה עצמאית טומנת בחובה גם סיכון פוליטי. לכן, הקואליציה פועלת לסכל אותה. נתניהו כבר מתמודד עם שורת חקירות, ממשפטיו הפליליים ועד פרשת הצוללות. בנוסף, ועדת 7.10 עלולה להכתים אותו באחריות למחדל ולהשפיע על מורשתו.

הממשלה הנוכחית לא צפויה להקים ועדה ממלכתית ביוזמתה, והאופוזיציה אינה מצליחה לקדם זאת באופן אפקטיבי. היוזמה להקים ועדה באמצעות חקיקה נדונה מראש לכישלון, ועתירות לבג"ץ או פנייה לוועדה לביקורת המדינה של הכנסת אינן צפויות להביא לשינוי.

הבעיה המרכזית שלפתחנו אינה המודל הממלכתי אלא חוסר היכולת להפעילו כיום. הממשלה אינה מקדמת חקירה, האופוזיציה חסרת אונים. המתנה לוועדה ממלכתית היא בזבוז זמן יקר. בפועל, חקירת האסון כבר החלה – הציבור, התקשורת ויוזמות אזרחיות שפכו אור על אירועי 7.10. כפי שאירע ביום הנורא ההוא, גם כאן המדינה מגיבה באיחור.

ועדה ממלכתית אפקטיבית

הקמת ועדה ממלכתית בראשות שופט, שתתמקד בבירור העובדות, גיבוש נראטיב, והתמודדות בריאה עם האסון, היא צו השעה. מאחר שהמודל הממלכתי אינו מחייב הסקת מסקנות או הגשת המלצות אישיות, ניתן ליישם גישה שתאפשר חקירה עצמאית מבלי להפוך אותה, כנהוג במחוזותינו, לזירה התגוששות פוליטית ומשפטית. בכך, ניתן יהיה לשבור את הדינמיקה המוכרת של ועדות החקירה בישראל וליצור תקדים לתהליך בירור אמין ומעמיק.

כפי שהצגתי בעבר (7.11.23), ניתן להשתמש בדגם החקירה הממלכתי בצורה אפקטיבית יותר מזו שהתקבעה בארץ. לצורך זה, הצעתי שני אמצעים מרכזיים. האחד הוא שילוב של חקירה ממלכתית עם עקרונות מוועדות אמת ופיוס. אלה מוקמות לצורך בירור עובדות, והתמודדות עם הטראומה הלאומית, ללא הטלת אחריות אישית.

בנוסף, ניתן ללמוד מהמקרה האמריקני של ועדת 11 בספטמבר, שקמה בעקבות הסכמה פוליטית רחבה של המחנה הדמוקרטי והרפובליקני כאחד. הסכמה זו חיזקה את הלגיטימיות של הוועדה בציבור ובממסד הפוליטי, ולמעשה אפשרה את הקמתה. התאמת מודל זה לישראל, על בסיס חוק ועדות החקירה הקיים, עשוי לאפשר פריצת דרך.

הסכמה בין הממשלה לאופוזיציה על מנדט הוועדה, ברוח זו, תאפשר חקירה ממלכתית יעילה ואפקטיבית. במקביל, לוועדה תישמר עצמאות מוחלטת. להלכה, הוועדה תוכל לעסוק באחריות אישית ומיניסטריאלית, אך בפועל, מהלך כזה יחרוג מהמנדט המקורי ויפגע בלגיטימיות שלה. כך יוכלו עדים להעיד בפתיחות, ללא חשש, כפי שנעשה בפני הוועדה האזרחית. הדו"ח שתפרסם הוועדה הממלכתית יאפשר המשך דיון ציבורי מבוסס עובדות על אחריות ואשמה.

ועדות אמת ופיוס - גם במדינות מתקדמות

עו"ד ד"ר דורי קלגסבלד טען במאמר שהתפרסם כאן (14.11.23) כי ועדות אמת ופיוס התקיימו רק במדינות מתפתחות, כמו דרום אפריקה ורואנדה. טענה זו בטעות יסודה. ועדות מסוג זה פעלו גם במדינות מערביות, כולל קנדה, נורבגיה, פינלנד ושוודיה. ניתן להתאימן גם למציאות הישראלית.

