ענת קם, אתמול בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (צילום: יוסי זליגר)

ענת קם, אתמול בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (צילום: יוסי זליגר)

חד-צדדי

"למרות התנגדות שטייניץ: שכר המינימום יעלה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס" ב-3 בינואר השנה. גם העיתונים האחרים דיווחו בשעריהם על הודעת יו"ר ההסתדרות עופר עיני ונשיא התעשיינים שרגא ברוש כי יעלו את שכר המינימום בלי לחכות להחלטת הממשלה או להתחשב בעמדת שר האוצר, שהתנגד למהלך.

היום מודיעים העיתונים על הכרזה אחרת של יו"ר ההסתדרות, המאיים להשבית את המשק אם לא ימולאו דרישותיו, שאחת מהן היא העלאת שכר המינימום. אם כן, מה היה ערכן של הכותרות הראשיות מן החודש שעבר שבישרו כי עיני יעלה את שכר המינימום באורח חד-צדדי? כנראה שמינימום אמון מצד הקוראים.

וחכו רגע: "האוצר מצטרף ליוזמה להעלאת שכר המינימום", נכתב בכותרת בעמ' 7 של המוסף "עסקים" של "מעריב". "שר האוצר יובל שטייניץ, שהסתייג עד כה מהעלאת שכר המינימום, שינה את עמדתו", כותב יהודה שרוני. "ועדה בין-משרדית תדון היום אחר הצהריים באפשרות להעלאת שכר המינימום, כפי שסוכם כבר לפני כחודשיים בין מזכ"ל ההסתדרות ובין נשיא התאחדות התעשיינים". הידיעה מלווה בחותמת "בלעדי" ולא מצורפת לה החותמת "ספין" או סתם "בלגן".

הסיבה האחרת לאיום בשביתה היא "עליות המחירים". "עיני מאיים בסכסוך עבודה בשל עליות המחירים", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "הוזלה – או שביתה כללית במשק", נכתב בכותרת בשער "ישראל היום". "על רקע התייקרות הדלק, המים והלחם: יו"ר ההסתדרות מאיים להכריז על סכסוך עבודה", נכתב בכותרת המשנה.

"מים 134%, לחם אחיד 10%, בנזין 95 אוקטן 13%", נכתב בראש עמ' 12 של "מעריב", מתחת לכותרת "עליות מחירים מינואר 2010". לפי יובל גורן, העלייה במחירי המים היא הגורם העיקרי לאיום של עיני ושל נשיא התאחדות התעשיינים יחד עם יו"ר השלטון המקומי שלמה בוחבוט. ב"ישראל היום" רוב הדיווח מוקדש לתגובת האוצר, שעיקרה הוא כי מקורה של העלאת המחירים בהתייקרויות בחו"ל וכי היא נועדה למלא את הקופה כדי לפצות על מחיר העלאות השכר שהשיג עיני.

כותרת המשנה לראשית של "כלכליסט" מעלה שאלה מעניינת: "המים, הדלק, הסלולר, שכר הדירה ו-805 מהמוצרים הכלולים במדד התייקרו משמעותית בשנת 2010. אז איך זה שהאינפלציה הסתכמה בשנה זו ב-2.7%?". כותרת הידיעה עצמה היא "הפער הבלתי נסבל בין הכיס למדד הרשמי". אמנון אטד מציע גם תשובה לשאלה:

"מלות המפתח כאן הן 'ההוצאה לתצרוכת ממוצעת'. כמו בכל ממוצע, גם ההוצאה לתצרוכת ממוצעת של משקי הבית אינה אומרת הרבה, מהסיבה הפשוטה שיש משפחות שמוציאות מעט ויש משפחות שמוציאות הרבה מאוד". ובקיצור: הפער הבלתי נסבל בין המציאות הכלכלית ההולכת ומכבידה על רוב הישראלים ובין נתוני הכלכלה הרשמיים המעודדים טמון בפערים ההולכים ומעמיקים ומתרחבים בין העשירים לעניים בישראל. בניגוד לבעיית הפערים הריאלית, את בעיית הפער בנתונים ניתן לפתור בקלות. הנה פרויקט שהעיתונות הכלכלית יכולה לקחת על עצמה.

