"פסק הדין לא בא לי בהפתעה", הכריז מני נפתלי בפברואר 2016, לאחר שהוכיח את ההעסקה הפוגענית במעון ראש הממשלה מצידה של שרה נתניהו וזכה בתביעת לשון הרע. אבל חדי עין בכל זאת הופתעו באותו ערב: כלי התקשורת היחיד שלא העביר את דבריו בשידור חי, ואפילו מצא כותרת חשובה יותר לראש האתר, היה ynet מבית "ידיעות אחרונות" – שמי אם לא הוא אמור היה לחגוג את הרגע. האם הייתה זו יד נעלמה על רקע דטאנט "תיק 2000" בין מוזס לנתניהו? לעולם לא נדע.
נזכרתי בדוגמה הקטנה הזאת, אחת מיני רבות, כשעו"ד עמית חדד, סניגורו של נתניהו הגובה ממנו כעת את עדותו במשפטו הפלילי, סיים עם פריט מס' 29 בחומר הראיות שנלקח מאתר "וואלה", זה שעוסק בכתבות על קריסת התקרה במעון, ועבר לפריט 30 – דרישה מגבוה, לכאורה, לפרסם את בדיקת מבקר המדינה בעניין הוצאות בית הנשיא.
האם בין 315 הפריטים – שנאשם מס' 1 שב וטוען שאולי שלושה אחוז מהם הוצגו לו לפני המשפט – מסתתר, בנפרד או במצטבר, האקדח המעשן? ייתכן. אבל יעיד כל מי שעבד במערכת חדשות מוטת אינטרסים, שזה כלל לא הסיפור. מה כן? דווקא מה שלא מתפרסם, או מתפרסם בהצנעה, ובעיקר – הצנזורה העצמית.
כדי "לסובב את הספינה", מסביר מו"ל "ידיעות אחרונות" מוזס לראש הממשלה נתניהו בקורס מזורז בתקשורת באותה שיחה מוקלטת ביניהם, הוא צריך רק שני אנשים: עורך "ידיעות אחרונות" ועורך ynet. והרי "תיק 4000", לפחות בהיבטי הסיקור האוהד, הוא במידה רבה "תיק 2000" שצלח, רק בפלטפורמה אחרת. ומרגע שצלח, מרגע שה"אתר של כלבים וחתולים" נצבע בצבעיו והוכפף לצרכיו של בעל האינטרס, אין יותר מדי משמעות ללחץ נקודתי כזה או אחר. כלומר יש, אבל זה יקרה גם בלעדיו.
לעיתונאים שבקצה יש קווים מנחים ברורים, מי לנו ומי לצרינו. מה טוב ומה רע. מה יחליק בגרון ויאפשר לצלוח את המשמרת בשלום – ומה יפתח שעות של לחצים וצווחות מכאן ועד מחרתיים בצהריים. ומה בכל מקרה לא עולה לאוויר, או יורד לדפוס, בלי שעבר קודם בחדרים הגבוהים וחזר עם איקסים, דגשים, תיקונים ועידונים.
אגב, לא תמיד הקו המפריד ברור – יש מקרים של "טעות" בתום לב בדסק - כנגד האג'נדה של המערכת. הזיכרון של המו"ל הוא ארוך ופתלתל, ולא קל לעקוב אחריו. העורכים מצידם יכולים לתת פייט, לפחות לנסות, להיות קצת ילדים רעים, לצאת בשביתות איטלקיות קטנות. אבל בסוף, הם גם בוחרים את הקרבות שלהם. כשהספינה מסתובבת, מלח כזה או אחר יכול לנסות להאט אותה מעט, אבל לא הרבה יותר מזה. לקברניט יש מצפן משלו, והרי זה כל מה שצריך.
הפרקליטות טיפסה אולי על עץ גבוה כשהציגה 315 פרסומים שמאחוריהם עומדים המנהיג-הנאשם ומשפחתו. השבוע, לאחר הבדיקה החוזרת, הבהירה שבחלק מהמקרים מדובר רק במודעוּת של הנאשם ל"מנגנון" הפרסום. ימים יגידו אם היה זה גול עצמי מיותר, שבצדק עו"ד חדד נעץ בו את שיניו והחל לעבור פריט-פריט כדי לגחך את כל העניין. אבל כך או כך, גם בלי ההצקות של איריס אלוביץ', זאב רובינשטיין, ניר חפץ ושות', גם בלי ההטרפות על תמונה שנעלמה או לא רוטשה דיה, נראה שהרוח במפרשים של "וואלה" כבר נשבה בכוחות עצמה.
ממרחק הזמן, גם בפריזמה המשפטית אך בעיקר בזו הציבורית – של השתלטות עוינת על התקשורת ופגיעה מושחתת בחופש העיתונאי ובזכות של כולנו לדעת – אין לנו ראיות מוצקות על מה שלא פורסם. על מה שעלה ושוכתב ושונה. על מה שהעורכים צוו לגביו, בנימוק כאילו מקצועי: "תחליפו, הכותרת עשתה את שלה". על מה שאומנם קיים בארכיון, אך בזמן אמת הוצנע. תשאלו את מני נפתלי.
גיא רונן היה עורך ב"ידיעות אחרונות" וראש מחלקת החדשות באתר ynet