בנוסף, ד"ר קלגסבלד מנסה ליצור הבחנה חדה בין ועדות חקירה לוועדות אמת ופיוס. הוא עושה כן באופן לא עקבי, ולמעשה שגוי. מחד הוא טוען, ש"ועדות אמת ופיוס" (Truth and Reconciliation) כלל אינן 'ועדות חקירה'... [שכן מדובר ב] גופים העוסקים בהפרה של זכויות אדם... כדי לפתור קונפליקט". מאידך, ד"ר קלגסבלד מסייג את הדברים, ובדין: "אכן, גם ועדות אמת ופיוס עוסקות בבירור עובדתי וגם ועדות חקירה עוסקות בפתרון קונפליקט, אולם זה אינו מרכז הכובד של עבודתן". לאמור, ועדות חקירה וועדות אמת אינן הפכים מוחלטים. מרכז הכובד של עבודתן תלוי במנדט הוועדה, ובאופן שבו היא מחליטה לקיים אותה.

דו"חות של ועדות חקירה מורכבים, בדרך כלל, משלושה מרכיבים מרכזיים: בירור עובדות, מסקנות והמלצות. אין חקירה ללא בירור עובדות. לעומת זאת, החוק מאפשר לוועדות, אך לא מחייב אותן, להסיק מסקנות או להגיש המלצות. לשון אחר, אין שום מניעה חוקית או מעשית מלקיים חקירה ממלכתית, מבלי להפוך אותה לקרב מאסף של בריחה מאחריות והטלת אשמה. אירועי ה-7.10 עשויים וצריכים להיות הזדמנות לשנות את תרבות ועדות החקירה הקלוקלת שהתפתחה בארץ. משמעות הדבר איננה להמציא את הגלגל, אלא לסובב אותו בצורה יעילה יותר.

ועדות ממלכתיות: דרוש מנדט וכיוון ברור

ועדות חקירה ממלכתיות הן כלי חשוב. יש להן יתרונות רבים בהשוואה לגופים אחרים דוגמת ועדה פרלמנטרית וועדת בדיקה ממשלתית. עם זאת, הן לא חפות מכשלים וחולשות. ד"ר קלגסבלד שואל: "למה להמציא את הגלגל מחדש? מה רע בוועדת החקירה הממלכתית, שהוכיחה את עצמה פעם אחר פעם ככלי חקירה אפקטיבי?" התשובה על כך פשוטה. אופן הפעלתן בעבר חושף כשלים משמעותיים:

• ועדת אגרנט (מלחמת יום כיפור) פטרה את הדרג המדיני מאחריות ועוררה זעם ציבורי. מנדט הוועדה ופרשנותו היו מצומצמים. מחקרים רבים על המלחמה מצביעים שממצאיה היו חלקיים ובלתי ממצים.

• ועדת כהן (סברה ושתילה) נמנעה מעיסוק בגורמים פנים-לבנוניים ויצרה נרטיב שנוי במחלוקת.
• ועדת אור (אירועי אוקטובר 2000) הצביעה על אפליה ממסדית כלפי האזרחים הערבים, אך השפעתה הייתה שולית.
• ועדת כהן-קדמי (פרשת ילדי תימן) התקבלה בחוסר אמון ציבורי.
• ועדות ממלכתיות אחרות - כולל ועדות שמגר לרצח רבין ז"ל והטבח במערת המכפלה - נמנעו מלבחון את השורשים החברתיים והפוליטיים שהובילו לאירועים. הן צמצמו את האחריות לכשלים נקודתיים, תוך הימנעות מהתמודדות עם סוגיות חברתיות ופוליטיות מורכבות.

יעילות או חלשות – דבר אחד ברור. ועדה שלא מוקמת אינה תורמת דבר, ואילו חוסר מעש משאיר את הזירה בידי גורמים אינטרסנטים.

מה ניתן ללמוד מוועדת 11 בספטמבר?

בארה"ב, ועדת החקירה לפיגועי 11 בספטמבר הוקמה לאחר משא ומתן פוליטי בין הדמוקרטים לרפובליקנים. השילוב של גורמים משני צדי המפה הפך את הוועדה ללגיטימית ולמקיפה, גם אם ספגה ביקורת. בישראל, חקירה אפקטיבית מחייבת סוג של הבשלה פוליטית דומה.

המסקנה ברורה: ועדות חקירה אינן רק עניין של סמכות משפטית – הן תוצר של מציאות פוליטית. אם רוצים חקירה אמיתית, יש ליצור את התנאים שיאפשרו אותה. על המערכת הפוליטית לייבא כלי חקירה מוכחים. אין שום צורך להמציא אותם, שכן הם בשימוש כבר עשרות שנים. הגלגל הממלכתי שקוע בבוץ. אפשר וצריך לחלץ אותו.

ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון העוסק בהיסטוריה ישראלית, בעבודת ועדות חקירה ובזיכרון קולקטיבי