אין הפסקת אש

"בצל חילופי ההאשמות, ביטלה הממשלה את מינוי גלנט", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "נתניהו: 'צריך הפסקת אש'", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", מתחת לכותרת הגג "'מלחמת הגנרלים' בין ברק ליעלון. בכיר בצה"ל: מתאמנים – ומרכלים". "שני רמטכ"לים לשעבר – ראש בראש", נכתב בכותרת המשנה לראשית בכפולה הפותחת, "שר הביטחון והמשנה לרה"מ הטיחו האשמות זה בזה עד שרה"מ השתיק אותם".

ל"מעריב", מעודד מהצלחתו בהדחת הרמטכ"ל ("המיועד"), מלחמת גנרלים פרטית משלו: "אלופים: להדיח ממילואים את האלוף סמיה"; "הדם הרע בצמרת: האלוף (מיל') יום-טוב סמיה, הנושא בתפקיד רשמי כיועצו וסגנו בחירום של אלוף פיקוד הדרום טל רוסו, מתח ביקורת חריפה על אשכנזי".

"נכשלנו כממשלה. פגענו בצה"ל ובבטחון המדינה", היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה: "מתקפה חסרת תקדים של השר יעלון על ברק וחילופי האשמות בין השרים: כך נראתה אתמול ישיבת הממשלה שבה בוטל מינוי גלנט לרמטכ"ל".

"מינויו של בני גנץ לרמטכ"ל אינו רק כישלון אישי של אהוד ברק ובנימין נתניהו", כותב אמיר אורן בעמוד הדעות של "הארץ", "זאת תבוסתם האסטרטגית, התפוררות הקו שלהם בסוגיה האיראנית. גנץ, שכסגן הרמטכ"ל ריכז את עבודת המטה בסוגיה זו, אינו חבר במשמרות המהפכה של ברק ונתניהו. הוא משתייך למחנה השקול, שבראשו עמד עד כה גבי אשכנזי".

תחת הכותרת "המנצחים והמפסידים, מאזן זמני", מונה דן מרגלית ב"ישראל היום" את המנצחים והמפסידים, לדעתו, מההתכתשות בין אשכנזי לברק. "באשר למשטרה, לשב"כ ולתקשורת", הוא כותב בסוף הטור, "ארוכה הדרך לקבוע עמדה. יש כל-כך הרבה פרשות בצינור, והרוב טרם הוכרע".

סיכוי וסיכון

"לא נלחם יותר", נכתב בפתח הידיעה של שמעון שיפר ואיתמר אייכנר אתמול ב"ידיעות אחרונות", שהעריכו כי גלנט "שוקל לפרוש מצה"ל מיד לאחר החלטת הממשלה לאשר את מינויו של אלוף בני גנץ". היום מסתמן כי לא העריכו נכון את רוח הלחימה של גלנט, שעתר לבג"ץ בדרישה לחייב את הממשלה להחזיר את הדיון בעניינו לוועדת טירקל. "אין לגלנט סיכוי", נכתב בכותרת על שער "מעריב" לטור של נועם שרביט העוסק בעתירה של גלנט.

"פרשת גלנט מעלה סתירה עתיקת יומין בין אישיותם המוסרית של מצביאים לבין עמידתם בראש ארגונים שהרג והשמדה ייעודם", כותב הפרופסור להיסטוריה גבי הרמן בחלק ב' של "הארץ". הרמן מביא דוגמאות היסטוריות להתנהגות לא מוסרית של מצביאים: אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר ונפוליאון, וקובע כי "בשדה הקרב אין כללים: קרב הוא המלוכלך שבמשחקי החיים".

גם אם נתעלם מהמסקנה המגעילה של הפרופסור ("המוסר האישי במקום השני" אחרי היכולת לנצח במלחמות), מאמרו לוקה בחסר מאחר שהוא שוכח את הדוגמה המפורסמת ביותר: זו של דוד המלך, שנאף עם אשת קצין בכיר ששלח למות בחזית. ההתנהלות של דוד היתה שונה מזו של קיסר, אלכסנדר, נפוליאון או גלנט באספקט אחד, יחיד ומכריע: אחרי שהוטח בו כי חטא, הודה דוד במעשיו, הביע חרטה והתחנן לסליחה.

בשביל אלוהים ונציגיו הישירים – המקבילים לתקשורת ולמערכות המשפט והממשל של ימינו – האקט של דוד הספיק. נראה שגם בשביל גלנט, שפשעו היה זעיר בהשוואה, אקט מהיר והחלטי של נטילת אחריות היה מספיק כדי לשבור את המומנטום נגדו.

גלנט, שדן מרגלית השווה אותו ליואב בן-צרויה, לא למד את הלקח התנ"כי מדוד. הדיווחים בעיתוני היום, ולפיהם גם שכר את שירותיו של היחצן רונן צור, הידוע לשמצה בשיטות העבודה שלו, מלמדים כי גם לא ילמד.

ככל העולה על רוחם

"כבר לא רבים עם האחים", נכתב בכותרת עמ' 12 של "ידיעות אחרונות". סמדר פרי מדווחת כי נציגי תנועת האחים-המוסלמים נפגשו לראשונה עם סגן נשיא מצרים עומר סולימן. העיתונים מדווחים כי משפחת מובארכ מחזיקה בנכסים של עשרות מיליארדי דולרים. במדור הדעות של "הארץ" קורא האלוף במיל' יום-טוב סמיה לישראל "לאפשר כניסה של כמה גדודים של צבא מצרים לסיני [...] כדי שזה יוכל לחזק את שליטתו במקום ולסכל את פעולות החמאס והבדואים, שעושים במדבר הזה ככל העולה על רוחם".

למישהו יש אש

"איקאה: 400 עובדים בסכנת פיטורים", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "נזקי השריפה האמיתיים: רבים מאנשי צוות החנות שעלתה באש עלולים למצוא עצמם ללא פרנסה", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של יובל גורן.

"איקאה זה כמו משפחה בשבילי", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "הבעלים מתיו ברונפמן שמע על השריפה, טס מיד לישראל ולא האמין למראה עיניו", נכתב בכותרת המשנה, המצטטת את ברונפמן: "'זה נראה כמו אחרי ההפצצות במלחמת העולם השנייה'. לעובדים הוא מבטיח: 'נהיה נדיבים'".

"הדבר שהכי הייתי רוצה עכשיו זה מסאז' ולנסוע לצימר עם ספרים, מוזיקה וסיגר", נכתב באחת הכותרות על שער "דה-מרקר", המצטטת את מנכ"ל איקאה בישראל, שלומי גבאי, ומפנה לכתבה של עדי דברת-מזריץ', שליוותה אותו במהלך יום אתמול. כתבה אחרת בעיתון, של עידו סולומון, מוקדשת ל"עתיד העובדים". גם היא מוכתרת בציטוט של גבאי: "פיטורי עובדים כרגע לא על הפרק, אבל זה לא רציני להבטיח הבטחות".

אין קשר בין הדברים

"תנובה נמכרה בזול, רייכמן קיבל 5 מיליון שקל כדי לא להתחרות בה", נכתב בכותרת השער האחורי של "דה-מרקר". יורם גביזון מדווח כי תנובה האריכה את ההסכם שחתמה עם המנכ"ל לשעבר, אריק רייכמן, המחייב אותו שלא לשתף פעולה עם מתחרים בתחום החלב, ושילמה לו על כך, בסך-הכל, 5 מיליון שקל.

גביזון מוסיף עוד לשחזר את תהליך מכירתה לפני שנתיים וחצי של תנובה מידי הרפתנים לקרן אייפקס (בעלת השליטה הנוכחית) ולחברת מבטח-שמיר; מעלה שוב טענות שנשמעו אז נגד האופן שבו התנהלו הליכי המכירה; מזכיר כי בשל המחירים שבהם מכרה מבטח-שמיר את חלקה בתנובה ואחרי שנודעו שווי נכסי הנדל"ן שמכרה תנובה לאחרונה – התברר כי המחיר ששולם עבורה לרפתנים היה נמוך משוויה האמיתי; ולבסוף מטיח ברייכמן כי דאג לעצמו ולא לבעליה הקודמים של החברה.

חיבור כל המרכיבים הללו יחדיו בדיווח, באופן שבו הם מוצגים בעיתון, מעורר מיניה וביה בקורא הסביר את החשד שרייכמן קיבל מיליונים מרוכשי תנובה, והמשיך לקבל גם אחר הרכישה, וזאת תמורת אישורו אותם כקונים למרות המחיר הנמוך, בדיעבד, שהציעו. ובמלים אחרות – הידיעה של "דה-מרקר" מתפתלת ומתפתלת עד לעיצובה, במשתמע, כהטלת חשד שהעסקה היתה כרוכה לכאורה בשוחד של מיליונים.

האם אריק רייכמן יוכל לטעון כי "דה-מרקר" הוציא את דיבתו רעה? ספק. למעשה פריט המידע שבו נמצאת ההתייחסות המפורשת ביותר לקשר שבין המיליונים שקיבל רייכמן לכיסו ובין המיליונים שלא קיבלו הרפתנים לכיסיהם נמצא דווקא בתגובה של תנובה: "אין קשר בין הדברים". האינואנדו עצמו מרחף בין פריטי המידע המובאים בכתבה ואינו נמצא באף אחד מהם. אמנות כתיבה, אם כן, יש כאן. האם גם עיתונות הגונה יש כאן? אולי כן, ואולי לא.

שקיפות

"ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת צפויה לאשר היום את הצעת חוק המסלקה הפנסיונית, המאפשרת קבלת מידע אודות פיזור החסכונות הפנסיוניים", כותב בני ברק במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "לאחר האישור תעבור ההצעה לחקיקה במליאה". התיקון המהותי בחוק, כותב ברק: "המידע יימסר לכלל הציבור – ולא רק ליועצי הפנסיה".

עונש כבד

"הפרקליטות: נדרוש עונש כבד לענת קם", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". זו דרך מוזרה לדווח על החדשות, שהן לא דרישת הפרקליטות להחמיר בעונשה של ענת קם, שהדליפה יותר מ-2,000 מסמכים צבאיים מסווגים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו, אלא עסקת הטיעון שחתמו איתה הרשויות ובמסגרתה נסוגו מהאישום בריגול. העיתונים האחרים לא מוצאים לנכון לדווח בשעריהם על החדשה הזו, אפילו לא בדרך המוזרה שעושה זאת "ישראל היום".

מה מקורה של ההתעלמות מההתפתחות המרעישה בפרשה, שעת הותר פרסומה בשנה שעברה כבשה את הכותרות הראשיות בסערה? ובכן, נראה שהסיבה נעוצה באותן כותרות ראשיות ממש: אלו התעלמו אז מהאופי האמיתי של העבירה (העברת מסמכים לעיתונאי ישראלי, לא לארגון טרור או מדינת אויב) והודיעו על תפיסתה של מרגלת מסוכנת הנאשמת בריגול חמור. עסקת הטיעון שנחתמה כעת מציגה את העורכים, הכתבים והפרשנים של הטבלואידים באור מביך, כמי שהתנהלו בהתלהמות ובטיפשות. כעת כמה מהם מעדיפים לשתוק. גם זה משהו.

"המדינה, כך נראה, עלתה על עץ גבוה במיוחד בפרשת האישומים הפליליים נגד ענת קם. בהגשת כתב האישום נגדה, בהליכי המעצר ובאיפול הגורף שהוטל על השלבים הראשונים בהליך המשפטי נגדה היו גלומים זעם ותסכול עצומים מצד רשויות הביטחון והחוק במדינה. קם שימשה כליא-ברקים של כל הזעם הזה, מצד צה"ל, השב"כ והפרקליטות, ולכן שובצה מיד במשבצת אויבת העם", כותב יובל יועז ב"גלובס".

"הסדר הטיעון עימה, שהמו"מ לחתימתו נמשך חודשים ארוכים, מסמל ירידה מסוימת מהעץ. קם כבר איננה אויבת העם, היא כבר לא פעלה במטרה לפגוע בבטחון ישראל או לסייע לאויבי המדינה. [...] קם אכן הפרה את החוק בכך שהוציאה מרשות הצבא, ובהמשך הדליפה לעיתונות, מסמכים צבאיים סודיים. אך נראה שבפרשה הזו החליטו המערכות הבטחונית והמשפטית לבוא חשבון לא רק עם קם, אלא עם העיתונות החוקרת כולה. העיתונות הרי חיה מהדלפות, ועיתונאים ופרשנים לענייני צבא חיים מהדלפות מהמערכת הבטחונית. היכן מסתיימת העבודה העיתונאית הלגיטימית והיכן מתחילה הפרת החוק?

"[...] הסדר הטיעון שנחתם עימה הוא אפוא השלב הראשון בדרך להחזרת הפרשה לפרופורציות הראויות. השלב הבא אמור לבוא בדמות התגמשות של התביעה גם בשאלת עונשה. אחרי הכל, לא מבצע להפלת המשטר הישראלי היה כאן, אלא חיילת אחת, חדורה ברעיונות הלקוחים מתחום חשיפת השחיתויות, שהדליפה חומרים רגישים לעיתונות. אם היו מעמידים לדין את כל המדליפים באשר הם, או אפילו רק את מי שמדליפים חומרים רגישים, שולחן הממשלה היה נותר מיותם".